שתי נקודות למחשבה לקצב ורמון

אם וכאשר יועמד הנשיא לדין, סביר להניח שהוא יטען שקשה לו להתגונן ולזכור מה היה לפני כמעט עשור, וכל שנותר לו הוא להכחיש בתוקף כל מעשים בכפייה. אם לשפוט לפי מקרה אוריאל יצחקי, שהיה קצין מינהלה והקונסול הכללי של שגרירות ישראל בהאג, הטענה לא תחזיק מים.

נגד יצחקי הוגש לפני כחצי שנה כתב אישום חמור, המייחס לו עבירות של שוחד, מירמה והפרת אמונים, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, מעשה מגונה בכוח והדחה בחקירה. יצחקי נאשם, בין היתר, בביצוע מעשה מגונה באזרחית הולנדית שהועסקה בשגרירות. הפרקליטות הצליחה להגיש את כתב האישום 9 שנים ו-9 חודשים אחרי המקרה, כלומר שלושה חודשים לפני התיישנות העבירה.

באמצעות עו"ד ד"ר יעקב וינרוט, ביקש יצחקי מהמחוזי בירושלים לבטל אישום זה, בטענה להגנה מן הצדק. טענתו התבססה בין היתר על חלוף הזמן מיום ביצוע העבירה לכאורה ועד להגשת כתב האישום, המונע את האפשרות לרדת לחקר האמת, בגין אובדן ראיות ופגיעה בזיכרונם של עדים פוטנציאליים.

הפגיעה מתעצמת שבעתיים, טען וינרוט, כשהאישום כולו אינו מבוסס על עדויות בכתב, אלא עדויות בעל-פה הנסמכות על זיכרונם של העדים ועל יכולתם לשחזר האירוע לאחר פרק זמן כה ארוך. התובע, עו"ד חיים הדייה, טען שחלוף הזמן דווקא פוגע יותר ביכולת התביעה להוכיח את האישומים, שכן עליה נטל ההוכחה.

התנהגות הרשות לא מצדיקה את מחיקת האישום, קבעה השופטת חנה בן-עמי, משום שלא חל שיהוי בהגשת כתב האישום, שהוגש כשנה לאחר שהעובדת התלוננה. היא הזכירה את פסיקת העליון, לפיה אין לראות בתלונה מאוחרת משום עדות כבושה המשפיעה על משקלה. "כבישת תלונות היא תופעה נפוצה ומוכרת בקרב קורבנות של עבירות מין. כיום, ידוע כי רבים מקורבנות אלה נוצרים את סודם בליבם ואינם מסגירים אותו לאיש לעולם, ואילו קורבנות אחרים פותחים את סגור ליבם, אך רק כעבור זמן רב ואחרי היסוסים, ספקות ולבטים".

היא גם דחתה את הטענה, לפיה הגשת כתב האישום סמוך לתום תקופת ההתיישנות יש בה, כשלעצמה, כדי להעיד על השיהוי הרב והיא מצדיקה את ביטול האישום. קבלת הטענה, קבעה בן-עמי, תביא למעשה לקיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

"אין פגם בהגשת כתב אישום באיחור", פסקה בן-עמי, "כל עוד לא חלפה תקופת ההתיישנות", הגם שככל שחולף הזמן ממועד ביצוע העבירה, נחלש האינטרס הציבורי בהעמדה לדין ובהטלת עונש כבד. "מאידך, ככל שטיבן של העבירות הוא כזה שיש לציבור עניין במיצוי ההליך הפלילי עד תום, ובבירורה המלא של הפרשה, כך נוטים לא לקבל את טענת ההגנה מן הצדק למרות חלוף הזמן".

לדבריה, את האיזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס של הנאשם למשפט הוגן כבר עשה המחוקק בקביעת תקופת ההתיישנות. מקרי השיהוי הקלאסיים היו כאשר רשויות החקירה השתהו בחקירת התלונה, ולא כאשר התלונה הוגשה כעבור זמן רב. יצחקי, הוסיפה, נאשם בעבירות חמורות "ולכך יש להוסיף את העובדה שאלה בוצעו ע"י נושא משרה בכיר בשירות המדינה, שייצג את מדינת ישראל בנכר. לאור אלה, האינטרס הציבורי בהעמדה לדין ובבירור האישומים גובר על האינטרס הפרטי של הנאשם".

2. בפרשת קצב ובפרשת חיים רמון, עלתה הטענה שהמשטרה מתאמצת מדי להגיע למתלוננות, שכלל לא רצו להתלונן מיוזמתן. טענה דומה העלה גם השר לשעבר יצחק מרדכי במשפטו, כשטען שהעובדה שראש צוות החקירה וראש אגף החקירות ניהלו "מסע שכנועים לא מתועד" להתלונן, מעורר "אי-נחת". הרכב השופטים בבימ"ש השלום בירושלים קבע, ש"אין לבוא בטרוניה" למשטרה, ש"גילתה חריצות, אמביציה ונחישות".

גם המחוזי סבר שאין פסול בהתנהלות המשטרה. "למשטרה", כתבה השופטת יהודית צור, "למשטרה הגיע מידע על ביצוע עבירת מין ע"י אישיות מאוד בכירה במדינה, שבוצעה במהלך שירותו כלפי אדם הסר למרותו. היתה זו חובתה הציבורית לחקור את התלונה. לעניין זה, אין נפקא מיניה אם המתלוננת סירבה להתלונן וכתוצאה מכך לא הגיעה למשטרה תלונה על ביצוע העבירה".

לדבריה, "בעבירות מין במיוחד, עניין שכיח הוא כי קורבנות העבירה אינם ממהרים להתלונן. משעה שמגיע למשטרה מידע על חשד ממשי לביצוע עבירה - ובמיוחד בעבירת מין - חובתה לפתוח בחקירה". גם הנשיא ורדי זיילר קיבל את טענת המשטרה, ש"המאמץ לאתר 'פרשיות מין' אחרות בהן היה מעורב הנאשם" נבע מניסיונה להוכיח שיטה ורצף וכן "מתוך חובתה הכללית לחקור ביצוע עבירות ולהביא הנאשמים לדין".