בענף התקשורת יש אין-ספור סיפורים על קמצנות מעבידים, הן משום שהתקשורת מעסיקה את מספרי הסיפורים הטובים ביותר, ואין כמוהם לרוץ ולספר לחבר'ה, והן משום שתקשורת היא לא עסק שמרוויחים בו טוב היום.
זה מתחיל במשכורות הרעב במקומונים, דרך העיתונות הלא-עברית, שעובדיה, על-פי השמועה, היו מביאים נייר טואלט מהבית, מבקרי קולנוע שמשתכרים משכורת זעומה בנימוק ש"הם רואים סרטים בחינם", וכלה בסיפור על עיתון שעובדיו - ביום שבו גילו כי ההנהלה מזרימה מי ברז במכלי המים המינרליים - הבינו כי מועד הסגירה קרב והולך.
"אתה שותה הרבה קפה"
"היה לנו בוס שהיה רגיש לכך שהעובדים לא ישתו יותר מדי מים מינרליים כי המכלים נגמרו מהר מדי לטעמו", מספרת א', אשת תקשורת ותיקה. "עובד אחד, שמי הברז לא טעמו לו, השתמש במים המינרליים להכנת הקפה, וזה שיגע את הבוס שלנו. זה בא בצורת הערות כמו 'אני רואה שאתה אוהב קפה', 'אתה שותה הרבה קפה', או הערות בנוסח 'החלב נגמר יותר מדי מהר'.
"החלב עצמו היה סלע מחלוקת, בדרך כלל במשמרות הלילה. 'נשארו רק שני קרטונים חלב, יש לכם בעיה'. ואם החלב לא הספיק, אז 'יש מקומות שמביאים חלב מהבית'. באחד המקומות שבהם עבדתי עשינו את 'עצומת הפרה': ציירנו פרה עם עטינים ודרישה, תנו לנו חלב כדי שנישאר ערים. זה הסתיים בכך שזימנו אותנו אל מנהל הכספים, שהבהיר שהוא לא רוצה לשמוע על כך. מעסיקים לא אוהבים התארגנויות, ומעצומה הומוריסטית על החלב נהיה בלגן".
לוקחים זכויות בסיסיות
ההקצבה והתחימה בזמן הן טריטוריות נוחות לבוסים הקמצנים. שני קרטונים של חלב ננעלים בארון, רק למזכירה יש מפתח, והיא הולכת הביתה בחמש. הטיעון הוא להילחם בעובדים "שלוקחים הביתה חלב", האשמה אופיינית לבוסים קמצניים, כמו הפיקוח שהם מטילים על ציוד משרדי, עטים, ניירות A3 וכדומה.
מצד שני, א', שטיפסה לאורך השנים במעמדה, מאבחנת את מגמת הצ'יפור: "זהו עקרון הצבא. לוקחים זכויות בסיסיות, משהו שצריך היה להיות שם, וכשנותנים לך, אתה חש אסיר תודה. אני לא רואה בזה קונספירציה. בוסים כן רוצים לצ'פר, אבל לא יותר מדי, ושהעובדים יהיו אסירי תודה".
"הקמצנות הייתה ברמה ששמו פתקים על השולחן, 'אתמול לא כיבית אור בסוף היום', או כשהבוסית הייתה עוברת ורואה אותי מדבר בטלפון, היא הייתה עוצרת, יושבת ומקשיבה, מוודאת שאני מדבר בענייני עבודה", מוסיף נ', שעבד במשרד יחסי ציבור.
"יצא לפעמים שסתם ישבתי שקוע במחשבות, גם זה קורה במהלך עבודה, והיא הייתה אומרת, 'הזמן שאתה נמצא פה עולה לי הרבה כסף'. זה עסק שלא נתן לעובד בו תחושה נוחה. הרגשתי שם כמו אצל דודות פולניות, שצריך להקפיד להניח את הכוס על התחתית, שאתה מפחד לפגוע בריהוט, מפחד שתישבר לך צלחת.
"אני יודע לעבוד, אבל ברגע שצריך להראות בכוח שאתה עובד, אתה עושה את המשחק של כאילו. אתה מתחיל לשלוח מיילים סתם, להראות שאתה עובד. כנ"ל שיחות סרק בטלפון, רק כדי לרצות את הבוס שאתה עובד. גם לי יצא לנהל אנשים, ועדיף שאם אין לאדם מה לעשות, שלא יעשה משהו בכוח, כי לפחות כך אתה יודע מתי הוא עובד ומתי לא".
- הבוס מתקמצן רק על העובדים או גם על עצמו?
