אורלי (שם בדוי) היא כתבת חדשות באחד מהמקומונים בארץ, מקומון לא קטן ולא אזוטרי. אחרי הגשת הסמינר האחרון בלימודי עיתונאות ותקשורת היא לא יכלה לבקש מקום טוב יותר לפצוח בו בקריירה עיתונאית: "כשהגעתי לראיון טפחתי לעצמי על השכם. אמרתי: כל הכבוד, ממאות קורות חיים, אני הגעתי לראיון עבודה. אבל אחרי ששמעתי כמה הם משלמים הבנתי שמלכתחילה הם פנו לאלו שיסכימו לעבוד בתנאים כאלה".
את הראיון פתח העורך בהצטדקות ואמר שהוא יודע שמדובר בסוג של ניצול, "הוא אמר שאלו המחירים, ושלא באים לעיתונות כדי לעשות כסף. באים מתוך אידאולוגיה או איזושהי אג'נדה", לכן ככתבת חדשות עליה לצפות למשכורת חודשית שלא עולה על 1,500 שקל.
"אני תקועה", אומרת אורלי, שבנוסף למשכורת המזעזעת נחשבת גם עובדת פרילנס (מה שחוסך למעביד עלויות נוספות). "מצד אחד אני רוצה את ההזדמנות, אבל אני גם חייבת להתפרנס. ממה שאני מבינה מהמקצוע שבחרתי, אני אמורה להיות מהאנשים שיעצבו את דעת הקהל. זה מפתיע לגלות כמה עיתונאים שהם לכאורה אנשים עם שליחות ציבורית הם בסך הכול אנשים מורעבים ומדוכאים וחסרי מוטיבציה".
שילוב קטלני נוצר בין עיתונאים, בעיקר צעירים ובתחילת דרכם, שרוצים הזדמנות להיכנס לשוק התקשורת והעיתונות ובין מו"לים שהורידו מכסים ופתחו גבולות כמעט לכל הממעיט במחיר. הזיווג בין השניים יצר שכבה של כותבים שכל סיקור חדשותי, מאמר נוקב על עוד עוולה חברתית או ביקורת על טקס האוסקר יהיה שווה להם שטר של 100 שקל, פחות או יותר. השילוב הזה לא קשור דווקא למשבר האחרון בעיתונות הכתובה, זה פשוט נוח: כותבים מקבלים הזדמנות, ומו"לים מורידים עלויות.
אבל האם כלב זול ומורעב ישמור נאמנה על הדמוקרטיה? - תפקידו הבלתי מעורער של העיתונאי? האם הוא יוכל לעשות את זה כשאפילו שיחות טלפון בסלולרי הן הוצאות כבדות מדי השבילו? אורלי: "התשלום הזה מראה כמה זמן אני יכולה להשקיע, וכמה עניין יש לעורכים שלי בלעשות חדשות טובות". אז כשכלב השמירה צריך השלמת הכנסה, זה אולי לא כל כך מפתיע שהתפוצה בירידה.
אוחובסקי בכינור
צריך לומר את האמת. הטריגר לכתבה היה הווידוי החושפני של גל אוחובסקי בטורו השבועי ב"עכבר העיר". מעל דפי העיתון הוא סיפר איך איבד 75 אחוז משכרו בתוך שנתיים בלבד.
כשקיצצו לו רבע מהמשכורת ב"מעריב" הוא בלע את הרוק, אבל אחרי ניסיון להוריד עוד רבע אוחובסקי התעקש, ובסופו של דבר מצא את עצמו בחוץ. משם המשיך העיתונאי הוותיק למקומון "העיר". שם הוא מנפק את מה שניפק בעבר ל"מעריב" - מדור אישי ומדור מוזיקה. שכרו היום, אחרי קיצוץ נוסף במקומון, עומד על כ-4,500 שקל. כך שגם אוחובסקי משלים הכנסה, בלשון המעטה, "ללכת על המים" מצליח באירופה לא רע.
