פסק דין מאוזן

תשעת חדשי המאסר לריצוי בפועל שנגזרו על עו"ד משה שוב בבית המשפט השלום, בהיותו בן 73, הוטלו בשל כך שלפני 15 שנה מסר דיווח כוזב על הוצאות בשיעור של שני מיליון שקל (כלומר, התחמק מתשלום מס בגובה של כמיליון שקל). אלמלא היה הרכב בית המשפט המחוזי, בראשות השופטת דבורה ברלינר, משכיל לבטל את העונש, ובהנחה שעו"ד שוב - לאחר חמישים שנות קריירה משפטית ועסקית ודרך חיים שבית המשפט תאר אותה ככזו "של נתינה וסיוע לזולת" - היה מתנהג היטב אף בכלא, היה עליו לבלות מאחורי סורג ובריח כחמישה וחצי חודשים. על אף שמשה שוב ניסה לקחת ממני עשרים אגורות בערך, אני חש הקלה גדולה על כך שהעונש האכזרי הזה נחסך ממנו. אילו היה עו"ד שוב מרצה את עונש המאסר הייתי חש, כנושה, שותף לאחריותו המוסרית של מי שגובה את החוב כלפי בדרכים אלימות כל כך. אם בשמי ובעבורי מוטל העונש הזה - שומה עלי לדווח על השפעתו הרעה על בני המעיים שלי.

בעבירות מס מקובל, יותר מאשר בעבירות אחרות, לכוון את מידת העונש על פי שיקולי התועלת הציבורית המצרפית, המחייבים שימוש בעונש לשם הרתעת הרבים. שיקולים של "גמול", אשר יש להם בדרך-כלל אחיזה איתנה בדיונים על ענישה, נראים מוזרים-משהו בהקשר זה, שבו ה"קורבן" הוא אינטרס ציבורי מבוזר. שיקולים של שיקום העבריין והרתעתו האינדיבידואלית נראים בלתי-רלבנטיים. מסגרת הדיון המקובלת היא תועלתנית, אפוא: במסורת האנגלו-אמריקאית היא מיוחסת לפילוסופיה התועלתנית של המאה ה-18 ואילו במסורת שלנו היא מיוחסת לרמב"ם, שהגדיר את תכלית הענישה במילים: "ותהיה מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים" (מורה נבוכים, חלק א, פרק נד) ואף גזר מתכלית זאת את רעיון הרתעת הרבים (חלק ג, פרק לה).

בלתי יעילים

מנקודת ראות תועלתנית זאת, עונשי המאסר הקשים המוטלים לעתים קרובות על ידי בתי משפט הם בלתי יעילים, גם כאשר מתעלמים מערכו של הסבל הנגרם לאסיר עצמו. כאשר מחשבים את מידתו היעילה של עונש יש להתחשב, בין השאר, בעלותו (שהרי יום שהות בכלא יקר בהרבה מיום שהות במלון יקר בתל אביב) ובערכו ההרתעתי. הערך ההרתעתי של עונש ניחן ב"תועלת שולית פוחתת", שכן לדידו של מי שצפוי לעונש חודש המאסר הראשון מזיק יותר מן השני, אשר בתורו מזיק יותר מן השלישי וכן הלאה. לפיכך, ככל שעונש המאסר מתארך, הוא מתקרב לנקודה שבה עלותו רבה מערכו ההרתעתי, והיא נקודת המיקסום של עקומת התועלת הדמיונית שבאמצעותה ראוי לקבוע את מידת העונש. מעבר לנקודה זאת, הארכת עונש המאסר מוציאה יותר משהיא עשויה לחסוך, ומבזבזת כספי ציבור שלא לצורך. יתירה מזאת, אם בוחנים את דרכי השימוש האפשריות בכספים המושקעים באכיפת חוק מתברר, לעתים קרובות, כי השקעת כסף נוסף בהגדלת שיעור התפיסה וההבאה לדין (כלומר, בחוקרים, בפרקליטים וכו') תשיג תוצאה הרתעתית טובה יותר מאשר הגדלת מידת עונשם של המעטים המובאים לדין.

הקלה רבה

הנקודה המעניינת היא שכל המדינות המודרניות נוטות, קרוב לוודאי, להשקיע ביתר בהגדלת מידת העונש, על חשבון שיעור התפיסה וההעמדה לדין. הסיבה לכך היא מוסדית: חבר הכנסת או השופט, שהם ממלאי התפקידים העיקריים המשפיעים על מידת העונש, רואים בשאלת הייעול והתיקצוב של אמצעי החקירה וההבאה לדין עניין החורג ממסגרת תפקידם או הנמצא בשוליה. בכל מדינה דמוקרטית, כשישנה דרישה ציבורית להגדלת ההרתעה יימצאו תמיד מחוקקים שיעלו זעופים לדוכן הנואמים בבית המחוקקים ויתבעו בתוקף את העלאת מידת העונש, קביעתו של עונש מינימום או הענשתם של שופטים מקלים. לעומת זאת, נדיר למצוא במדינות דמוקרטיות מחוקקים שיעלו על בימת הנואמים כדי לדרוש תוספת תקציב למשטרה או לפרקליטות. גם השופטים לא ימלאו את החסר המוסדי הזה, משום שאין הם מופקדים על שיקולים גלובליים. השופט רואה את התיק שבפניו ומבקש בכל פעם להגדיל את ההרתעה ככל הניתן באמצעות החלטתו בתיק שבפניו. משום כך אין השופט נוטה לקבל את הטיעון שניתן להשתמש באותם משאבים להשגת הרתעה רבה יותר, שהרי גם אם יטיל בתיק שבפניו עונש נמוך כדי לחסוך הוצאה מיותרת בתיק - מי לידו יתקע שהחיסכון יושקע באכיפת חוק, דווקא, ולא בהוצאה ציבורית אחרת?

כתוצאה מכשל זה בהליכי הבחירה הציבורית של קביעת מדיניות, מנהיגות מרבית מדינות העולם משטר אכיפה אכזרי אך בלתי יעיל. כך קרה אצלנו שרמת הענישה בעבירות צווארון לבן, בעבירות מין ובעבירות אלימות עלתה באופן חד, מבלי שניכרת השפעה חיובית שיש לעלייה זאת על שיעור העבריינות.

על רקע זה, אנו רשאים לחוש הקלה רבה למקרא גזר הדין המתוקן של בית המשפט המחוזי בתל אביב. נעים לקרוא פס"ד מאוזן, ששיקול הדעת המקצועי שבו גובר על הלכי רוח פופולריים.