"במשרד יחסי הציבור שבו עבדתי החיסכון היה בכל מקום. הטלפון האישי שלה התקלקל, והיא הייתה עצובה שלא עשתה ביטוח. למה לא עשתה? כי זה עלה עשרים שקל. זה פתולוגיה, כנראה מאפיין של בנאדם, אני לא מבין את זה. ובוסית כזאת, בגלל שהיא לא נותנת אמון בעובד, ברגע שהיא לא נמצאת, פורקים כל עול, מדברים בטלפון, רואים טלוויזיה. הקמצנות שלה הזמינה את זה".
כוסות רב-פעמיות
כר נרחב לגילויי קמצנות הוא השעות שמחוץ לפעילות המשרד הרגילה. במשרד ממשלתי אחד התקמצנו המעסיקים על ההסקה, ואף שהעובדים נשארו שעות נוספות, כשהגיעה השעה שש בערב כובתה ההסקה, כי "חבל על הכסף". מי שנשאר נאלץ לקפוא בקור הירושלמי.
כאשר עובדים ביקשו להתחכם והביאו תנורי ספירלה קטנים מהבית, ההנהלה הפעילה שומרים שתפקידם היה לבצע סריקות, ולתפוס את בזבזני החשמל על חם, תרתי משמע.
"בחורף הקמצנויות כואבות במיוחד", אומרת א'. "במקום שבו עבדתי התעורר עניין עם כוסות חד-פעמיות. ניסו לעבור לרב-פעמיות 'כדי לחסוך'. אבל אל תשכח שברוב מקומות העבודה אין מים חמים בשטיפת הידיים והכלים. הבוסים, כידוע, לא שוטפים כלים, מזכירות עושות את זה.
"הרבה פעמים הבוס הקמצן בכלל לא שותה את הקפה האבקתי של עובדיו, אלא מארגן לעצמו מכונת אספרסו, לו ולאורחיו. זה עניין מעמדי לחלוטין. כשיורד גשם לכולנו קר, וכולנו היינו רוצים לשתות ושיהיה חם, וזה ממחיש את הפערים המעמדיים".
אסור לחזור ללקוחות שהשאירו מספר סלולרי
ואולי תופעת הקמצנות הארגונית היא נגזרת של חוק פרקינסון הידוע: הוצאות של מיליונים מאושרות במועצת המנהלים בתוך דקות, אבל על תקציב הקפה ונייר טואלט לעובדים יריבו שעות, וזאת משום שבפרויקטים מורכבים לאיש מההנהלה אין מושג ירוק, אבל בקפה ובנייר טואלט כולם מבינים.
"בכל המקומות הקמצניים שהייתי דיברו על זה ש'כולנו משפחה', שזאת לטעמי עוד דרך לדחות העלאות שכר", אומרת א'. "אצלי במשפחה לא סופרים כוסות קפה, והיחסים הם לא כלכליים. במקום העבודה, הקשר מושתת על כסף, אנחנו ההון האנושי, וההתדיינות הזאת סביב הקפה ונייר הטואלט מדגישה את היותנו משאב, כוח אדם, ובניגוד למכונות, אנחנו שותים ומחרבנים וצורכים נייר טואלט, אנחנו המשאב הנודניק".
בקרב עורכי הדין הוותיקים עדיין זוכרים את הימים שבהם הייתה הוראה לא להחזיר טלפון ללקוח שהשאיר מספר טלפון נייד. השיחה נתפסה יקרה מדי. במשרדים קטנים עדיין מכבים את הפקס, ומצפים שישלחו להם את החומר בדואר, ובתחום הנזיקין מסתובב עדיין סיפור על עורך דין מפורסם אחד, שהיה עובר בתום יום העבודה וסופר את הטושים והעטים שנותרו על שולחנות העובדים, מוודא שאף אחד לא לקח אתו הביתה ציוד משרדי.
עורכי דין באוטובוסים
על עורך דין ידוע אחר סיפרו שסירב לצלם חומרים בעבור פרקליטי הצד שכנגד. "הנוהג הוא שאתה מצלם מסמכים לבקשת הצד השני ומעביר להם את כל החומר", מספרת ש', עורכת דין באחד המשרדים הגדולים בארץ. "לפעמים, זה תיק גדול, והצד שני לא רוצה להשבית מזכירה שתצלם ותצלם, אז מוציאים אליו שליח, הוא לוקח את התיק, מצלם ומחזיר. אותו עורך דין התקמצן על מכונת הצילום, אבל לא רצה להוציא את התיק מתחת ידיו, והכריח את הצד השני לבוא אליו, לגשת לסניף הדואר הסמוך ולצלם את התיק תחת פיקוחו".
- באילו עוד תחומים הקמצנות מקבלת ביטוי?
