מערך הטיפול בשפכים: שיקולים מקומיים בלבד

פיצול סמכויות בין משרדי הממשלה, חוסר התיאום ביניהם ומחסור במדיניות ברורה, הביאו לכך, שהיוזמה בתחום הקמת מכונים לטיהור שפכים עברה לרשויות המקומיות. כתוצאה מכך המערכות פועלות על בסיס שיקולים מקומיים בלבד, ללא ראיה כלכלית ותוך עיכובים מתמשכים, הגורמים לבזבוז משאבים ולהרס הסביבה - כך עולה מדו"ח מבקר המדינה.

הדו"ח מדגיש, שלמשרדי הממשלה אין מדיניות ברורה ועקבית ואין תוכניות אזוריות מוסדרות בנושא הקמת מכוני טיהור. היעדר התכנון גורם לעיכובים ממושכים בהקמת מיזמי ביוב, למימוש מיזמים מקומיים המוקמים על פי שיקולים צרים, בניגוד לכל הגיון כלכלי וללא התחשבות בצרכים אזוריים ולאומיים.

עיקר הביקורת מופנית למינהל לפיתוח תשתיות ביוב, במשרד התשתיות, בראשו עומד כיום אלכס ויז'ניצר, שלא דאג לרכז בידיו את הסמכויות שנתנו לו על-פי חוק, לא דאג לפעול בתיאום עם משרדי הממשלה השונים, ובחלק מהמקרים פעל בניגוד לדעתם. לדעת המבקר, יש לפעול להסדרת סמכויות אלה ולריכוזן, כדי שהמינהל לתשתיות ביוב יוכל למלא את התפקידים שיועדו לו.

על פי נתוני נציבות המים, נפח השפכים המיוצר בארץ כ-400 מיליון מ"ק. 350 מיליון מ"ק מטופלים במכונים לטיהור שפכים או באמצעים אחרים, היתרה זורמת לנחלים ולים וגורמת לזיהומם. כ-3% מהשפכים מסולקים לבורות ספיגה, המהווים מפגע בריאותי ואקולוגי. בחלק מהיישובים אין מערכות ביוב פנימיות, או שחסר פתרון קצה הגורם להזרמת השפכים לואדיות.

עוד עולה מהנתונים, שבארץ 534 מכונים לטיהור שפכים, 85 מהם מפיקים קולחים באיכות טובה, 350 ברמה משופרת ו-99 ברמה בסיסית בלבד. ל-5% מהיישובים אין פתרון קצה לביוב, ביניהם בית שאן, עכו, נהרייה ותמרה, ששפכיכם זורמים לנחלים ולים.

מהביקורת עולה, שלמשרדי הממשלה אין מאגר נתונים מפורט על מספר הישובים שאין בהם מערכות ביוב פנימיות. לדעת המבקר, על משרדי הממשלה לפעול ביתר שאת כנגד רשויות אלה, ולחסל אחת ולתמיד את תופעת בורות הספיגה.

הדו"ח מפרט את הפיצול הרב שבין משרדי הממשלה השונים, שכולם מטפלים בביוב. משרד הפנים אחראי על ההליך הסטטוטורי ועל גביית היטלים; משרד הבריאות, באמצעות המהנדסים המחוזיים, אחראי על התכנון; המשרד לאיכות הסביבה משמש כרשות סניטרית; המינהלה הארצית לביוב, באחריות משרד הפנים, קובעת מדיניות, אחראית על הקמת תוכניות מתאר לביוב, ותוכניות עבור רשויות שאינן עוש ות זאת; תפקיד המינהלה לפיתוח תשתיות ביוב, שהוקמה ב-1996 עם הקמת משרד התשתיות, ליזום, ללוות, להקים תשתיות ברמה לאומית, להשתתף בקביעת מדיניות תכנון ארצית, לגבש פרוגמה ולהפנות משאבים ממשלתיים, ולבחון נתוני סף כלכליים של חוסנה של הרשות המקומית המבקשת את ביצוע המיזם.

גם לנציבות המים יש תפקיד, והוא להוציא צווים נגד מזהמי מים, במטרה להביא להפסקת הזיהום, וכן להוציא צו הרשאה להזרמת שפכים למקור מים.

