יוצא מהכלל

קריסת אנדרסן היא משל לשיטה האמריקנית, וליתר דיוק: לחולשה של השיטה שהפכה את ארצות-הברית למה שהיא, מעצמת-העל היחידה בעולם. האמריקנים אוהבים לעבוד בתבניות ובנהלים מוכנים מראש. הם כל-כך אוהבים את זה, עד שהם פשוט לא מסוגלים אחרת. לכן, כאשר קורה משהו חריג, הם מתבלבלים במקרה הטוב, ומאבדים את העשתונות במקרה הרע.

בארצות-הברית אין קיצורי-דרך, אין "סמוך", אין "יהיה בסדר". או שהולכים בדרך המלך, או שלא הולכים בכלל. או שזה בסדר עכשיו, או שזה לא בסדר בכלל. ב-90% מהמקרים זה עובד, ומי שמשחק לפי הכללים יודע שהכללים יגנו עליו.

אך מה קורה כאשר אין כללים, כאשר קורה משהו יוצא-דופן - ובדרך-כלל המשהו יוצא-הדופן הזה הוא קטסטרופלי? לבית הלבן יש תוכנית מגירה מדויקת מאוד למקרה של התקפה גרעינית על ארצות-הברית, אבל אין לו תוכנית מגירה למקרה של התקפת טרור. התוצאה היתה הבלבול המביך של 11 בספטמבר, כאשר הנשיא בוש טולטל ממקום למקום, במקום להפגין את המנהיגות הדרושה. היה זה כנראה הדם האיטלקי הזורם בעורקיו של רודולף ג'וליאני, שגרם לו להתנהג אחרת: להבין מיד מה צריך לעשות וגם לבצע את זה, אפילו שלא היו לו נהלים מוכנים מראש.

ועכשיו זה קרה לאנדרסן. ג'וזף ברארדינו וחבריו נתפסו לא מוכנים, כי איש לא חשב שאסון כזה יכול להתרחש. פרשת אנרון היא שילוב של התמוטטות-ענק כלכלית עם שערוריית-ענק פוליטית, וככזו היא לא יורדת מסדר-היום בארצות-הברית. רואי-החשבון הפכו להיות, מן הסתם בצדק, לשעיר לעזאזל של ציבור שמנסה להבין כיצד התאיידו מיליארדי דולרים בגלל דוחות כספיים מפוברקים.

פרשת אנרון נפלה על אנדרסן בנקודת-החולשה הקשה ביותר בתולדותיה, כאשר היא מנסה להתאושש מהפיצול הכואב, הקשה והיקר בין עסקי הייעוץ שלה לבין עסקי ראיית-החשבון. זו היתה שפעת שנחתה על חולה שכבר לקה בדלקת ריאות דו-צדית. המנהלים עסקו יותר מדי בארגון, ופחות מדי באותם נהלים אמריקניים כל-כך, שאמורים להבטיח שהפשלות הללו לא יקרו.

ואז באה השמדת המסמכים. איש אינו מצליח להבין מדוע זה נעשה. ההנחה היא שלא היה שום דבר באותם מסמכים, שיכול היה לגרום לאנדרסן מחצית מהנזק שגרמה השמדתם. האסוציאציה המיידית המתבקשת היא לסרטי ההקלטה של הנשיא ניקסון מפרשת ווטרגייט, עם 18.5 הדקות החסרות בנקודה הקריטית ביותר בשיחה הקריטית ביותר.

ומה עושים ברארדינו וחבריו כאשר מתגלית ההשמדה? התשובה המדהימה היא: כלום. שום דבר. שום כלום. גורנישט. לאנדרסן לקח שבוע תמים לעשות את מה שהיא היתה חייבת לעשות מיד: לזרוק לכל הרוחות את האחראים, למנות בודק חיצוני בעל שיעור-קומה, לשתף פעולה בצורה מלאה עם הרשויות. וזה קרה כי לא היו שם נהלים למקרה כזה, כי איש לא העלה על דעתו שהוא בכלל יכול לקרות. כי בניגוד לאיטלקי ג'וליאני, האיטלקי ברארדינו כנראה כבר הפך לאמריקני לחלוטין, לטוב ולרע.

כך חלף לו שבוע, שרק העצים את התחושה שמתנהל כאן מסע טיוח - עוד מילה הזכורה לרע מפרשת ווטרגייט. ובשבוע הזה החלו הלקוחות הגדולים ביותר והוותיקים ביותר של אנדרסן להבין שהם לעולם לא יצליחו לשכנע את בעלי המניות מהציבור - שהם הרוב בחברות האמריקניות - להמשיך ולהעסיק את רואי-החשבון הללו. ובשבוע הזה, אנדרסן הפכה למשל ולשנינה, לנושא לבדיחות מצדו של איטלקי אחר - ג'יי לנו.

אם ג'וזף ברארדינו היה קצת פחות אמריקני, הוא אולי היה מתקשה לעמוד בראש רשת שגלגלה עשרה מיליארד דולר בשנה והעסיקה עשרות אלפי אנשים בכל העולם. אבל אם הוא היה קצת פחות אמריקני, קרוב לוודאי שעדיין היתה לו רשת לעמוד בראשה.