גלגל הצלה על סף טביעה

בסעיף נכתב, כי ב-100 הימים הקרובים "ייתקיים דיון על בסיס הסכמות מכתב השרים והחלטת הממשלה מנובמבר2001 וכן על בסיס החלטת הממשלה מ-2003".

מדובר בסעיף שיוצר מעין "מישמש" של עמדות שני הצדדים. אין ספק שאת הסעיף הפשטני מאוד הזה אפשר היה להשיג לפני השביתה המיותרת הזאת, שגרמה לנזקים של מאות מיליוני דולר ליבואנים וליצואנים.

הממשלה - שרי האוצר והתחבורה טיפסו על עץ גבוה מדי, כאשר החליטו לצאת לדרך של השינויים המבניים מבלי למצות את האפשרות למו"מ מסודר עם ההסתדרות וועדי העובדים.

הם טענו, כי אין ברירה אלא לצאת תחרות מהירה בנמלים, אך שכחו, כי "בדרך" צריך גם לסכם דברים עם ההסתדרות והעובדים.

הפערים בין הצדדים לא היו תהומיים, וכך ידעו גם משרדי האוצר והתחבורה. לא היה ויכוח על תנאי עבודה ופנסיה או על הטבות לעובדים, וגם לא דובר על פיטורי עובדים, ואפילו לא על פרישה מרצון.

הוויכוח היה בסך הכל על הגדרת אופן הפעילות העתידי של הנמלים: העובדים דרשו כי תהיה חברה ממשלתית מעל שלוש החברות הממשלתיות החדשות שיוקמו כדי לנהל את הנמלים. העובדים דרשו, כי חברות הנמלים יפעלו כחברות בנות.

לעומת זאת, משרדי האוצר והתחבורה גרסו, כי יש להקים שלוש חברות ממשלתיות עצמאיות לחלוטין שינהלו את הנמלים, ולא תהיה חברה מעליהן כדי להדגיש את אפקט התחרותיות.

במשרדי האוצר והתחבורה קבעו, כי יש להקים חברה ממשלתית רביעית, אך זו תהיה אחראית רק על הנכסים ולא תהיה אחראית על חברות הנמלים החדשות.

העובדים וההסתדרות - ספק אם צריך היה לשבור את הכלים וללכת לשביתה כל כך קשה ואבסולוטית, כאשר הפער בין הצדדים לא כל כך גדול. אפשר היה אולי לנקוט בשיבושים נקודתיים, לקיים הפגנות, אסיפות עובדים ולהבעיר צמיגים, אבל מכאן ועד לשביתה כללית הדרך עוד רחוקה.

נכון שהממשלה עשתה טעות קשה, כאשר קיבלה לפני חודש החלטה חד-צדדית, השונה מההחלטה הקודמת מנובמבר 2001. אך מי כמו ההסתדרות לא צריכה להיות נאיבית ולדעת שהחלטת ממשלה שלא מיושמת תקופה כל כך ארוכה עוברת בסופו של דבר שינויים על-פי רוחם של השרים החדשים המכהנים.

כזכור, את ההסכם הקודם חתמו שרי האוצר והתחבורה דאז, סילבן שלום ואפרים סנה.

היצואנים, היבואנים וחברות הספנות- הם הניזוקים העיקריים מהשביתה המיותרת הזאת, שפרצה באשמת כל הצדדים, מלבדם.

יאמר למען ההגינות, כי אלה קראו שוב ושוב לממשלה לנסות ולהידבר עם העובדים לפני קבלת ההחלטות החד-צדדיות, אך הממשלה לא הקשיבה.

היבואנים והיצואנים קראו את המפה והעריכו כי בסופו של דבר הם ייצאו הניזוקים.

הדבר לא עזר להם, השביתה פרצה והם אפילו מצאו עצמם מתקוטטים פיסית עם אותם עובדים עליהם הם ניסו להגן רק לפני מספר שבועות.

מה יהיה? על-פי התנהגות הצדדים בשבועות האחרונים - הממשלה מול העובדים וההסתדרות - הרי שקשה להעריך.

הצדדים הוכיחו שהם יכולים בהחלט לעשות צעדים בלתי צפויים, והדבר לא ייאמר דווקא לזכותם, כאשר צריך לקחת בחשבון פגיעה אפשרית במשק שממילא מדמם מזה שלוש שנים.

סביר להניח, כי בסופו של דבר הצדדים יתעשתו ולפני שתיגרם שביתה נוספת, הם יגיעו להסכם ביניים כלשהו. 100 ימים הם תקופה ארוכה ומכובדת למו"מ, אלא אם כן יעשו את הטעות הרגילה בהוויה הישראלית ויתחילו לנהל מו"מ ממש ערב לפני.

ב-100 הימים האלה, כך ניתן להעריך, יגיעו לבטח הצדדים להסכם המשקף משהו באמצע - בין החלטת הממשלה הנוכחית לבין החלטת הממשלה מנובמבר 2001.

אחרי הכל, הפער בין שתי ההצעות לא ממש גדול. מה גם שתמיד צריך יהיה לזכור את הנתון המרכזי, לפיו זכויות העובדים לא אמורות להיפגע בשום מקרה.