ארנונה ואגרות ברשויות המקומיות: תמרור אדום בבתי המשפט

אילו היה מדובר במקרה חריג, או אילו היה מדובר במקרים ספורים שהתפרסמו בעשור האחרון, אזי ניתן היה לומר כי מדובר בתופעה חריגה, אלא שהכמות הגדולה של המקרים שהתפרסמו, והכמות הגדולה ממנה של המקרים שלא התפרסמו וששמם הגיע לאוזני, מלמדים כי לא מדובר ביוצא מן הכלל המלמד על הכלל, אלא בדבר אחר לגמרי.

תופעה זו של חוקי מס "בלתי חוקיים", אינה קיימת במיסי המדינה, ובאותם מקרים שזה קרה, כגון בהטלת אגרת משפט על ערעורי מס שבח, היו אלו מקרים חריגים. הסיבה שתופעה זו רווחת ברשויות המקומיות היא, ככל הנראה, שהייעוץ המשפטי שקיבלו המועצות הנבחרות של הרשויות המקומיות לא הגיע ברמתו המקצועית לייעוץ המשפטי שקיבלה הכנסת בחקיקה הראשית והשרים בחקיקת המשנה.

הטעם לכך ברור ופשוט. המדינה היא גוף גדול יותר, עשיר יותר, ויש לה מחוקק ראשי אחד וכמה שרים שמתקינים תקנות. הרשויות הן גופים קטנים יותר, אין להן מכונת דפוס הפולטת שטרי כסף לכיסוי הגירעון, ול-265 הרשויות המקומיות יש, לכאורה, 265 יועצים משפטיים.

מן המפורסמות הוא, כי לשני יועצים משפטיים יש שלוש דעות. צא ולמד, כמה דעות משפטיות לגיטימיות, מחד גיסא, וסותרות זו את זו, מאידך גיסא, מקבלות הרשויות המקומיות במדינת ישראל.

בצד אותם חוקי מס שהוכרזו על ידי בתי המשפט כבלתי חוקיים, משיתות הרשויות המקומיות, כדבר שבשיגרה, שומות ארנונה ושומת אגרות והיטלי פיתוח על פי חקיקה חוקית וכשרה למהדרין.

מטבע הדברים, לא כל שומה היא מושלמת ולא כל מעשה מינהלי חף מכל טעות. אולם יש מקרים, שבהם העוולה שבהטלת שומה היא כה בולטת לעין, עד כי לא ניתן לומר עליה כי היה שומה שגויה וראוי לכנותה כשומה בלתי חוקית בעליל.

כך למשל, בשבוע שעבר התפרסמה ידיעה על פסק דין של בית המשפט העליון, שביטל את השומה שהטילה עיריית מודיעין בשל אגרת חיבור מים על קבלנים. מהסיפור עולה, שאגרת המים הוטלה על קבלנים שהניחו את צנרת המים בעצמם ועל חשבונם. נמצא שעיריית מודיעין ביקשה לקבל אגרה תמורת שירות שלא ניתן לחלוטין. זו לא שומה שגויה. זה ניסיון בלתי חוקי לשדוד כספים באמתלה של הטלת מס.

בית המשפט העליון, מפי השופט אליעזר ריבלין, פסק: "על הרשות מוטל לפרט בדרישתה עבור איזה פעולות שביצעה בעצמה היא תובעת תשלום אגרה ומה הבסיס לדרישת האגרה בסכום מסוים". בית המשפט ניסח את החלטתו באופן מקצועי, בהיר, ברור, הגיוני ומובן. איני מסתפק בכך.

הסוגיה אינה רק מהי הפרשנות המשפטית הנכונה, אלא עזות המצח שיש לעיריית מודיעין לעמוד בבית המשפט העליון של מדינת ישראל, ולטעון שיש לחייב נישומים לשלם לה אגרה תמורת שירותים שלא סופקו על ידה.

מרבית הנישומים אינם גופים מוסדיים עתירי כוח, כמו הקבלנים שבנו בעיר מודיעין, אלא משקי בית ועוסקים מן השורה, שאין להם אמצעים כלכליים לנהל משפטים יקרים, שתוצאתם בלתי ידועה. לרשויות השלטון, ולרשויות המקומיות בכלל זה, מוקנית הסמכות לחוקק חוקי מס ולגבותם בהליך מינהלי ללא צו שיפוטי.

בשנת 2000 התיר שר האוצר לרשויות המקומיות לגבות את תשלומי החובה באמצעות פקודת המיסים (גבייה), והכרזה זו עוררה ויכוח ציבורי ואף עתירה לבג"ץ. הקשר האפשרי בין חקיקה בלתי חוקית והשתת שומות פסולות כגון זו שהבאתי כאן, לבין הכוח בגבייה מינהלית ללא צו שיפוטי, מעורר דאגה.

ראוי לציין בהקשר זה, כי מרבית חוקי המס ושומות המס של הרשויות המקומיות הן כשרות למהדרין, וראוי להטילן, להשיתן ולגבותן בכל דרך חוקית, שאם לא כן לא נקבל שירותים מוניציפליים. עם זאת, חייבות כל הרשויות המקומיות לזכור בכל יום ויום, כי חקיקת חוקי מס בדרך לא דרך והשתת שומות מס פסולות, תשמיט את הקרקע מתחת לרגליהן הן.

את המחיר ישלמו נבחרי הציבור, כאשר ציבור הבוחרים ישחרר אותם מתפקידם, וזה ממש לא גורם לי למצמץ. הבעיה האמיתית היא, כי נישומים אחדים ישלמו את המחיר של התנהגות בלתי חוקיות ובלתי ציבורית זו.