זה שנים שחוק זכות יוצרים, 1911 נחבט במגבלותיו ויכול להן. כך זכה לחול על שידורי טלוויזיה, תוכנות מחשב ואתרי אינטרנט. ב-1924, כשהוחל בא"י פלשתינה באמצעות דבר המלך במועצתו, אף אחת מהטכנולוגיות הללו לא היתה בנמצא. אבל בשבוע שעבר נפל דבר. בית המשפט העליון היה קרוב לסירוב להחיל את החוק על שידורי-משנה בטלוויזיה (ד"נ 6407/01 ערוצי זהב ושות' ואח' נ' Tele Event Ltd).
הנימוק - "כלי החוק שלשנת 1911 צרים הם מהכיל את התופעה החדישה הקרויה העברת ערוצים בכבלים". אף שהיתה זו לבסוף דעת מיעוט, הצטרפה אליה הנשיאה לעתיד של בית המשפט, השופטת דורית ביניש. ושני הצדדים, רוב כמיעוט, פנו למחוקק בקריאה לתקן את החוק, שכן יש צורך דחוף להתאים את דיני זכויות היוצרים להתפתחויות הטכנולוגיות המואצות ולאזן בין האינטרסים המנוגדים הפועלים בתוכם.
הנה כי כן, לצד תזכיר חוק זכות יוצרים, התשס"ד-2003 שפרסם משרד המשפטים לפני חודשים אחדים, דומה שכעת - שמונים שנה לאחר שהוחל בישראל לראשונה - בשלה השעה להחליף את חוק זכות יוצרים, 1911.
עובדות המקרה היו פשוטות ובהירות: המשיבה, Tele Event, רכשה מאת חברה גרמנית זכות בלעדית לשדר בישראל את משחקי הטניס בווימבלדון לשנים 1991-1992. חברות הכבלים מצידן העבירו למנוייהן ערוצי-שידור זרים, על-פי הרישיון שניתן להן מהמדינה. בכמה מהערוצים הללו שודרו משחקי הגמר בווימבלדון. ב-1991 התריעה Tele Event בפני החברות שהן מפרות את זכויותיה.
לאחר שהתעלמו מהתרעה וחזרו לשדר את הערוצים הזרים גם ב-1992, הוגשה התביעה. ההליך עשה את דרכו במהלך השנים מבית המשפט המחוזי בתל אביב אל בית המשפט העליון ועתה הוכרע סופית בדיון נוסף. מי יזכור כעת, שב-1991 כיכבו בווימבלדון ג'ימי קונורס, ג'ון מקנרו וגבריאלה סבטיני.
סימטריה מעניינת
שתי סוגיות נדונו בדיון הנוסף: האחת, פרשנותו של סעיף 6כה' לחוק התקשורת. האם האיסור שהושת על חברות הכבלים לשדר שידורים שיש בהם משום הפרת זכות יוצרים חל גם על שידורי-משנה שמקורם בשידור לווייני. השניה, האם הפרו חברות הכבלים זכויות יוצרים כשהעבירו את ערוצי השידור הזרים שהציגו את משחקי ווימבלדון למרות שלא היו בעלי זכויות להקרינם בישראל.
השופטים נחלקו בין מיעוט (השופטים חשין, אור וביניש) ורוב (השופט מצא שלא שינה את קביעתו מהערעור והשופטים טירקל, ריבלין ונאור). ועם זאת, יש סימטריה מעניינת בין דעות המיעוט לדעות הרוב. אלה גם אלה חוששים מהשלכות החלטתם על חופש הביטוי והזכות לדעת:
כך, סברו כמעט הכל, במפורש או באי-הסתייגות, שסעיף 6כה' לחוק התקשורת נועד רק ללמד שדיני זכויות יוצרים - ושאר הדינים הנזכרים בו - חלים גם על חברות הכבלים. הוא כשלעצמו אינו יוצר את איסוריו אלא משקפם. פעולתו בתחום המשפט הציבורי. הפרתו מקנה לרשות המוסמכת זכות להטיל עיצומים על חברות הכבלים, והוא חל גם על שידורי-משנה.
