הגשש החיוור של ההון והשלטון

א. בתוך פחות משבועיים נרשמו בישראל שני ניצחונות ירוקים שעושים קצת טוב על הלב. הראשון נרשם כש"ועדת המשנה לעניינים תכנוניים עקרוניים" (כן, יש דבר כזה ואפילו יש לו ראשי תיבות - ולנת"ע - שנשמעות קצת כמו משחה למחלת עור או רכיב במנוע של טנקים ממלחמת-העולם הראשונה) של המועצה הארצית לתכנון ולבנייה החליטה בסוף נובמבר שלא תוקם מרינה בחוף בת-גלים בחיפה.

הניצחון הגדול הזה הושג בזכות מאבק ארוך שניהלה קואליציה (או בעברית תקנית: יחדה) של ארגונים ירוקים ותושבי השכונה. גם אני הקטן תרמתי את חלקי בטור שהתפרסם פה ב-29 בספטמבר. לא אטען לרגע שהייתה לי איזושהי השפעה, ובכל זאת: כיף להיות פעם אחת בצד המנצח. כאחרון האוהדים של הפועל פתח-תקווה זה לא קורה לי הרבה, והאמת שאני לא כל-כך יודע איך מתנהגים במצב הזה.

לאות הזדהות עליתי חיפתה וטיילתי מעט בטיילת המוזנחת (אם כי באופן שובה-לב) של בת-גלים. הים היה פלאטה והשירותים הציבוריים היו מקולקלים, אבל זה לא העכיר את האווירה. מה שהעכיר אותה היה האוויר של דאון-טאון חיפה. עד כמה שאני אוהב את העיר הזו, הרי שדי קשה לנשום שם. ענן אפור, סמיך ומסריח מכסה את החלק התחתון של העיר היפה הזו.

ב. הניצחון השני קשור גם הוא בחיפה. הוא נרשם לפני כשבוע, כשבית-משפט השלום בקריות פסק נגד מפעל חיפה כימיקלים קנס של 584 אלף שקל בגין זיהום הים התיכון. זהו הקנס הגדול ביותר שהוטל עד כה בישראל על חברה בגין עברות מהסוג הזה.

השופט מרדכי ארגמן אף תקף במילים חריפות מאוד - ומתוקות מאוד לאוזניים שלי - את המפעל: "רווח כלכלי המושג בעבירות הפוגעות בערכים החיוניים והחשובים של הציבור, לא ישתלם", כתב השופט. "מי שמרשה לעצמו לזהם את מי הים על-ידי הזרמת שפכים מזהמים מעל למותר, והכול בגלל בצע כסף, צריך לחשוב על הנזקים הבריאותיים העלולים להיגרם לפרט".

"הנאשמת", כך השופט, "איננה מוסד צדקה אלא גוף כלכלי שעשיית רווח היא ההצדקה לקיומו. דא עקא, שאת רווחיה הגדילה על-חשבון פגיעה חוזרת ונשנית במי-הים". ובמקום אחר: "הרווח של הנאשמת בעניין זה הוא כפול; מחד היא נמנעת מלהשקיע את המשאבים הכלכליים הדרושים למניעת העברות, ובו-זמנית היא מעניקה לעצמה יתרון בעצם הפגיעה".

"מפעם לפעם", המשיך השופט, "הציבור 'מתבשר' כי כתוצאה מנגישות הציבור לקישון וכיוצא-בזה, נפגעה בריאותו במפגעים אלה ואחרים ובמחלות אלה ואחרות, וזאת כתוצאה מהזיהומים הטמונים בו. זיהומים שאינה גזירה משמים, אלא גזירה מידי אדם".

ג. מילים קשות, קנס גבוה, מלחמת חורמה במזהמים את הים - אפשר ממש לחשוב שנהיינו מדינה נורמלית. האומנם? לא ממש. עוד לא. נכון, מדובר בלא-מעט כסף, אולם כשמביאים בחשבון שהמכירות של חיפה כימיקלים (על-פי העיתונים, החברה מסרבת לתת פרטים) הם משהו כמו 300 מיליון דולר בשנה, הרי שמהר מאוד מתברר שהקנס "הגדול ביותר שהוטל בישראל" הוא משהו כמו תקציב הגרעינים של החברה. מגוחך ממש.

זאת ועוד: שום מסקנות אישיות לא הוטלו על בכירים בחברה. כתב-האישום הקודם הכיל גם כתב-אישום אישי נגד הסמנכ"ל (בתקופת העברות) עמיאד אלכסנדרון, שהיה האחראי לטיפול בשפכים, אולם החלק הזה בוטל, נעלם.

מילים קשות כן, מסקנות אישיות לא - אז מה שווה לנו כל העניין הזה? הרי ברור לכל אדם עם מינימום היגיון שהדרך היחידה למנוע הישנות של מקרים כאלה, ומקרים כאלה נשנים כל הזמן כמובן, היא אישום אישי, ואם לא אישום אישי, אז לפחות קנס שירגישו אותו שם בחיפה כימיקלים. אבל איפה.

אלכסנדרון? לא אכפת לי מאלכסנדרון הזה ומהאלכסנדרונים האחרים, הם באים והם הולכים, אבל הזיהום נשאר וחיפה כימיקלים נשארת גם היא, ומחיפה כימיקלים אכפת לי ועוד איך.

