פעם, לפני שנים רבות מדי, חייתי ביישוב ירוק-עד, עם שבילים לבנבנים וצרים במידה מספקת להכריח את ההולכים והשבים, לומר "שלום", "מה שלומך", "ערב טוב", לכל הפחות להחליף מבט, מנוד ראש, משהו.
תיעבתי את זה. היה שם לחץ תוך-גולגולתי מעיק, נטול נטיית היעלמות. החלום היה אנונימיות של רחוב אירופי ראשי, הבט לאן שרק בא לך, כל עוד הגבולות ברורים, הם ואתה, כל אחד בדרכו. אפשר כמובן להיפגש, להתייחס, לתקשר -אבל, אפשר גם לא.
בחודשים האחרונים אני כותב כאן, מדי שבוע בשבוע, על העולם המכונה 2.0 web, אותו גן עדן ויראלי-וירטואלי חדש ומופלא, שכל כולו שיתופיות, ביטול הגבולות בין כותבים לקוראים, בין יוצרים לצרכנים, בין אנונימיות לסייבר-סלבס בן-רגע. איכשהו, הלחץ ההוא שוב עושה את דרכו אליי, לא נרתע מכל השנים שעברו. הוא רוצה לחזור. ה-2.0 web מתחיל להזכיר לי קיבוץ.
כשמחפשים קווי דמיון מעיקים בין שני העולמות, העין המתלוננת פונה מיד אל אותו יחד תמידי, כמעט כפייתי, שהופך את הפנים החוצה כאילו היינו כולנו ארנבים שלוקים. התחושה הפיזית ההיא, שעיקרה מחשבות נקרעות בשל כורח לומר "שלום" לגורם חיצוני - התחושה ההיא מלווה גם את העולם החדש, שבו כולנו מסמנים תגיות, שופכים מררה אישית מדי בבלוגינו הרבים מספור, מסמנים את ציפור הנפש של אחרים בשתן - סליחה: בטוקבקים מרושעים - וממשיכים הלאה, לשיתוף הבא. אין פה פרטיות. כל החלונות בשכונה פתוחים וכל השכנים משקים אדניות בעירום מלא. זה רק נשמע לכם טוב.
עיתונות המיינסטרים הישראלית, אפילו היא, התעוררה מעט בחודש האחרון מנמנמת ה-2.0 web שלה, בעקבות התאבדותה של הבלוגרית מירב קנר, שכתבה בישראבלוג תחת הכינוי רפונזל. בלוגים, התאבדות, מקרה מעציב והשלכות לצדו - הרי לכם ליטרת בשר ראויה. והנה, יש מי שכבר מדבר על אמנת התנהגות בבלוגספירה, ויש, כמובן, גם מי שעונה לו כי האינטרנט היא סך הכול מראה, גם אם קעורה או קמורה, של המציאות הישראלית הבוטה והאלימה. לכן, אין לדרוש מהרשת כנפי מלאכים שעה שהארץ רוחשת יתושי ביצות וזבובי גללים.
האמת, כמו ברוב המקרים, מחפשת דרכה בין הניצים ולא מוצאת. הרשת האינטראקטיבית, הרב-מסלולית, המולטי-כיוונית, אינה מציאות שתגיב טוב למשיכה חזקה מדי ברסן. המהומה היצירתית הזו, שבה כולם משחקים בכל התפקידים, יושבים בקהל וגם כותבים את הביקורת למחרת בעיתון - ובכן, זו למעשה תמצית הכול. קחו מהרשת את החופש לטעות, להזיק ולפעמים אפילו להרוג - ונשארתם בלעדיה.
אבל זו, כך נדמה, בכלל לא הנקודה. הרשת היא הרשת היא הרשת - זה מה שיש. השאלה המעניינת היא מה עלינו, ומה אנחנו מאבדים בתמורה לנפלאות והבטחות העולם החדש (והוא מלא, לכאורה, בכאלו).
נכון, סדרי עולם משתנים, מה שהכרנו איננו עוד ומה שמתהווה, פוער את הפה הקולקטיבי שלנו כמעט מדי יום ביומו.
אבל לפעמים, כשהזרקורים מחפשים להם יעד אחר והירח מסתיר מעט את השמש, אני כמעט משוכנע שלא מעטים מאיתנו מעזים לשאול: מה, בשביל זה? בשביל עוד עדר אקסביציוניסטים ב-flickr, בני עשרה נגועי "טרפת שעמום" ב-YouTube, או מדוכאים עד עפר בזירות הבלוגים?
בשביל זה ויתרנו על כל מה שהיה כאן לפני כן? על הדמיון הפרטי והלא-משתף; על המחשבות שנולדו ומתו רק בנו; על הדיאלוג הפרטי העצמי, ששגשג בהיעדר אותה התמכרות הדרגתית, בלתי נמנעת, לחפש, לפלוש, להציץ, להגיב, להיות חלק; להיות 2.0 web בהגדרה - מחובר כל הזמן, נגיש כל הזמן, חשוף כל הזמן - ומכל מקום, על-גב פלטפורמות אינטרנטיות זמינות תמיד. בשביל זה?
עזבו אתכם רגע מעדת המעודדים והמעודדות האמריקנים, שמספרים לכם עכשיו שלפניכם המהפכה הטכנולוגית-שימושית הכי מרגשת שהיתה ותהיה. במובנים רבים, ה-2.0 web היא גם מגיפה. ואני חושד שהיא פוגעת במוח.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