אבל שופטי המיעוט מצאו שמחשש לפגיעה מעבר לנדרש בזכויות מוגנות הזוכות למעמד רם בשיטתנו המשפטית, ובהן חופש הביטוי וחופש המידע, אין להחיל את החוק מ-1911 על שידורי משנה טלוויזיוניים. גישת המיעוט המתבטאת בזה מבכרת לדחות הגבלות שמקורן בדיני קניין (זכויות יוצרים), אך במשתמע היא חרדה פחות מפני מגבלות שמקורן ברשות המוסמכת.
כנגד דעה זו עומדת דעת יחיד של השופט ריבלין בסוגיית תחולת סעיף 6כה' לחוק התקשורת. הוא אינו סבור שהסעיף חל על שידורי-משנה. טעמו ערכי ולא טכני: מאחר שהסעיף מכפיף את חברות הכבלים לסנקציה שלטונית, כדי לצמצם את פגיעתו בחופש הביטוי, יש לפרשו כך שלא יחול על שידורי-משנה אלא על שידורים ראשיים. בין כך ובין כך אין הפירוש המצמצם פוטר את חברות הכבלים ממגבלות שבחוקים אחרים - ובמקרה דנן, חוק זכות יוצרים. ריבלין דואג אפוא להעדר הגבלה שלטונית על חופש הביטוי, אבל נכון לקבל הגבלה שמקורה בזכויות קנייניות.
פיל בקוף של מחט
עיקר המחלוקת שנתגלעה בין המיעוט לבין הרוב היא בשאלה השניה: האם הפרו חברות הכבלים זכויות יוצרים כשהעבירו את ערוצי השידור הזרים בהקרינם את משחקי ווימבלדון? השופט חשין כותב את דעת המיעוט העיקרית.
הוא מקדים לדיונו הערה פרשנית אחת, שלה נועד, על-פי עדותו שלו, תפקיד מפתח: "נותנים בידינו כלי-מלאכה שהיו בשימוש (מועיל) בעידן רחוק, לפני כמאה שנים - כלי-חוק שנוצרו שנים רבות לפני היות הטלוויזיה ושנים רבות מאוד לפני היות הלוויין והמחשב - ומבקשים מאיתנו לפתור בהם בעיות שיוצרי הכלים אף לא חלמו עליהן... ניסיון כי נעשה להחיל כללים ספציפיים של חוק הקופירייט משנת 1911 על פעולתן של חברות הכבלים שעה שמעבירות הן העברת-מימסר שידורי טלוויזיה של ערוצים זרים אל בתי הצרכנים - נידמה בעינינו כמי שמבקשים להשחיל פיל בקופה של מחט".
האם ניתן - וראוי - למתוח את מילות החוק עד כי תופעת הכבלים תבוא בהן, שואל השופט חשין. הוא משיב לתהייתו בשלילה. הוא מסכים ששידור ראשי של משדרי טלוויזיה הוא ביצוע פומבי שאסור לעשותו בלא הסכמת בעל הזכויות, אך לא כך שידור משני. זו הנמקתו: החלת חוק זכות יוצרים כמות שהוא על העברת שידורים מערוצים זרים, תחייב את חברות הכבלים לפנות מראש אל כל אחד מבעלי זכות היוצרים שנתנו הסכמתם לשידור המקורי, ולנהל עימו משא-ומתן נפרד כדי שיתיר העברת השידור בכבלים.
זהו חיוב שהחברות לא תוכלנה לעמוד בו, הסדר בלתי-מעשי, ומשמעותו סגירה הלכה למעשה של שידורי ההעברה בכבלים ("תוצאה בלתי-נסבלת בעידן בו אנו חיים", קובעת השופטת ביניש בדעתה). הטלת האחריות על הערוץ הזר והסרת אחריות מעל חברות הכבלים סבירה יותר בעיניו. הסיבה היא שהערוץ הזר עומד בקשר ישיר ומיידי עם בעלי זכויות היוצרים למיניהם.