ובחזרה אלינו. בעקבות הווידוי החל להתפתח בביצת הברנז'ה פולמוס ער בנוגע למעמדו של עיתונאי בצל המשבר בעיתונות הכתובה. רבות נכתב על הצמצום ברווחים, על החשיפה שיורדת בעיתונות היומית ועל האינטרנט כאלטרנטיבה לעיתון של הבוקר. אבל מעט נכתב על התחתית שאליה יכול להגיע שכרו של העיתונאי ואם משכורתו הבזויה עלולה לחבל בשליחותו הציבורית. האמת המרה היא שחלק ניכר מהכותבים שנכנסים היום לשוק העיתונות, אם לא צברו רזומה, לא התחמשו בקשרים ואינם מיומנים בחיינדלך, יהיה עליהם לצפות לשכר נמוך במידה ניכרת ממה שאוחובסקי משתכר היום, בימיו השפלים בעיתון "העיר".
משיחות עם כתבים, בעיקר במוספים, במקומונים ובאתרי התוכן, נראה שאין חוקים נוקשים בנוגע לשכר. העיקרון השליט הוא הכי נמוך שאפשר להגיע. קחו לדוגמה את רותי (שם בדוי), 30, שהרומן שלה עם אתר התוכן nrg הסתיים באכזבה צורמת. אחרי שעבדה כתחקירנית בסרטים דוקומנטריים החליטה שבכתיבה יש לה כמה דברים להוסיף. רותי הציגה את עצמה לעורכי האתר, שהרשים אותה במגוון הרחב שהציג, מאקטואליה וכלכלה ועד יהדות וניו אייג'. "הם התלהבו, אבל אמרו שהם משלמים 150 שקל לכתבה, ואני לא מדברת על כתבונת, אלא על בערך 1,000 מילה. מאחר שזה תחום שאני חדשה בו יחסית, בהתחלה עוד חשבתי שזה בסדר. אבל מהר מאוד גיליתי שזה שערורייתי, ושלנוכח הזמן שאני משקיעה וכמות הטלפונים שאני עושה בשביל זה, 150 שקל הם לא יותר מכיסוי עלויות, כך שבעצם את מתנדבת לכתוב להם".
"אלה בהחלט התעריפים", מסכימה כותבת בואללה. "בואללה משלמים 150 לכותבים הרגילים ו-200 לכותבים שהם כאילו כוכבים (פחות או יותר 600 מילה, ע"ר). אי אפשר להתפרנס מזה, זה בקושי 800 שקל אחרי המס, זה כלום".
כתבת "מעריב" לשעבר: "עד לא מזמן הייתי פרילנס ב'מעריב' וקיבלתי שכר זוועתי, שהתחיל בהבטחה לשקל למילה והסתיים בשכר זעום של 200 שקל על טקסט של 600 מילה, במקרה הטוב, או 80 שקל על טקסטים קצרים יותר במקרה הרע".
למען הגילוי הנאות, ולא כדי להעלות רעיונות פוחזים במוחו הקודח של מו"ל העיתון שאתם אוחזים בו, כותבת כתבה זו עתידה להשתכר 1,500 שקל, לא כולל חשבון טלפון ונסיעות.
חלק ניכר מהכותבים מועסקים כפרילנסרים - עובדים עצמאיים. אבל לא רק עובדים שכותבים באופן זמני יוגדרו פרילנסרים. גם עיתונאית כמו אורלי, שהיא לכאורה כתבת חדשות, מוגדרת עובדת זמנית, וכך היא חוסכת למעביד, שזהו המו"ל, עלויות כמו ביטוח לאומי ושאר זכויות סוציאליות. גם עם הפרילנסרים שכותבים באופן זמני נעשה אי צדק. במקרים רבים הם ייאלצו להתחייב לא לכתוב בגופי תקשורת מתחרים. גיא (שם בדוי), למשל, שכותב טורים ב-100 שקל באתר nrg, מחויב לא לכתוב למתחרים ברשת שוקן או "ידיעות אחרונות" עד שנה אחרי סיום מערכת היחסים (החד צדדית, הזולה אולי, אבל עדיין מערכת יחסים) שלו עם "מעריב".
רון מיברג כועס: "בארץ שובש המונח פרילנסר לחלוטין. זאת אומרת, אתה גם לא תקבל תנאים, גם תשתכר מעט וגם תהיה בן ערובה שלנו - זו המצאה ישראלית מובהקת".
