של מי הפרשה הזאת?

פרשת חבר הכנסת יחיאל חזן הופכת להיות פרשת היושב ראש ראובן ריבלין. בשביל להבין זאת, צריך להיות בקי במעשיו של חזן. מדובר באדם המואשם בהצבעה כפולה בכנסת. לאחרונה צולם חזן על-ידי מצלמות אבטחה כאשר נכנס למחסן הכנסת והוציא משם ללא אישור את מכונות ההצבעה מ"ליל ההצבעות הכפולות". בהתחלה הכחיש חזן שבכלל היה במחסן. אחר כך אמר שלא הוציא משם דבר. לבסוף, לאחר שראה את תצלומיו, הודה בכל. להגנתו הוא טוען, שלקח רק את ה"פאנלים" של מכונות ההצבעה ולא את המוח שלהן.

מעשיו של חזן מחשידים אותו לפחות בעבירות לכאורה הבאות: הוצאת ציוד שאינו שייך לו, מה שיכול להיחשב לגניבה; אמירת אי אמת לציבור ולרשויות; מדובר בציוד שאמור לשמש כהוכחה, כלומר יש כאן גם חשד לניסיון לשבש הליכים, עבירה חמורה. כלומר, תיק בכלל לא קל.

לאחר התייעצות בין המשטרה והפרקליטות, הוחלט לפתוח בחקירה. תת-ניצב מירי גולן עשתה את המוטל עליה כאשר פנתה אל הכנסת לקבל את כל החומר הרלבנטי, צעד שנעשה בהסכמתה ואישורה של נורית אדלשטיין, היועצת המשפטית של הכנסת. כאן מתחילה פרשת ריבלין.

יו"ר הכנסת החליט לסגור את תיק חזן. למה? - כי לחזן, לדעת ריבלין, לא היתה "כוונה פלילית". זה כמובן לא מסביר מדוע ריבלין אפילו לא העביר את הפרשה לטיפולה של ועדת האתיקה, שם אין צורך בכוונה פלילית. אבל זה גם לא מסביר, בוודאי לא מצדיק, את החלטת ריבלין לא להעביר את הפרשה לטיפול המשטרה.

לא צריך להיכנע לפיתוי להאשים את ריבלין שהוא אולי מצדיק את מעשיו של חזן, הוא התבטא בחריפות רבה נגד המעשה ובעניין זה תוכו כברו. אבל דווקא זה עוד יותר מדאיג, כלומר העובדה שריבלין משוכנע שחזן "לא בסדר", אבל לא יותר מכך. זה מראה עד כמה יו"ר הכנסת, כמו רבים מאיתנו, כבר קהה לתופעות של שחיתות.

ההתנהגות של ריבלין מעניינת במיוחד על רקע השתלחויותיו הקבועות בבית המשפט העליון בשל מדיניות ה"הכל שפיט". סכנה לדמוקרטיה - כך מגדיר ריבלין את התערבות בית המשפט בחקיקה ובהחלטות פוליטיות. והנה, בפרשת חזן, נטל ריבלין על גבו את כל הרשויות. הוא העמיס על עצמו את התפקיד המשטרתי לחקור את הפרשה; הוא נכנס לנעליה של הפרקליטות כאשר החליט לקבל את המלצת החוקר ריבלין לסגור את התיק; והוא גם הפך עצמו לבית המשפט כאשר קבע העדר של כוונה פלילית אצל חזן.

הציבור מאבד אמון בבית המשפט - זו זעקתו הקבועה של ריבלין. במקום לדאוג למעמדו בציבור של בית המשפט, לא היה רצוי לדאוג קודם למעמדה בציבור של הכנסת? במקום לתקוף את השופטים המתערבים בחקיקה, לא יותר נכון להוקיע את המחוקקים המושחתים? אולי אם הכנסת לא תגונן על מושחתיה, לא יהיה צורך להתערב בחוקיה?