המבחן המכריע לגישת השופט חשין הוא זה: חוק זכות יוצרים התכוון לחול על פעילויות אקטיביות - פירסום, העתקה, הצגה, תירגום וכו' - אך לא על פעילויות פסיביות הנגזרות מן הפעילויות האקטיביות. ככל ששליטת המשודר עוצמתה רבה יותר וככל שיש לו חלק פעיל בבחירת תוכן השידור, כך ניטה לראות בו מי שנושא בחובות החוק. חברות הכבלים, קובע השופט חשין (אך השופטת ביניש מסתייגת מכך) קרובות יותר לצופה מאשר למשודר. חלקן בשידור פסיבי ופעולתן מתמצת בהרחבת טווח שידוריו של השידור המקורי.
לאחר שהוא בוחן שיטות משפט זרות, מוצא בית המשפט שנקבע בכולן כי שידור משנה הוא זכות יוצרים אך ניתן רישיון כפייה לשדרו ונקבע מנגנון להסדרת תמלוגים לבעלי זכויות היוצרים: לא נמצאו לנו ולו שיטת משפט אחת, הקובעות כי העברת שידורי טלוויזיה בשידור מישני - העברת שידורים באשר היא - יש בה כדי להפר זכויות יוצרים, אלא כחלק מהסדר כל-מקיף של העברת שידורי טלוויזיה בכבלים.
"לא נכחיש כי שלילת תמלוגים מבעלי זכויות היוצרים גם היא אינה ראויה, ואין ספק כי נטל הוא המוטל על המחוקק להתערב ולומר את דברו", פוסק השופט חשין. "אינני סבור כי החלתו של חוק הקופירייט על שידורי-מישנה תשרת באורח מיטבי את זכויותיהם של בעלי זכויות היוצרים. בוודאי אין בהחלתו של חוק הקופירייט על שידורי-מישנה כדי לאזן כיאות בין זכויות היוצרים לבין שיקולים אחרים כבדי-מישקל, בהם חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת".
כנגד דעת המיעוט עומדת דעת הרוב. מבטאיה הם ריבלין ונאור. בעת שנחקק חוק זכויות יוצרים היה זה עולם אחר לגמרי מזה המוכר לנו היום, ובוודאי מהבחינה הטכנולוגית. אין לכן כל טעם בניסיון להסיק מסקנות בדבר תחולת החוק על שידורי משנה בכבלים מלשונו או מכוונת מנסחיו. לפיכך, טעם זה של דעת המיעוט אינו משכנע אותם. בזה הם הולכים אחר התוואי שהורתה הפסיקה עד כה כאשר החילה את החוק מ-1911 גם על תופעות מודרניות בתכלית.
ההבחנה הרלבנטית לשיטתו של השופט ריבלין היא בין השימוש הפרטי לשימוש המסחרי - היא ולא ההבחנה, שבה דוגל השופט חשין, בין שימוש אקטיבי לפאסיבי. בשל השימוש המסחרי שהן עושות ביצירה, חברות הכבלים נחשבות למשדרות לכל דבר ועניין. שידור המשנה של היצירה בא בגדר ביצוע בפומבי שלה, ועל כן חב משדר המשנה בקבלת רישיון מאת בעל זכות היוצרים.
האם בפועל יחוייבו חברות הכבלים לפקח על כל שידור המשודר בערוצים הזרים ולשאת ולתת עם כל בעל זכות יוצרים שיצירתו משודרת באחד מהערוצים אשר שידוריו מועברים לציבור על ידן? לא ולא. דעת הרוב סבורה כי ביודען שעליהן להשיג רישיון לשידור יצירות מוגנות בערוצים הזרים, חברות הכבלים ידרשו מכל ערוץ זר שיבטיח את זכותן-שלהן לשדר יצירות אלה.
חוק זכות יוצרים, 1911, נחשב לעתים קרובות ליין שרק השביח עם השנים. ועם זאת נראה כעת שהוא מחשב את קיצו לאחור: כאשר בית המשפט העליון מתלבט עד כדי כך בשאלה אם אפשר להחילו על תופעות חדשניות, דומה שהגיע הזמן להסיר את הספק באמצעות חקיקה מודרנית.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
