הזכות לשם טוב מול הזכות ל"לא שם"

בארה"ב הדברים ברורים יותר. שם, כאשר ג'ון דו מרגיש מושמץ ותובע חשיפת פרטי משתמש אינטרנט או אי-מייל, בית המשפט נקרא לבצע הליך מקיף למדי של בירור, שמטרתו הסרת כל ספק, כי לתביעה יש יסוד איתן.

בישראל אין הליך מקביל. בפסיקה לא הוכרה כלל עדיין הזכות לביטוי אנונימי. השאלה כיצד לאזן בין הזכות לשם טוב לבין הזכות לביטוי אנונימי נשארה כאן, בינתיים, פתוחה, מאחר שהחוק הישראלי לא רואה בשתי הזכויות הללו זכויות מוחלטות.

למרות זאת, מפסיקה של השופטת יהודית שבח מבית המשפט השלום בתל אביב, ניתן להבין, כי בתי המשפט בישראל מתחילים להתעורר לבעיה וליישר קו עם הפסיקות בארה"ב. שבח, שדנה בבקשת אתר הפורומים "הייד-פארק" לחשוף נתוני גולשים משמיצים, קבעה בפירוש, כי הזכות לאנונימיות אינה מוחלטת.

בפסק דין אחר, בתיק לשון הרע של בורוכוב נגד אמיר, הלך השופט רמי אמיר, מבית המשפט השלום בכפר-סבא, צעד אחד הלאה - אולי צעד אחד רחוק מדי. אמיר קבע, כי הזכות לאנונימיות, לכשעצמה, כלל אינה קיימת.

האמנם? אני בטוח שמאות אלפי גולשי אינטרנט בישראל לא מסכימים עם השופט הנכבד. עם כל הכבוד לשם הטוב של "אובייקטיבי" ובעליו, עדי ז'ורבין, חשיפת פרטים אישיים ברשת האינטרנט היא נושא רגיש מאוד, שעלול לחולל שמות בתחושת הביטחון הקולקטיבית בקרב אוכלוסיית הגולשים. ומהי הרשת בלעדי מצרך יסוד זה?

מצד שני...

אחרי פרסום המאמר באתר "גלובס", התקשר אליי עדי ז'ורבין וביקש מכל אחד מכם, הקוראים, לדמיין מצב שבו מישהו המנסה להתנכל לכם, לוקח תמונת ראש שלכם, מחבר אליה גוף ערום ומפיץ לכל מכריכם, שונאיכם, הקולגות לעבודה, המתחרים ומה לא. לא נעים.

השאלה שאני שואל, אומר ז'ורבין, הולכת ככה: האם גם אז תהיו מוכנים להבליג, בשם חופש הדיבור והאנונימיות? כי אם לא, אתם בדיוק במצב בו אני נמצא עכשיו.