מפירי חוק בשירות עיריית ירושלים

לו יכלו פקידי עיריית ירושלים ויעד שירותי חניה וגרירה בע"מ, שביצעה שירותי גרירה של רכבים סוררים עבור העירייה, לשער את הצפוי להם בעקבות גרירת מכוניתו של אזרח ירושלמי, ליאור טחורש, יש להניח כי היו מוותרים על הפעולה. עקשנותו יוצאת הדופן של טחורש הפכה את הגרירה למסע גילויים מרתק אודות שיטות העבודה הלקויות והבלתי חוקיות של חלק מעובדי הרשויות המקומיות, נציגי החוק בעצמם.

סיפור שרבים נתקלים בו, אך רק מעטים משחיתים את זמנם לתיקון העוולה שבוצעה כלפיהם בנסיבות דומות. הנהג הישראלי, שרכבו נגרר בגין ביצועה של עבירת חניה, אולי מרבה להתווכח ולשדל את הגורר ואת הפקח, שמא יתמזל מזלו ו"יוותרו" לו. מעטים נפנים לבחון את חוקיות פעולותיהם של נציגי החוק, כל שכן להגיש תביעה משפטית נגד הגוררים, וגם לזכות בה.

בחודש נובמבר 00' נגררה מכוניתו החונה של טחורש מאחד מרחובותיה של ירושלים. המכונית הוחנתה ליד תמרור שהתיר חניה רק לצורך פריקה וטעינה. 6 דקות חנה הרכב במקום, פרק זמן שהספיק לשלוחיה הזריזים של העירייה לגרור אותו למגרש חניה.

טחורש טען כי העמיד את רכבו לצורך פריקה של ציוד, שני מחשבים שסיפק ללקוח. הטענה, כפי שניווכח בהמשך, לא ממש הרשימה את שלוחי החוק. גם לא דרישתו מהפקח והגורר להציג לו תעודה המסמיכה אותם לבצע את הגרירה. הרכב, כאמור, נגרר לאחר כבוד למגרש שאליו נגררים רבים דומים לו.

טחורש ניגש למגרש החניה, שם התפתח ויכוח בינו לבין הממונים על המגרש. בשלב כלשהו נכנס למגרש רכב גורר אחר, טחורש ניצל את כניסתו והוציא את רכבו מהמגרש, מבלי לשלם את דמי הגרירה.

הבריחה מהמגרש

בגין התנהגותו הועמד טחורש למשפט בבית המשפט לתעבורה בירושלים, בפני השופט ד"ר אברהם טננבוים (ת' י"ם 01/ 4499). השופט טננבוים הרשיע את טחורש והטיל עליו קנס בשיעור של 50 שקלים בלבד. בד בבד העיר השופט בפסק דינו הערות ביקורתיות בקשר להתנהגות העירייה וחברת הגרירה.

השופט מתח ביקורת על כך שהפקח והגורר לא הציגו בפני טחורש תעודה מסמיכה. "הייתי מצפה מכל עובד רשות, ובמיוחד מאלו המבצעים פעולות של חילוץ וגרירת רכב, כי בידם יהיו תעודות כחוק", כתב השופט בפסק הדין.

חמור לא פחות הוא הגילוי, לפיו נציגי החוק, מפעילי מגרש החניה שאליו נגררו כאמור הרכבים "העבריינים", פעלו בעצמם בניגוד לחוק.

"מסתבר", נכתב בפסק הדין, "כי את הגרירות מבצעת עבור העירייה חברה פרטית (להלן - הקבלן). אולם אותו חניון המשמש להבאת הרכבים שנגררו על ידי אותו קבלן מנוהל ללא רישיון עסק. מסמך החתום על ידי נציג העירייה עצמה הוצג לפני על ידי הנאשם, והצגה זו לא נסתרה על ידי המאשימה".

"מוזר הדבר שרשות שלטונית מסמיכה חברה פרטית לביצוע הגרירות ואף דואגת לכך שתקבל מעמד של גורר מורשה, בה בשעה שאותה חברה משתמשת בחניון שאין לו רישיון עסק. מן הראוי שהעירייה תבדוק היטב את השאלה הזו ותשקול אם אכן זוהי החברה המתאימה".

השופט הורה לשלוח את פסק דינו הביקורתי למבקרת עיריית ירושלים. אלא שבכך לא תם הסיפור. אם לומר את האמת, עיקריו עודם לפנינו.

הזיכוי

טחורש הועמד לדין באישום נוסף, שהפעם נוהל בפני בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (השופט מוריס בן- עטר. ת"פ י"ם 6374/01). האישום - החניית רכבו במקום שהחניה בו אסורה על פי תמרור המוצב בו.