בתגובה לכל העניין מסרה החברה כי "העובדות המתוארות בכתב-האישום אינן רלוונטיות לחלוטין למציאות השוררת כבר במשך שנים בכל הקשור לעמידה הבלתי-מתפשרת של חיפה כימיקלים בכל התקנים המחמירים ביותר".

וואלה יופי, כמו שאומרים. "עמידה בלתי מתפשרת" אלק. חיפה כימיקלים היא אחת האחראיות העיקריות להרס נחל הקישון ולזיהום אדיר של הים התיכון. נכון, מאז 2001 - אז פרצה סערה ציבורית - קיבל המפעל על עצמו מגבלות חמורות בתחום הזיהום, אבל הוא עדיין רחוק מאוד מלהיות צדיק. חיפה כימיקלים עדיין מחזיקה מכל של 12 אלף טון אמוניה במפרץ חיפה, ואמוניה זה לא טוב. אם משהו יקרה למכל הזה, אלפי אנשים ימותו.

מקרה אחר, שקרה בראשית שנות ה-90, עת קמה הצעקה הראשונה בעניין הקישון, מדגים בצורה מושלמת מה שחיפה כימיקלים חושבת עלינו. אבל מילא מה שהיא חושבת עלינו - היום אנחנו פה ומחר אנחנו מתים - מה שחשוב זה מה שהיא חושבת על הסביבה, על העולם: היא פשוט הציעה לבנות צינור ארוך יותר, שיזרים את השפכים הרעילים במקום לקישון, ישר לים! זו חיפה כימיקלים, וזה היחס שלה אליכם ואליי.

ד. חיפה כימיקלים שייכת לקבוצת מפעלים של אריה גנגר, חבר טוב מאוד של אריאל שרון ושל סיריל קרן, שלישייה נחמדה מאוד. הגשש החיוור של ההון והשלטון. הונו האישי של גנגר נאמד בכ-100 מיליון דולר, ושווי עסקיו בארצות-הברית ובישראל נאמד בכחצי מיליארד דולר. גנגר זה הוא שליחו המיוחד של אריק שרון למשימות מיוחדות וסודיות במיוחד, ולא פעם גם נרמז שהדבר השתלם לו, גם ברכישת חיפה כימיקלים.

ב-1984 הקים גנגר, בעזרתו של משולם ריקליס (עוד חבר טוב של שרון) את חברת "טרנס ריסורסס", שעוסקת בכל מיני דברים כמו אספקת חומרים אורגניים מיוחדים לשירותי ההגנה האמריקניים, ומתמחה בחומרים קוטלי עשבי אורז ובייצור חומרים כימיים לתעשיות הזכוכית, הסבון, המזון, הטבק ועוד. ב-1985 רכש גנגר את חיפה כימיקלים, שמתעסקת בכל מיני דברים שעושים לי גירודים, כמו חנקת אשלגן (חומר שאפשר למצוא גם בגלידה ובמשחת-שיניים) ודשן חיוני לחקלאות אינטנסיבית מודרנית (כלומר: הרס של התהליך הטבעי), ושמפיקה מוצרים כמו חומצה זרחתית ומלחי פוספט. לא דברים שהייתם זורקים לאקווריום שלכם, אבל לים התיכון? למה לא, בכיף.

אפשר למתוח קו ישר בין היחס של גנגר לסביבה לבין יחסו לבני-אדם. המקרה המפורסם, שבו אסרה חיפה כימיקלים על עובדיה בדרום להתאגד, ושוטרים הרביצו בהם מכות נאמנות, תועד בסרט "השביתה", שכדאי לכם לראות. היחס לעובדים שלו דומה ליחס שלו אלינו: אפס יחס. הוא אחלה סחבק של שרון ומיליונרים אחרים, זה כן, אבל אותנו הוא לא רואה ממטר.

אני מודה שאני לא הכי רגוע בעולם כשאני כותב נגד אדם כמו אריה גנגר. אני בטוח שלא יאונה לי שום רע ושלא אמצא את עצמי בתוך גוש בטון בתחתית בניין גדול, אבל בכל זאת, לא נעים.

ה. כבר אמרתי את זה מלא פעמים, עוד פעם אחת לא תזיק: כשאני מבצע עברה חמורה ובלת-נסלחת כמו להחנות את האוטו במדרכה שצבועה בצבע כזה ולא בצבע אחר, אני מקבל דוח. אחרי חודש הוא מכפיל את עצמו. אחרי כמה חודשים, אם לא שילמתי, באים אליי הביתה ומעקלים לי את חשבון הבנק. למה אליי מתנהגים ככה, ולאנשים כמו אריה גנגר מתנהגים אחרת? אז מה אם הוא רק מזהם את נחל הקישון והים התיכון, ואני מבצע פשע נוראי כמו לחנות ליד הבית? איזה מין דבר זה ואיזו מין מדינה זו שעובדת ככה? הא?

אני לא חבר של אריאל שרון, אני לא השליח שלו למשימות מיוחדות, אני רק בנאדם שחי ליד הים התיכון. למה לאנשים כמוני מעקלים ולאנשים כמוהו לא עושים כלום? למה?