"עשיתי חישוב", אומרת כתבת בואללה, "שגם אם תאורטית אני אכתוב כל יום אייטם, כל יום למקום אחר, אני לא אצליח להוציא יותר מ-3,000 שקל בחודש". וחוץ מזה, באופן מעשי, לכתוב כל יום אייטם זה לא ריאלי, וגם לכתוב במקביל לכמה מקומות זה לא ריאלי, כי אסור לך לכתוב גם לואללה, גם ל-nrg וגם ל-ynet. כך שאין ממש דרך להרוויח".
קח אדידס וחגוג על מינימום
גם לעורכים לא קל עם התקציבים הנמוכים. "כעורך אתה עובד מול תקציב מסוים שאין להוסיף עליו בשום פנים ואופן", מספר אביעד אלברט, העורך את "עכבר כל העיר" (מהמוסף הירושלמי של רשת שוקן). "מדי פעם מנחיתים הנחיות מלמעלה שמטרתן להוריד עלויות, ואז אתה צריך להוציא עיתון בתקציב מקוצץ. לא אכפת להם איך תעשה את זה, תפטר או תקצץ. זאת הסיבה שהמחירים תמיד יורדים. אני נמצא בשוק העיתונות כבר עשר שנים, בכל מיני שלבים, או ככתב או כעורך, והמחירים תמיד היו בירידה".
"ברור שכלי תקשורת, ובעיקר מקומונים ואתרי אינטרנט, הם מכונה לניצול צעירים", הוא מוסיף. "הגישה היא שאפשר לנצל אותם, שהעיתון עושה להם טובה, ואם הם לא מרוצים אז יש הרבה שישמחו להחליף אותם. גם נעמי קליין, בספר 'נו לוגו', אומרת שאמצעי התקשורת הכאילו אופנתיים הם כר פורה לניצול. מצד אחד הם משתמשים בצעירים כי הם רוצים לשמור על קשר עם מושגים ערטילאים כמו 'קול' ו'מגניב'. בתמורה הם לכאורה נותנים כרטיס כניסה לתחום, אבל בעצם הם מעבידים אותם בחינם, או כמעט חינם".
לא כולם רואים את העניין כשעבוד. חלק מהכותבים שמרוויחים מחירי רצפה מעדיפים להסתכל על זה אחרת: הרי לכתוב בעיתון זה כיף חיים, זה אפילו די מגניב, וזה שאמא יכולה להשוויץ לדודות זה גם משהו. אלו אולי לא המטרות שלשמן קמו הבמות שאמורות לעצב את המרחב הציבורי, אבל מילא. יהיו שיעדיפו לראות את העניין כניצול הדדי. האמונה שכתיבה בכלי תקשורת, לא חשוב באילו תנאים, תפתח את הדלתות הנכונות חזקה מכמות המזומנים שיש בסוף החודש. בהרבה מובנים זה מזכיר את הסרט "שורת המקהלה". צריך לעשות הכול כדי להיכנס, כי ברגע שהכנסת רגל, הדרך אל האושר סלולה.
אבל כמו בסרט גם במציאות, מעט מאוד כותבים מצליחים בסופו של דבר להתברג למיעוט שיכול להתפרנס בכבוד. "זה שהשם שלי הופיע בעיתון עשה לי שירות טוב", אומרת כתבת לשעבר ב"מעריב", "ואני חושבת שיש בזה מעין צדק פואטי שכותבים שהם פישרים, כמוני, לא מקבלים הרבה כסף. הבעיה הגדולה היא שהיום אין גם את הכותבים האחרים. כדי להתפרנס מזה צריך להיות לפחות דן מרגלית, ודן מרגלית יש רק אחד והוא לא מתכוון ללכת לשום מקום".
גרישה השיג כבר קביעות?
מי היה מאמין, אבל בשנות השבעים עיתונאים נחשבו בין מקבלי המשכורות הגבוהות. עד אמצע שנות השמונים כמעט כל העיתונאים עבדו בחוזים קיבוציים. הסכמי שכר נחתמו בין האיגוד הארצי של העיתונאים למו"לים. לכולם היה בסיס שכר זהה, שעליו כל עיתון הוסיף את תוספת השכר שלו. פערי השכר לא היו אז גדולים והקידום היה מבוסס בעיקר על ותק ומצוינות.
