קווים לדמותו של הבלאגן

מצד אחד, ניצבים פוליטיקאים קצרי ראות, המונעים על ידי אינטרסים סקטוריאליים מובהקים ושיקולי בחירות. מצד שני ניצבים פקידי האוצר, המשתמשים במידע שברשותם באופן מניפולטיבי ומגמתי. התוצאה: התגוששות כוחנית, חציית גבולות אדומים של מדינה דמוקרטית, ופיזור ערפל סמיך שבחסותו מועברים מיליארדי שקלים בתקציב המדינה מכאן לשם, בלי שהעין הציבורית תצליח לעקוב אחריהם. מתוך הערפל הזה, כדאי לחלץ את העובדות, ולהציג את הסיפור האמיתי.

עובדה ראשונה: ח"כ ליצמן, יו"ר ועדת הכספים, מנסה להזרים כמה שיותר תקציבים לסקטור שלו, החרדים. מזה כמה שבועות, עצר ליצמן את בקשות האוצר לשינויים בתקציב - להוציא בקשות הנוגעות לתקציב הביטחון, במסגרת מאבקו עם האוצר להעברת תקציבים לישיבות, שלטענתו, הובטחו לו.

עובדה שנייה: האוצר זועם על ליצמן. לזעם הזה שותפים הציבור והתקשורת. ליצמן נתפס כמייצג ציבור שאינו מתפרנס וחי על חשבון משלמי המסים, כאשר היעדים האחרים משמשים בידיו כבני ערובה להשגת מטרתו הסקטוריאלית.

עובדה שלישית: המחוקק, כלומר חברי הכנסת, הוא המופקד על חוק התקציב, ובכלל זה על שינויים בחוק במהלך השנה. בפועל, מחזיקים כלכלני האוצר בכוח רב. הם הבקיאים בסעיפי התקציב, בידיהם המידע, להם היכולת להציגו בצורה מגמתית.

כל שהפוליטיקאים הופכים סקטוריאליים יותר, כך חשים כלכלני האוצר כי עליהם האחריות לטובת הכלל, כלומר, עליהם להיכנס לתפקיד שהדמוקרטיה ייעדה לנבחרים: קביעת סדרי עדיפויות, והקצאת תקציבים בהתאם.

עובדה רביעית: אגף התקציבים והחשב הכללי הצליחו לגייס לובי ציבורי רחב נגד יו"ר ועדת הכספים. שיתוף הפעולה הזה הוביל לסדרת פעולות - אגף תקציבים הניח על שולחן ועדת הכספים הודעה על שינויים בתוך סעיף תקציב המשכנתאות לזכאי משרד השיכון. הודעה על שינויים, בניגוד לבקשה לשינוי מהותי, מאושרת באופן אוטומטי לאחר 21 יום, אם אף חבר ועדת הכספים לא הביע התנגדות תוך תקופה זו.

מכיוון שהודעת האוצר עסקה בהעברת סכום גדול - 230 מיליון שקל - ולא התלווה לה כל הסבר, ביקשו שני חברי הוועדה, ח"כ אברהם שוחט וח"כ מוסי רז, לקבל הסברים על מהות השינוי המבוקש. שוחט ורז עשו את מה שמתחייב מתפקודם הפרלמנטרי, וממהות הדמוקרטיה: פיקוח הרשות המחוקקת על שימוש בתקציב המדינה.

האוצר היה יכול לספק הסבר מייד, או לדרוש דיון דחוף בוועדת הכספים, אבל הוא לא עשה אף אחד מהשניים. ואולם, שבועיים מיום הגשת ההודעה, העביר החשב הכללי הוראה לבנקים למשכנתאות, לעצור את התשלומים לזכאי משרד השיכון. במקביל, העביר דובר האוצר הודעה לעיתונות, ותלה את האשם בוועדת הכספים, שמעכבת העברת תקציבים.

עובדה חמישית: התקשורת מיהרה לתלות את האשם בליצמן. העיתונאים רצו לראיין זוגות צעירים, ח"כ סופיה לנדבר מיהרה להצעיד עולים קשישים לכנסת, התנועה לאיכות השלטון איימה בעתירה לבג"ץ. ליצמן אולי היה שמח לעכב תקציבים למקבלי המשכנתאות כדי ללחוץ על האוצר להעביר כסף לישיבות, אבל הוא לא ידע על מה מדובר בכלל.

כשפרצה המהומה, הוא ניסה להבין מה קרה, ותפס בחושים של פוליטיקאי ממולח, כי יש לו הזדמנות לנגח את האוצר - ובהזדמנות זו, אף את שני חברי הכנסת היחידים שעשו את עבודתם הפרלמנטרית כנדרש, שהם גם יריביו הפוליטיים.

האוצר, שכבר הצליח לעורר את הציבור נגד ליצמן, תוך שימוש במניפולציה שגרתית מארגז הכלים שלו - הסתבך, אבל לא חזר בו. ליצמן אומנם חף מאשמה במקרה הזה, אבל זה רק משום שהתרשל בעבודתו הפרלמנטרית, וכלל לא שם לב להזדמנות שנקרתה לו להפוך את זכאי המשכנתאות לבני ערובה במאבקו לתקציבי הישיבות. זה, כמובן, לא עצר את האוצר ממהלכיו בתסריט שתיכנן מראש - לעצור משכנתאות, ולהטיל את האשמה בליצמן.

אז מה היה לנו? פוליטיקאי מונחה על ידי אינטרסים סקטוריאליים, פקידי אוצר שעושים שימוש מניפולטיבי במידע, ותקשורת שמסייעת לעבות את הערפל במקום לפזרו.