"בעיקר סביב נסיעות. יש משרדים ששולחים את עורכי הדין שלהם באוטובוסים. אם המשרד בתל אביב והמשפט מתנהל בירושלים, זה אומר שעורך הדין מגיע למשפט כשהוא סחוט ומרוט, טרטור לא נורמלי, ואחר כך עוד צריך לחזור ולהמשיך יום עבודה. בוא נגיד ששכר הטרחה שאתה גובה בנזיקין בהחלט מכסה, גם אם תשלח את עורכי הדין שלך במוניות".
קמצנות גם בהיי-טק? אלא מה
אפשר היה לחשוב שבתחום ההיי-טק, שבו המשכורות מרקיעות שחקים והתנאים ידועים כמצ'פרים במיוחד, לא תהיה הבעיה הזו של בוסים קמצנים. מה שלא נכון, כמובן. "בנקודת משבר מקטרים על הורדת הוופלים והקפה היותר-איכותי, למשל עוברים מטייסטר צ'ויס לנס של עלית", אומר ד', שעובד בחברת היי-טק מובילה.
"אבל בעיקר זו קמצנות של תנאי עבודה, הניסיון לקבל מהם מסך יותר נורמלי למחשב, כיסא טוב יותר. יש חברות שמתקמצנות על זה. רבאק, אני עובד שעות מול המחשב הזה, רוצה תוכנה משופרת, ולא מאשרים לקנות. כלפי חוץ, המנהלים יוצרים את הרושם שיש ערך לאיכות עבודה, אבל בפועל הם חוסכים, וגם זה כאילו. אם אני קונה תוכנה טובה, זה משפר זמן עבודה, אבל החברה תתקמצן על 40 דולר שתעלה התוכנה, גם אם בתכל'ס ולטווח ארוך זה יחסוך לה אלפי דולרים.
"כל נושא הצ'ופרים והתנאים משחק תפקיד, וכעובד אתה רואה בקמצנות את התדרדרות התנאים - כשמשנים ממגוון גבינות למשהו אחיד, כשחוסכים עלינו בלחמניות. מה הלאה? בפעם הבאה יורידו בונוסים".
לתקוע את אנשי המכירות בחו"ל לסוף השבוע
עזבו אתכם מעובדים ממורמרים. קבלו את הבוס מ', לשעבר מנכ"ל חברת היי-טק ומפתח תוכנות, שמכיר את הקמצנות מכל צדדיה. "נסיעות לחו"ל הן לכאורה צ'ופר", הוא אומר. "אבל רק לכאורה. אנשי המכירות מכירים את הנושא הזה - את כל העבודה שלהם הם עושים בטיסות, והבוסים מזמינים להם כרטיסי טיסה שחוסכים לחברה כסף. למה לתת לעובדים טיסה מיום א' עד ה' במחיר היקר, אם אפשר טיסה זולה יותר שתוקעת אותם בחו"ל בסוף-שבוע?
"הסמנכ"לים והבכירים טסים ובאים מתי שרוצים, ואנשי המכירות, חיילי החי"ר של החברות, להם לא נותנים לחזור הביתה למשפחה בסוף השבוע, ועוד תוקעים אותם במלון מסריח מאה קילומטר מפריז, כי זה עולה לחברה 75 דולר ולא 120 דולר. כך יוצא שהעובד האומלל יושב בליל שבת בחדר עגום בקיבינימט, המיתוס של דור הסילון, חדר של מטר על מטר, אפילו בלי טלוויזיה וכבלים. ומה תעשה, תשלם מכיסך להיות בתוך העיר?"
"אתה משלם בכרטיס האשראי שלך - ולוקח קבלה"
מנכ"ל ההיי-טק לא נרגע: "התרגיל הקמצני הנוסף הוא שאתה משלם בכרטיס האשראי שלך ולוקח קבלה. פעם היו נותנים כרטיס של החברה, עכשיו אתה משלם, חברות האשראי מורידות לך באותו יום, ומקום העבודה מחזיר לך רק נגד הקבלות כעבור חודש. בינתיים גנבו אותך, כי נחתת בשדה, הבוס הלך לשרתון, ואתה כזכור לקיבינימט, רחוק מביתך, וגם נתת לחברה שלך חודש אשראי של כמה מאות דולרים. עובדים לא מרגישים שהם מלווים כסף לחברה, אבל תחשוב כמה כסף זה עושה לחברה כל חודש.
"הגישה היא הכי זול, ולכן תראה את איש ההיי-טק הישראלי שרוע עם הלפ-טופ במסדרון בשדה התעופה, סמוך לקיר הלאונג' של העסקים, מקווה להתחבר לרשת האלחוטית, כי אין לו גישה ללאונג' פנימה, שוכב ככה על הרצפה, כדי לקרוא מיילים של העבודה. אין סוף להתעללויות. ועכשיו, כשאני בכיר, אני אמור לעשות את זה לעובדים שלי".
כתבות
ני"ע