עיתונאים צ'ופרו בנסיעות לחו"ל, ביותר קילומטרז' לרכב או בחשבון הוצאות מוגדל. היה אפשר להרוויח יותר משכר הבסיס שקבע האיגוד, אבל מה שבטוח - לא היה אפשר להרוויח פחות.
ב-1984, כשעיתון "חדשות" יצא לאוויר העולם (בהוצאת שוקן), הוא שבר את הסכמי העבודה המקובלים, עשה עוד כמה שערוריות וחזר לאמא אדמה. עובדי "חדשות" היו חתומים על חוזים אישיים, מה שהוביל את העיתונים האחרים לנהוג בדרך דומה. שלא במפתיע, העיתון הראשון ששבר את ההסכמים היה "הארץ", שגם הוא שייך לעמוס שוקן. ב"מעריב", אבל בעיקר ב"ידיעות אחרונות" עדיין יש עיתונאים שעובדים בחוזה קיבוצי, אבל הם זן נכחד. כשצצו המקומונים בתחילת שנות השמונים כבר היה איגוד העיתונאים גוף מסורס. איש לא נלחם על שכר בסיס למקצוע, ורוב העיתונאים הטריים קיבלו שכר נמוך יותר ותנאים נחותים יחסית, ואלה שבאו אחריהם - נחותים אף יותר.
"מהקמת 'חדשות' ועד היום אנחנו עדים לשתי תופעות", מסביר פרופ' יחיאל לימור, ראש בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, "האחת היא השחיקה הגדולה בשכר של רוב העובדים, שמועסקים בתנאי שכר ירודים. בחלק גדול מהמקרים השכר הוא על גבול שכר המינימום במשק. רובם מועסקים או בחוזה אישי או בתשלומים לפי משמרות או כפרילנסרים ללא חוזים בכלל.
התופעה השנייה היא הכוכבים עם המשכורות הגבוהות והתנאים הנוחים. אפשר לומר שנוצר פה פרולטריון של תקשורת".
גדעון עשת, כתב "ידיעות אחרונות", מוסיף: "בכוכבים, שהם חמישה אחוזים מכלל העיתונאים, יש למעסיקים עניין יוצא דופן וחורג מהרגיל, ושכל השאר ילכו לעזאזל, כי אפשר להחליף אותם ורצוי להחליף אותם בכל מי שמוכן לקבל רבע שכר".
זה "ידיעות"
לכן ברור שהירידה בתפוצה ובפופולריות של המילה הכתובה היא לא הסיבה העיקרית לשחיקת שכרו של העיתונאי. "המגמה שבה מוצאת את עצמה העיתונות הכתובה היא עולמית", אומר אוריה שביט, עורך המגזין "כותרת" ולשעבר עורך מוסף "סופשבוע", "אבל רק בישראל מעמד העיתונאי נמוך באופן מובהק. גם בארצות הברית התפוצה יורדת, אבל שם מעמדו של העיתונאי איתן. בספר 'כלכלה בגרוש' העיתונאית ברברה ארנרייך מתחקה על עובדי השכר הנמוך באמריקה. ארנרייך ירדה ברמת החיים שלה באופן משמעותי במשך כמה חודשים כדי לכתוב את הספר. בארץ עיתונאים לא צריכים לרדת ברמת החיים, הם ממילא מקבלים משכורות של פועלי ניקיון".
סיבה נוספת למעמדו העגום של העיתונאי, שעליה מצביע שביט, קשורה להנצחת המונופול של "ידיעות אחרונות": "'ידיעות' שולט על 70 אחוז מהשוק, ויש קונסנזוס בתעשייה שגם עוד עשר שנים הוא ימשיך לשלוט על 70 אחוז מהשוק. לכן אין ממש תחרות, כמעט אין מוטיבציה לגייס אנשים בסכומים גבוהים, ולעיתונאים כמעט אין ללאן ללכת. זה מזכיר מאוד את מה שקורה היום בליגת-העל בכדורגל. אף אחד לא ישלם לשחקן 200 אלף דולר לעונה כשברור שמכבי חיפה תזכה באליפות בשלוש העונות הבאות".
