ידינו המסוקסות

כשהייתי בן 14 בערך שבתי הביתה יום אחד וגיליתי שבהיעדרי השליכו הוריי את אוסף חוברות הרומן הזעיר, הבוק ג'ונסים והטרזנים שלי. די, אמרו, אתה גדול, אין מקום בבית. אצל אלי אשד היה קצת יותר כבוד לאוספים. סבא שלו היה חבר של הבלש העברי האגדי דוד תדהר, אבא שלו אסף חוברות של תדהר. אז מה פלא שכעת אשד חתום על הספר "מטרזן ועד זבנג, הסיפור של הספרות הפופולרית העברית" (בהוצאת בבל), בעוד אני מעלעל בו ומתייפח.

הספר הוא צעד מבורך בגאולתה מן השיכחה של חלקה נוספת בתרבות הישראלית. אשד, בעל תואר שני במידענות, חוקר את הנושא כבר מספר שנים. בהוצאה נבהלו מכמויות החומר שהביא, וקיצצו לו לדבריו, כמה פרקים, ביניהם הרפתקאות האונייה קפריקורן וקפטן בלאד, שאישית הייתי שמח לקרוא, אבל כל היתר, טרזנים, מערבונים, מצ'יסטה, הבלשים הצעירים, חסמבה, פאטריק קים, קופיקו וגיבורי הקומיקס, כולם כאן.

זאת היתה תקופה שבה סרטים מצליחים לא הפכו כאן לסדרות טלוויזיה, שעדיין לא היתה, אלא לסדרת חוברות שכתבו סופרים מקומיים (ביניהם עמוס קינן ופנחס שדה הצעירים) וסתם סטודנטים שחיפשו פרנסה, כולם בשמות-עט לועזיים. עשר הוצאות שונות של חוברות "טרזן" התקיימו זו לצד זו, ומבלי לשלם זכויות ליורשי סופר המקור, אדגר רייס ביראוז. סדרת מערבוני בוק ג'ונס, שהיתה הצלחה היסטרית, גררה חיקויים, בהם אחד שקרא לעצמו "בוק ג'ונס האמיתי", ואחר שהיה "בוג ג'ונס".

בשטח הזימה, עדיין לא נשבר השיא של "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ", שהוחרם על-ידי הצנזורה וזכה לתואר "הספר הנורא והמזוויע ביותר שיצא אי-פעם בשפה העברית", ובו קלגס נאצי הופך לו שבויה לחיית-אדם. יצוין שברוב הסטאלאגים - יש אומרים שמשפט אייכמן הביא לפריחתם - היו אלה דווקא הנשים בתור קלגסיות, נימפומניות אכזריות שכמותן, שאחת מהן, בטירופה הסדיסטי, "השתילה עור כלב על פניו של אחד השבויים".

היו גם סיפורי נשים ישראליות במצוקה, שנקראו על-שם הגיבורות: רחל, יעל, אביבה, כרמלה. אשד מאבחן שכל הנשים הללו, קורבנות ההשפלה והאונס, היו עולות חדשות. מדוע? על-פי הספר "בתור עולות הן נחשבו לתמימות ולמפתות בעת ובעונה אחת". מעניין איך האמירה הזאת מתכתבת עם האמירה בת-ימינו ש"העולות מרוסיה זונות"?

איך השיג את החומרים לספרו? לדברי אשד, יש כעשרה אספנים בארץ, רובם משתפים פעולה, אבל יש גם מי שיושב על אוספיו והזהיר אותו שאם יתקשר אליו שוב "יזעיק את המשטרה". על בורסת אספנות ומחירי שוק, בדומה למה שמתרחש בחו"ל, אין מה לדבר. ובהכחדתה של התרבות הזאת אין להאשים רק את הוריי. בעיתון "הארץ", וגם זה על סמך זיכרון אישי, נהגו להגביה את המחשבים על-גבי כרכים ישנים של "הארץ שלנו", עיתון ילדים ששימש מקור לסיפורי גבורה וקומיקסים בשנות ה-50 וה-60. כשהחליפו מחשבים במחשבים, אני חושש, זרקו גם את הכרכים המרופטים ההם.

הנטייה הלקטנית של אשד היא בעוכרי הספר. אחרי "איפה היינו ומה עשינו" של טרטקובר-דנקנר, הקורא כבר טעם טעמה של אירוניה ומצפה למשהו אחר מאשר פירוט אנציקלופדי. ניתן היה להקל על הקורא גם בעזרת אינדקס, שחסרונו הופך את הקריאה למסע מתיש-משהו, עם עצירות-פתאום להתבונן בנוף התרבותי המדהים הנשקף מהתצלומים.