התיישנות: הטענה שמורה לנתבע הפוטנציאלי

רשויות השלטון במדינה נהנות בדרך כלל מפריבילגיות מיוחדות השמורות לשלטון. דוגמאות לכך הן היכולת של השלטון להעניק זיכיונות, אישורים והיתרים, וכן לגבות מיסים מהאזרח. במקרה של חובות בין אנשים פרטיים, בדרך כלל מוגשות תביעות לגבייתם מיד או בסמוך להתגבשות החוב. אם הנושה לא מגיש תביעה על החוב הכספי תוך 7 שנים, לא יוכל יותר לכפות על החייב את גביית החוב.

לא כך הם פני הדברים בענייני חוב כלפי הרשות, כאשר במקרה זה לרשות יש הזדמנויות שונות לכפות את גביית החוב על האזרח. לעתים קרובות השלטון משתהה בהגשת תביעה או במשלוח דרישה לקבלת החוב.

יש והדין מאפשר לרשות לגבות את החוב אם קורה אירוע מסוים, גם אם זה יהיה הרבה שנים לאחר שהחוב למעשה נוצר. למשל, היטל השבחה, אשר מועד חיובו אמנם עם אישור תוכנית בניין עיר המאשרת השבחת מקרקעין, אך חובת התשלום נדחית למועד המימוש, קרי מכירת הנכס ו/או בנייה על המקרקעין, לפי המוקדם. עניין מיוחד מעורר חוב בגין תשלום שאינו חד פעמי, אלא תשלומים שוטפים כגון ארנונה, אשר מועד חיובם חל עם משלוח הדרישה לתשלום, ומידי חודש.

נשאלת השאלה, מה קורה כשהעירייה מבקשת לגבות מאזרח ארנונה למפרע עבור תקופה של 10 שנים לפני כן, לא מגישה תביעה ומסתפקת במשלוח הודעות גבייה למיניהן? האם חוב כזה מתיישן?

שאלה מעניינת זו נידונה לאחרונה בפני השופט ד"ר קובי ורדי בבית משפט השלום בת"א בעניין ה.פ 176275/01 סרור יפה נ' עיריית רמת-גן. בעניין סרור, עיריית רמת-גן דרשה מהעותרת לשלם ארנונה עבור השנים 90'-91'. העותרת הגישה את התביעה ובמסגרתה טענה, כי יש להכריז שהחוב לעירייה התיישן.

העירייה מצידה טענה, כי טענת התיישנות היא טענת הגנה, ואין להעלות אותה במסגרת כתב תביעה, אלא במסגרת כתב הגנה כשהנישום נתבע בהליך משפטי לשלם. בעניין זה עיריית רמת-גן הסתמכה על פסיקה רבת שנים, אשר לפיה התיישנות היא רק טענה דיונית ולא טענה התקפית.

ורדי לא קיבל טענה זו וקבע, כי אמנם בתביעה זו העותרת הינה התובעת, אך בפועל היא הנתבעת האמיתית, כי עיריית רמת-גן, בדרשה את החוב, העמידה אותה על תקן של נתבע.

בעניין זה הסתמך ורדי על פסק דין של השופט ד"ר דן ביין מביהמ"ש המחוזי בחיפה, בעניין ה.פ 30340/97 (חי), בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' המועצה האזורית זבולון, שם קבע השופט ביין:

"אני סבור, כי ניתן להעלות טענת התיישנות גם כאשר המבקשת היא פורמלית התובעת ולא הנתבעת בהליך הנוכחי. התובענה היא לפס"ד הצהרתי, שמטרתה להגן על זכויות המבקשת בפני פעולות גבייה ואכיפה בהן נוקטת המשיבה, ואמנם טענת התיישנות היא "מגן" ולא "רומח".

ורדי קבע, כי תובענה לפסק דין הצהרתי יכולה להיות מוגשת גם ע"י מי שבוודאות יהיה נתבע פוטנציאלי ביום מן הימים. כאן ורדי עשה מעין היפוך יוצרות מעניין, שהופך למעשה את העותרת לנתבע בפוטנציה, ועל-כן הוא קובע, כי טענת ההתיישנות של העותרת היא אמנם הגנתית במהותה אך התקפית מבחינה פורמלית.

לפסק דין זה משמעות רחבה מעבר למה שניתן בעניין חוב של ארנונה שבו עסק. לאור פסק דין זה, למעשה כל חוב שלטוני שהאזרח לא נתבע בגינו בשלב כלשהו, מאבד את האפקטיביות שלו החל משלב מסוים.

לדוגמא, העניין חשוב במיוחד לאור סמכותה של הרשות, לגבות את החוב בדרך מינהלית על-פי פקודת העיריות (נוסח חדש) סעיפים 309-315. גם בעניין זה, ורדי קובע, על סמך פסק דין של השופט ביין, כי: "העובדה שהמחוקק איפשר לרשויות מקומיות ל"דלג" על שלב בהגשת תביעה אינה מעלה ואינה מורידה ויש לראות פעולה זו לעניין התיישנות כפעולה שהיא שוות מעמד להגשת תביעה".

ורדי התייחס גם לטענת השיהוי וקבע, כי השיהוי הרב שנוצר גורם לכך, כי העותרת לא יכולה להוכיח את טענתה (העותרת טענה, כי בשנים 90'-91' כלל לא החזיקה בדירה ולא היתה לה זיקה לדירה), באשר אין לדרוש מאזרח מן השורה שישמור מסמכים ועדים בעניינים כאלו לשנים כה רבות.

אין ספק, כי פסקי הדין של השופטים ביין ו-ורדי מהווים נדבך חשוב מאוד במערכת היחסים שבין האזרח לשלטון מבחינת גביית מס ע"י השלטון. יחד עם זאת, בשל כובד משקלו של הנושא, קשה לומר, כי שני פסקי דין אלו מיצו את העניין, וסביר שעוד נכונו לנו פסקי דין עד לבית המשפט העליון שידונו בנושא, כאשר הסיפא של סעיף 2 לחוק ההתיישנות משאיר זכות כלשהי לרשות השלטונות לקבל את המגיע לה בקובעה:

"...אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה... אין זה המקום להרחיב בסוגיה זו, אך ללא ספק עניין לנו עם פסיקה די "נועזת", שיש לה הגיון משפטי עמוק משלה, המחייבת את השלטונות לכלכל את צעדיהם ולא להמתין לאחרית הימים לגביית החובות, מתוך תחושה שביום מן הימים האזרח יצטרך לשלם.

הכותב הוא גם אדריכל ומתמחה בדיני קניין ומקרקעין, תכנון, בנייה וממ"י.