אבל שביט לא שוכח להפנות אצבע מאשימה גם כלפי העיתונאים: "אני לא מוכן לכתוב מאמר בשביל 100 שקל", הוא פוסק. "אם היו מספיק עיתונאים שלא היו מוכנים לכתוב ב-100 שקל אז המאמרים האלה לא היו נכתבים ב-100 שקל. הבעיה היא שהעיתונאים בישראל לא מאורגנים אפילו ברמה הזאת בשום צורה שהיא.
"עכשיו, למשל, הולכים לפטר 100 איש ב'מעריב'. היה אפשר לצפות שהגוף הנלעג שמכונה אגודת העיתונאים יבעיר את הברנז'ה סביב העניין. זה כמובן לא קרה. כשיש במשק פיטורים המוניים או כשרומסים זכויות עובדים, עיתונאים יודעים לצאת במאמרים חוצבי להבות. אבל אצלם כאילו שום דבר - הפחד והרפיסות מול המו"לים הם כל כך עלובים ומעוררים רחמים. מה שאנשים כותבים הוא חסר משמעות בעיניי. משמעותי איך פועל העיתונאי בזירה הציבורית, אם המילים שלו והמעשים שלו נמצאים באותו מישור. עיתונאים בישראל הם כבר לא כלב שנובח, אלה כלבלב שקשור ברצועה".
כלבלבים מעדיפים דוגמניות
השחיקה המתמדת בשכר גורמת לניידות גבוהה בשוק העיתונות. בעגה המקצועית זה נקרא "תוחלת חיים קצרה". אם בעבר אנשים היו עובדים במקצוע עד הפנסיה, היום הם עובדים בו זמן קצוב ועוברים הלאה, בין השאר לטלוויזיה או ליחסי ציבור, כי שם לפחות אפשר להתפרנס. "אני לא עורך זוטר, ואני מרוויח 6,000 שקל למשרה מלאה - זו נחשבת משכורת של מי שהסתדר בעיתונות", אומר עורך ב"הארץ". "אם תגידי למישהו עם שלוש שנות ניסיון בעריכת דין 6,000 שקל הוא ייעלב, ובצדק. לכן כל מי שחושב על זה רציונלית חושב שהוא לא ימשיך להיות עיתונאי. אך ורק מהבחינה שהוא לא יוכל לקיים את עצמו מלעבוד כעיתונאי לאורך זמן". "התחלופה בעיתונים גבוהה מאוד", מסכים אלברט. "אני עורך שנתיים, ואני העורך הכי ותיק במערכת. בשנתיים האלה התחלפו שלושה עורכים ראשיים, שישה עורכי תרבות, ארבעה עורכי ספורט, שלושה עורכי נדל"ן, וקל וחומר שהתחלופה של הכותבים לא נמוכה יותר".
לניידות הגבוהה הזו יש גם מחיר באיכות המוצר, מאמין פרופ' לימור: "מצד אחד זה מזרים כל הזמן דם צעיר למערכת, אבל מצד שני ההכשרה פחות מקצועית. העובדה שאנשים עובדים מעט זמן במקצוע מחלישה את המרכיב המקצועי בעשייה שלהם. ותק וניסיון הם מרכיבים עיקריים בעשייה העיתונאית - בקשרים, בהבנה וביכולת הטיפול בחומרים. היום כמות הוותיקים הולכת וקטנה. ב'מעריב', למשל, אין כמעט ותיקים".
ולא רק ההכשרה נפגעת. כשקשה לגמור את החודש גם המוטיבציה כבר לא בשמים. אורי (שם בדוי), כתב לשעבר ברשת מקומונים, בטוח שהתנאים הפיזיים גוררים את הכתב ממש למעול בתפקידו: "הייתי כתב מגזין והשתכרתי 2,200 שקל לחצי משרה שכללה שתי כתבות מגזיניות בחודש. על כתבת תחקיר משמעותית הייתי עובד מינימום שבועיים. זה דרש ממני המון הסתובבויות, לראיין עשרות אנשים, להצליב מידע ולכתוב - דבר שלוקח שעות ארוכות ומורטות. כתבת תחקיר מעמיקה היא השקעה גדולה שלא נכנסת לקטגוריה של חצי משרה ב-2,000 שקל. בסופו של דבר הבנתי מה שאחרים הבינו לפניי - זה לא משתלם. אחרי כמה פעמים שאתה עושה את זה אתה מגיע למסקנה שעדיף לראיין דוגמנית, שחקן או מישהי עם ציצים גדולים, כי האמת היא שאתה מקבל את אותו הכסף, בין שזה תחקיר ובין שזה ראיון עם דוגמנית".