בתשובתו לביקורת טען משרד התשתיות, שאין בידיו סמכויות לחייב רשויות מקומיות לטפל בשפכיהן, לכפות פתרון מערכתי מועדף, או לקבוע מתכונת מתאימה להקמת מיזם ביוב, וכי הסמכות לכך נמצאת בידי הרשויות המקומיות.

בניגוד לעמדה זו, לדעת המבקר, מתפקיד המינהלת לקבוע מדיניות תכנון ארצית, לרבות הכנת תוכנית מתאר ארצית לביוב. לכן, מן הראוי היה שהיא תפעל לקבל לידיה סמכויות, כפי שקבעה הממשלה. בדו"ח מתוארים מספר מקרים, שבהם פעלו רשויות מקומיות בניגוד לתוכנית המתאר הארצית ובניגוד לכל הגיון כלכלי, ולמרות זאת זכו לתמיכת המינהלת הארצית. עיריית ראשון לציון, הסמוכה לשפד"ן, ביקשה להקים מכוני טיהור עצמאיים, בעלות של 180 מיליון שקל, בניגוד לדעת משרד הבריאות ובניגוד לדעת משרד הפנים, ולמרות זאת זכתה לתמיכת המינהלת.

בגליל המערבי פועלים 13 מכונים נפרדים. עיריית עכו ועיריית נהרייה מקדמות כל אחת בנפרד הקמת מכון, וזאת למרות הקרבה הפיזית הגדולה בין שתי הרשויות. לדעת המבקר, ראוי היה שמינהל הביוב יפעל מבעוד מועד, בשיתוף שאר משרדי הממשלה, לבדיקת בלתי תלויה של החלופות השונות.

דוגמאות נוספות מצא המבקר באזור חדרה מנשה, שם מתעכב הטיפול בשל חוסר היכולת להגיש לשיתוף פעולה בין הצדדים, כך קרה גם במקרה בקאה, ג'ת וזמר. התוצאה היא זיהום נחל חדרה.

. מסקנת המבקר עגומה: "לגופים הממשלתים אין יכולת לכפות על הרשויות פתרונות מיטביים, ואין להם מדינות ברורה ועקבית. ראוי שמינהל הביוב ידאג ליזום הכנת תוכניות אזוריות לטיפול בשפכים בשיתוף פעולה עם משרד הבריאות והמשרד לאיכות הסביבה".

גם בשאלת מימון מערכות הביוב מצא המבקר ליקויים רבים. העיריות משתמשות בכספי היטלי הביוב למטרות שונות, חלק מהרשויות לא עדכנו את חוקי העזר שלהן, בשל מצוקה כלכלית של התושבים, ולכן כסף זה חסר בקופתן. לדעת המבקר, מן הראוי שמשרדי הממשלה ייתנו דעתם על כך, שחלק מהרשויות אינן יכולות לממן בעצמן הקמת מיזמי ביוב בתחומן, וינסו למצוא דרכים חלופיות לסייע לרשויות אלה.

עוד עולה מהביקורת, שלמרות שהממשלה פרסמה עוד ביולי 2001 את חוק תאגידי מים וביוב, שמטרתו להבטיח שתקבולי המים והביוב יושקעו אך ורק למטרות אלה, עד סוף מרץ 2003 רק 12 רשויות הגישו למשרד הפנים בקשות להקמת תאגידים (עד כה אושרו תאגידים במטולה ובראשון לציון בלבד - ד.ט).

גם איגודי ערים, שנוצרו במטרה לנצל את יתרון הגודל, לא הצליחו להשיג את מטרתם, וחלקם אף נקלעו לקשיים כלכליים קשים, כמו למשל איגוד ערים אילון ואיגוד ערים כרמיאל, בין השאר בעקבות אי תשלום של הערים החברות באיגוד בעבור טיהור השפכים.

לדעת מבקר המדינה, מן הראוי שמשרד הפנים ומינהל הביוב יבדקו את הפריסה הגיאוגרפית של איגודי הערים, יציעו תכנון משותף ויערכו בדיקות כלכליות מקיפות הרבה לפני שלב ההקמה.