ייחודו של הרגע

תוך זמן קצר, התעטפה ישראל בעצב כבד. ביום שבת בבוקר וביממות שחלפו מאז, הורגש האבל היטב. המוזיקה ברדיו התחלפה מייד בשירים עבריים נוגים, הרדיו (והטלוויזיה בעקבותיו) התבייתו על "הגל הפתוח עד אין-סוף", השדרים אימצו את נימת הקול השקטה, הרגועה והעצובה, והעיתונות שהגיעה כעבור שעות אחדות כבר הטביעה את כולם בחותם של יום קשה, קשה מאוד.

האבל הזה, הציבורי והפנימי, הוא אבל אמיתי. אבל שהוא מאוד ישראלי, שלנו. ברגעים כאלה (והם הרי מתרחשים אצלנו חדשות לבקרים) נוצרת במהירות תחושת אחדות, קירבה. תחושה זו היא מסימניה של חברה קטנה, אינטימית, שהכל בה מכירים את כולם, והכתף שלי היום היא הכתף שלך מחר.

התחושה הזאת, שהתניעה את מנגנון האבל הלאומי המתורגל שלנו, עומדת בניגוד חריף לרגעים ולשעות של שיגור האסטרונאוטים לפני קרוב לשלושה שבועות.

למרות המאמצים שרשתות הטלוויזיה והרדיו השקיעו ב"חימום" דעת הקהל, למרות הראיונות המקדימים הרבים, כולל סרט דוקומנטרי מיוחד שהפיק ערוץ 1, ולמרות החיוך המקסים והרגוע של אילן רמון - שיגור האסטרונאוטים צנח במהירות לשיגרה הישראלית העייפה, שיגרה שערב הבחירות ודאי לא היטיב עימה.

16 יום "שייטה" קולומביה, ותשומת הלב הציבורית אליה היתה מזערית, ואף פחתה והלכה. מה כבר היה יכול להתרחש? עוד שיגור, אחד מלמעלה מ-100 (!), אשר כולם, להוציא שניים, עברו בשלום.

וגם באותו שיגור מפורסם (האחרון של צ'לנג'ר ב-1986, בעת השיגור לחלל), ממילא מרגע שהם יצאו לדרך, הסיפור - למרבה הכאב - פחות או יותר מת. מתח לא היה. עניין לא היה.

נשארו אומנם עוד רגעים מחייכים - כמו מסיבת העיתונאים המלאכותית עם ראש הממשלה ושרים אחדים. פה ושם שיחת טלפון עם אילן או רונה, וזהו פחות או יותר. ריח של "הכל כתמיד".

עוצמת תרועות השמחה שלנו, מה לעשות, הפוכה לגמרי למימדי האבל שאנו מאמצים בשניות אחדות ולאורך זמן. מתברר כי בהיסטוריה שלנו כחברה וכמדינה, לא למדנו לרגע לשמוח, ליהנות, להפיק חיוך של אושר ממצבי יום-יום, משיגרה ובוודאי מרגעים מיוחדים.

ימי העצמאות שלנו, כמו חגיגות לאומיות אחרות, מזכירים לא פעם תבשיל שהקדיח, חמין שמחממים אותו מחדש - ומקבלים איזו עיסה לא ברורה של צבע כחול-לבן, צבא בכמויות גדולות ועברית מצוחצחת ונפוחה.

אנחנו זקוקים לפסיכולוג לאומי (את התואר הזה עוד לא חילקו, כמדומני) שיוכל להניח אותנו כציבור על ספת הפסיכיאטר, ויעשה לנו אבחנה יסודית ואמיתית. למה מצב הרוח הלאומי שלנו הוא ביסודו עגום? למה הרגעים היפים שלנו הם דווקא הרגעים העצובים? מדוע תחושת הקיום שלנו מתבססת על תחושת "האין", "הריק", ולפרקים קרובות מאוד, תחושת המוות!?

את ייחודו של הרגע הזה, הישראלי בחלל, למדנו רק לאחר שהסתיים ובצורה עצובה כל-כך. כמה רגעים כאלה אנו מחמיצים בהוויית חיינו השוטפים, ומניחים להם לעבור ללא תשומת לב, ללא מחשבה וללא חיוך, כאילו היו נתונים ומובטחים מראש?

רגע אחד למחשבה.