כאמור, הרכב הוחנה ע"י טחורש במקום בו מצוי תמרור המתיר חנייה לצורך פריקה וטעינה. את טענתו של טחורש סקרנו לעיל. העירייה מצידה טענה, שכדי שיקום היתר להחניית הרכב נדרשים סימנים מתוך הרכב עצמו, שיעידו על ביצוע פעולות פריקה וטעינה.

השופט בן עטר דחה את הטענה. בפס"ד לוין (ע"פ 2940/94) ערך בית המשפט העליון הבחנה בין מי שעוסק בהובלת מטענים לבתי עסקים לבין נהג שאין עיסוקו בכך. הראשון רשאי להחנות את רכבו בסמיכות לתמרור המתיר פריקה וטעינה, יהא סוג המטען אשר יהא, ובלבד שהפריקה או הטעינה נעשים ברציפות. לאחרון מותר להחנות את רכבו בקרבת תמרור זה, רק לצורך פריקה וטעינה של מטען שקשה להיטלטל עימו (כגון, רהיט גדול).

מבחנים אלו עמדו לזכותו של טחורש. הרכב הוחנה במקום פרק זמן של 6 דקות בלבד. פרק זמן זה, גם בצירוף לעובדה שהרכב הועמד לא בצמוד למקום שאליו סופקו המחשבים, איננו שולל את אופיה של הפעולה שבה נקט טחורש, כפעולת פריקה של ציוד.

"אין בפסק דין לוין בסיס לדרישה כי יתגלו מהרכב סימנים לכך שמתבצעת פעולה של פריקה וטעינה", קבע השופט בן-עטר. "הדגש הושם על הדרישות שבחיקוק, דהיינו כי מלאכת הפריקה ו/או הטעינה תחל מיד עם העמדת הרכב ותימשך בלי הפסקות עד לעזיבת המקום".

גם אם לא רואים בטחורש כמי שעיסוקו בהובלת מטענים, המטענים עצמם (שני מחשבים) אינם מסוג המטענים שאדם מן הישוב נוהג לטלטל בידיו ממקום למקום. לפיכך, זוכה טחורש מביצוע העבירה.

הפיצוי

מעודד מהממצאים ומן הקביעות השיפוטיות שעד כה, הגיש טחורש תביעה נזיקית לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים (השופטת עירית כהן), נגד עיריית ירושלים וכנגד חברת הגרירה (ת"ק י"ם 4645/02).

השופטת קיבלה את התביעה, ככל שהיא מתייחסת לעירייה, בחייבה את האחרונה לפצות את טחורש בגין נזקיו הבלתי ממוניים (הטירדה שנגרמה לו) בסכום של 5,000 שקלים, בנוסף להוצאות המשפט.

קביעתה הראשונה של השופט כהן נסבה על החיפזון שהפגין הפקח ברישום הדו"ח, חיפזון העולה בנסיבות המקרה כדי רשלנות. כאמור לעיל, רק 6 דקות בסך הכל חנה הרכב במקום. בטרם רשם את הדו"ח היה על הפקח לברר האם הרכב חונה חנייה של ממש במקום, או שמא לצרכי פריקה וטעינה, דבר שלא נעשה. "בזמן קצר זה לא ניתן לדעת האם הרכב חונה במקום שלא כדין, או שמא נהגו עצר לצורך פריקה או טעינה", נקבע בפסק הדין.

לתשומת ליבם של פקחים רבים, המזדרזים לרשום דו"חות ולהיעלם מהמקום.

גם כאן חזרה העירייה על הטענה, שכזכור נדחתה ע"י השופט בהליך המשפטי הקודם, כאילו וסימני הפריקה והטעינה צריכים לעלות מהרכב החונה עצמו. "דווקא משום שלא ניתן ללמוד מסימנים חיצוניים האם בעל הרכב עוסק בפריקה או טעינה", קבעה השופטת, "היה על הפקח להימנע ממתן דו"ח לאחר שש דקות בלבד ובטרם וידא כי אין מדובר בפריקה או בטעינה".

"אני סבורה כי הפקח לא הפעיל את סמכויותיו בתבונה ולא השתמש בכוחות הנתונים לו באותה מיומנות וסבירות שיש לנקוט במצב הדברים כפי שהיה עובר למתן הדו"ח וגרירת הרכב".

גם השופטת כהן, כקודמה השופט טננבוים, מתחה ביקורת על הפקחים, שנמנעו מלהציג לטחורש תעודות המסמיכות אותם לבצע את הגרירה, ועל ניהול מגרש החנייה ללא רשיון עסק כדין.

העירייה הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (בר"ע 732/03). בימים אלו דחתה השופטת מרים מזרחי את הבקשה, בשל אי פירוטו של "טעם מיוחד" להגשת ההליך ובשל אי צירוף תצהיר.