התקשורת הצליחה, הקורא מת

בסוף השבוע האחרון שברה התקשורת הישראלית את השיא של עצמה. אם בשנה האחרונה התקבעה הנורמה שנותנים לנבחרי ציבור או מינויים בכירים להשתכשך כמה חודשים במימי התפקיד החדש לפני שצולבים אותם, נראה שעכשיו הגיע הזמן ללכת צעד אחד קדימה. את יעקב גנות, למשל, החליטו לקרוע עוד לפני שהמינוי יצא אל הפועל. ובאמת - למה לחכות? למה לדחות למחר את הדם שאפשר לשתות כבר היום? אחרי שהתקשורת התאמנה על שרון, קצב, אולמרט, רמון, מצא, חלוץ, פרץ, הירשזון וקראדי, העסק הזה כבר לא מאתגר אותה יותר. האתגר האמיתי נעוץ עכשיו ביכולת לגמור על המועמד עוד לפני שקיבל בכלל את התפקיד.

קשה להאשים את התקשורת, כי יש לה אג'נדה וצרכים משלה. האופציה של גנות, לדוגמה, הייתה כל כך חמה ולוהטת בסוף השבוע האחרון, עד שאמצעי התקשורת העדיפו להתעסק איתו ולא עם ממצאי ועדת זיילר. מבחינתה, למה לכתוב על משהו שכבר הוכח כרקוב אם אפשר להיסחף עם תיאוריות על ריקבון פוטנציאלי עקב כתם מהעבר?

התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. אבל כלב השמירה הזה הפך לאמסטף מסוכן וצמא דם. נראה שהתחרות על-מי-נוגס-ראשון-בראשו-של-הנבחר העבירה את אמצעי התקשורת על דעתם. בכל עיתון, ערוץ טלוויזיה או אתר אינטרנט יושבים מדי יום אנשים רעבים שצריכים להצדיק את קיומם. להוכיח שהם שווים יותר מהקולגות - גם אלה מתוך המערכת בה הם עובדים וגם אלה מבחוץ. והתחרות היא קשה, שוחקת. היא דורשת הסתערות חסרת גבולות, חפירה ומציאת כל שביב מידע ולא משנה כמה קטן או זניח הוא יהיה, ואז מהלך גרנדיוזי של דרמטיזציה של הממצאים. ומה עם התהילה שבאה אחרי הסקופ על המושחת התורן? היא קצרה, קצרה עד כאב. מתפוגגת לפני שהתהוותה. כי כלי התקשורת האחרים מייד מסתערים גם הם על המידע ומנפחים אותו למימדים גדולים בהרבה, כדי להוכיח שגם הם במשחק, ולא סתם, הם מבינים הרבה יותר מאחרים וינתחו עבורכם הקוראים את המצב בדרך הרבה יותר מתוחכמת. חכו ותראו - מיטב הפרשנים יהיו כאן עימנו במהדורה של 20:00 והרחבות נוספות תוכלו לקבל במוספי סוף השבוע המתרבים מדי יום.

הקצנה היא שם המשחק. מצד אחד, "התברכנו" במדינה שטופת שחיתות. מצד שני, אם כולם הפכו נרדפים, איפה יימצא האידיוט הבא שיסכים לקחת על עצמו תפקיד ציבורי? פעם תפקיד ציבורי היה ספוג כבוד ופרסטיז', ולכן משך אליו לא מעטים. היום, כך נראה, אתה צריך להיות כל כך נקי מכל רבב כדי לצלוח את ימת התקשורת בשלום, עד שרוב הסיכויים שתיכשל. בני אדם היו ויהיו בני אדם, ואם לא עשו מעולם טעויות, כנראה שבאופן כללי לא עשו הרבה מעודם.

עמישראל חזק בתלונות, טרוניות ומענות. אפשר לומר שתמיד היה. אפילו בימי הגלות. קיטורים הם המומחיות האמיתית שלנו, ומהתכונה הזו ניזונה, חיה ונושמת התקשורת. אבל אם נעצור לרגע ונחשוב - מה אנחנו בעצם משיגים מכל זה? מהר מאוד נבין שאנו משיגים בדיוק את ההפך. ככל שנקרע לגזרים יותר נבחרי ציבור בלתי ראויים, כך רק נרחיק את הראויים יותר קילומטרים רבים מכל תפקיד שיש לו ניחוח ציבורי. נראה שנתקענו חזק במלכוד ה-22 שיצרנו כאן בעצמנו. מייד אין איזראל. סטארט-אפ מקומי.

נדמה לנו שהתקשורת המתלהמת תתקן את כל מה שרקוב בממלכת דנמרק, אבל למרבה הצער כבר עברנו מזמן את הגבול, ולכן ההפך הוא הנכון. העליהום התקשורתי אולי נותן סוג של סיפוק רגעי, פורקן מכל המתחים והדרך שלנו לשחרר את העניבה בסוף יום העבודה. אבל האמת היא, שהוא רק מרחיק עוד יותר את האנשים הטובים. או במילים אחרות: עוד נתגעגע לימים האלה.