- אז מורידים סטנדרטים כדי שהעבודה תשתלם?
"זה מגיע לשלב שאתה נכנע לזה. ראיונות עם סלבריטאים זה הכי קל, כי הם תאבי פרסום, ויש להם יח"צנים שמתים להכניס כתבות לעיתון. בסופו של דבר אתה מתרצה ואומר ליח"צן: בסדר, אני אראיין את אורלי ויינרמן. ראיונות כאלה גם תמיד יעברו את העורך, בייחוד אם הדמות נראית טוב.
"אם תרצי לראיין דמות חשובה בעלת משמעות עיתונאית תיאלצי לעבוד קשה, כי האנשים האלה לרוב לא ממהרים להתראיין. במקרים כאלה צריך לחזר, לקנות את אמונו של המרואיין. על ראיון עם סלבריטי את עובדת אולי יומיים, וככה גם נראית העיתונות".
רותי, כתבת nrg לשעבר: "200-150 שקל לכתבה בהחלט גורמים לך לחשוב על הורדת סטנדרטים. באופן גס זה אומר לעשות דברים שממש לא דורשים כל השקעה וכל תחקיר. לעשות דברים שלא דורשים ידע. מקסימום להשקיע בראיון של כמה שאלות בסיסיות שלא ייקחו יותר מחמש דקות. לא להשקיע בלהביא את התכנים העמוקים. בעיתונות היום הרבה פעמים נראה כאילו אף אחד לא השקיע מחשבה. בעיקר מצטטים, מתרגמים אייטמים מחו"ל או מעתיקים קומוניקטים ממשרדי דוברות".
עולים על טורים
עוד מוצאים היום בעיתונות, ובייחוד בעיתונות האינטרנט, כמות נכבדה של ביקורות וטורים אישיים, מזכיר לנו שאול ביבי, עיתונאי ותיק ולמוד קרבות מעברו בעיתון "העיר": "היום אנחנו מוצאים יותר כתבי שולחן שמראיינים דרך השולחן כי אין להם כסף לצאת ולהשקיע. אנחנו מוצאים כמות מטורפת של כותבי ביקורות וטורים אישיים. אלו לא אמורים להיות יסודות הבטון, אלא רק התוספת. המשכורות הנמוכות, שהזרימו כמות גדולה של צעירים, הפכו כל עיתונאי בן 24-23 לבעל טור אישי בענייני מוזיקה או ספרות, כשאתה לא ממש בטוח שיש לו היריעה, הפרספקטיבה והעמדה. אבל מעבר לזה, כמה עוד טור אישי יכול לעניין אותך? הרי יש עולם בחוץ".
שאול ביבי מתגעגע לימים שבהם עיתונאי היה יוצא לשוטט ברחובות רק כדי לגעת במציאות הישראלית. "עיתונאים היום הרבה יותר קונפורמיסטים. יש להם פחות סמכות לצאת נגד תופעות מסוימות: כי מי הם? הם אפילו לא מרוויחים מספיק".
איכות המקצוע לא נפגעת רק מהשכר הירוד, אלה גם מחוסר הביטחון התעסוקתי. כאשר עיתונאי יכול למצוא את עצמו בן רגע ללא פרנסה מכל גחמה שלא תבוא, כשחרב הפיטורים מתנוססת לו תדיר מעל הראש, החופש המקצועי שלו מוגבל. עצם העובדה שרוב הכתבים והעורכים שהתראיינו לכתבה זו ביקשו להישאר בעילום שם מעידה על הפחד מהמו"ל. פרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה: "עיתונאים שמוגנים בהסכמי שכר הם עיתונאים שיכולים לבטא את דעתם העצמאית. לדעתי כל עובד זקוק לביטחון תעסוקתי, אבל בעיתונות זה קריטי כי מדובר במקום שמעצב את התודעה, מעצב את המרחב הציבורי".
גם שביט סבור שחייבים להתערב בתהליך שפוגע בשליחותו הציבורית של העיתונאי: "עיתונות אמורה להיות מקצוע אתי, באותו מעמד לצד רפואה ועריכת דין", הוא מזכיר. "יצא לי לשמוע מעיתונאים משפטים כמו: 'נאלצתי לעשות דברים שאני לא מאמין בהם, אבל מה לעשות, אני צריך להתפרנס'. את הרי לא תשמעי מרופא, ואם תשמעי תלכי להתלונן במשטרה, נאלצתי לנתק את החולה ממכונת ההחייאה, כי אם לא הייתי עושה את זה מנהל בית החולים היה מפטר אותי". לכן התערבות המחוקק בסדרי עבודת העיתונאי היא אמנם לא רצויה, אבל במצב שנוצר ייתכן שהיא האפשרות הרעה פחות. חקיקה שתטיל סנקציות כבדות על מו"לים שיתערבו בעבודת העיתונאי משיקולים לא מקצועיים עשויה לחזק את מעמד העיתונאי, עם כל הבעייתיות שיש בחקיקה מהסוג הזה".
קיבלנו פקס מרני רהב
רוב המרואיינים בכתבה זו מעידים שחוסר המוטיבציה מתחיל הרבה למעלה, בדרגים המנהלתיים. "יש הרגשה שהחיסכון הפך לערך עליון", אומר עורך ב"הארץ". "גם לעיתון לא משתלם לעבוד על תחקירי עומק. לחשוב שכתב יקדיש חודש רק לתחקיר ויקבל על זה משכורת? העיתון היום פחות מוכן לשאת בהשקעה הזאת, מהסיבה הפשוטה והנוראית לדעתי, שהיום העיתון רואה פחות צורך להשקיע בתכנים עצמאיים. אולי לא נעים לומר, אבל רוב התוכן של העיתון מגיע ממשרדי יחסי ציבור. ידיעות כלכליות בעיקר, שם תמיד יש מישהו שמעוניין לפרסם".
"לכן ברור מי הנהנה העיקרי מהסיפור הזה" פוסק פרופ' גוטווין. "ברור מי נעשה המכתיב הגדול של סדר היום, וזה עולם היח"צנות והדוברות. שם מתרכז כוח בשכר טוב שמסוגל לייצר הרבה עבודה עיתונאית. הרי איך אפשר לצפות מכתבת מקומון שמרוויחה פרוטות לסקר עיריות או משרדי ממשלה כשבעצם היא היתה מאוד שמחה להיות הדוברת שלהם. יש פה פשיטת רגל של העיתונות".
"את הצעד הבא רואים בבירור", מנבה עשת. "העיתונים יעשו אאוט-סורסינג. העיתונאים יועסקו על ידי גופים עסקיים, הם יכתבו להם ויעבירו את התוכן לעיתון. הרי בשביל מה לעיתונים להחזיק עיתונאים אם גם ככה חלק גדול מהמידע מגיע ממשרדי פרסום ויחסי ציבור. היום אני מעריך ש-80 אחוז מהידיעות מקורן ביח"צן, בין שזה דובר משרד האוצר ובין שזה רני רהב, אז למה צריך את העיתונאים, שישלחו את זה ישר לעורך וידלגו על העיתונאים והכול יהיה בסדר".
- בסופו של עניין אולי זה לא כל כך מפתיע שאנשים פחות קוראים עיתונים.
פרופ' גוטווין: "את הרי יכולה להגיד מתי המוצר פגום. כשעיתונאים מקבלים שכר שהוא נמוך במובהק, ברור שהם לא עובדים לפי תו התקן של יכולתם להשקיע בעבודה, וברור שהמוצר פגום. לכן אני לא מבין למה כל כך מתפלאים שהתפוצה ירדה. הרי לא כולם מטומטמים. לציבור יש הרגשה שהוא מקבל מוצר שהוא בעייתי, אז למה שיקנו אותו?"
כתבות
ני"ע
