מכתב אישי לרני רהב

קודם כול, גילוי נאות. אני מאוד מחבב אותך, רני רהב. למה? - בעיקר כי אתה טיפוס, ואני אוהב אנשים לא שגרתיים. הם יותר מעניינים מאנשים שחייהם ושמחשבותיהם מתנהלים סביב הבנאליה. אתה מתלבש באופן מיוחד, מדבר בצורה שונה, מתנהג אחרת, אומר מה שאתה חושב.

אלא שלפעמים אתה קצת משתגע, שאמנם זה לא נורא, אבל בכל זאת צריך להעמיד אותך במקומך כשזה חורג מהטעם הטוב ומהשכל הישר. סיפור ה"בר-מצווה" של בנך, הוא דוגמה בולטת ליכולת המרשימה שלך לדבר, מדי פעם, שטויות.

השבוע פרסמת בעיתונות מודעה שבה הודית לכל מי ש"בזכותם הייתה לנו מסיבת בר-מצווה הכי מקסימה ומדהימה". הנה דוגמה לקושי שיש לך לראות דברים באופן אמיתי. "הכי מקסימה ומדהימה"? אולי הכי גדולה, או הכי רבת משתתפים, אבל אולי דווקא מסיבה אינטימית, משפחתית, היא יותר "הכי מקסימה ומדהימה"? דבר כזה לא יכול לעלות על דעתך.

אבל מילא. אתה נוהג לראות כל מה ומי שקשור בך כ"הכי מקסים ומדהים", זה חלק מאישיותך המיוחדת, וזה גם חלק מכוחך, שאתה נותן ללקוחותיך תחושה שהם אצלך הכי נפלאים ונהדרים. והדבר הכי יפה אצלך, שזה לא מישחק, שזה אמיתי, איך אתה אומר? - מהלב.

נחזור למודעה. אתה רוצה להודות לאנשים שעזרו? - עלא כיפאק. אבל אתה לא מסוגל להסתפק בכך, ובסוף המודעה אתה מוסיף: "נ.ב: שימותו כל הקנאים, אמן כן יהי רצון".

אני רוצה לקוות שאתה לא חושד בי שאני מקנא בך. אדרבא, אני חושב שאתה אדם חרוץ באופן יוצא דופן, אינטליגנטי, ושאת ההצלחה שלך הרווחת ביושר. אבל אתה, בהיותך כפי שאתה, אינסטינקטיבית חושב שמי שמותח עליך ביקורת עושה זאת מתוך קנאה. ברור שיש כאלה שמקנאים בך, וזה צריך לגרום לך הנאה שהגעת למצב מעורר קנאה, אבל ישנם גם אחרים.

אירוע עסקי, לא בר-מצווה

כפי שאתה יודע (אתה הרי יודע הכול), אני הייתי בין מקבלי ההזמנה לבר-מצווה של בנך. לא באתי. למרות שאני מחבב מאוד אותך ואת רעייתך הנחמדה והמוכשרת הילה (את הבן רועי איני מכיר, כמו כנראה 4,900 מוזמנים שכן באו). אז למה בכל זאת לא באתי? - מכמה סיבות.

האחת, שזו לא הייתה חגיגת בר-מצווה. מה שאתה עשית זו מסיבה עסקית. למעשה, אצלך כל אירוע, משפחתי, אישי, הופך לאירוע עסקי. הכול יחסי-ציבור, גם של הלקוחות, וגם שלך אצל הלקוחות. אני לא בטוח שיש לך חברים קרובים, שאינם עובדים עבורך או אתה עבורם.

הקשר בין הנער בר-המצווה לבין אלפי המוזמנים הוא כמו הקשר בין ארקדי גאידמק לאמא תרזה. הוא לא מכיר אותם, הם לא מכירים אותו. הילד היה בטח מעדיף מסיבה עם חבריו, עם בני משפחה וחברים קרובים, על פני אלפי אנשים זרים, שבאו לא כדי להשתתף בשמחתו, אלא כדי להסתופף בתוך ועם עצמם. וזה בסדר למי שמוכן להפוך את המשפחה והמשפחתיות שלו לאגף השיווק של העסק. אין בעיה. אבל בוא נקרא לדברים בשמם, ולא "בר-מצווה".

לא כולם כמוך ולקוחותיך

אני חושב, שזה יבוא לך כהפתעה. אבל כן, רני, ישנם אנשים שלא אוהבים להסתופף בהמון, ולא חשוב אם מדובר בהמון של אוהדי כדורגל, למשל, או המון של עשירים וידוענים. אנשים שפשוט לא אוהבים המון אדם. זה לא אומר שום דבר לזכותם ובטח לא לחובתם, זה מה שהם. לא קשה להבין, שישנם אנשים שכן אוהבים אירועים המוניים, בעיקר המון של עשירים ויפות, ולא משנה למה, זה מה שהם.

הבעיה שלך, רני, שאתה לא מסוגל להבין שיש אנשים מסוג אחר, כאלה שמוכנים לשלם בשביל לא להיות באירוע כזה. אתה חושב שכולם כמוך וכמו לקוחותיך. כלומר, אנשים שחיים על החליפה והתכשיט, להבדיל מהקוקו והסרפן. ואם הם אינם כמוך, אז הם "מקנאים".

עדיף נוכל עשיר על ישר עני

לא צריך להיות קנאי כדי להתקומם על כך שאת האירועים שלך מעטרים עבריינים שהורשעו על מעשים חמורים ומכוערים. אף אחד מהם אינו עבריין קטן או עני. רק העבריינים העשירים זוכים להגיע לאירועים שלך, ואפילו בחגיגת בר-המצווה אתה משתף אותם.

יש אנשים, שחושבים שמשהו משובש בסולם הערכים שלך, רני, בתחום המוסרי-ציבורי. שאתה אולי מעדיף עבריין עשיר, כזה שיכול לשלם את המחיר היקר של שירותיך, על אנשים ישרי-דרך שאינם יכולים להרשות לעצמם לשכור את שירותיך. האם אתה מסוגל להבין שזה יכול לקומם? ולקבל את זה שאתה יוצר אמות-מידה ציבוריות פסולות?

לא צריך להיות קנאי כדי לחוש תסכול למראה מנהיגים, שרים, חברי-כנסת, בעלי תפקידים בכירים בצבא ובמשטרה - מכל מגזרי השלטון - שבאים בהמוניהם לאירועים שלך. האם אתה לא תופס שזה נראה לא טוב? מה יש להם איתך? יש אנשים, שגם אם תכה אותם לא יבינו מה עשה לדוגמה מאיר שמגר באירוע שלך. שמגר הרי לא חבר שלך וככל הידוע גם אינו הסנדק של בנך. אז מה היה לו לחפש שם?

מעורר תמיהה, אפילו עלבון

אחרי הכול, כשמגרדים את כל השכבות הנוצצות, רני, אתה יחצ"ן. בהחלט עיסוק מכובד, אבל זהו, לא יותר. אמנם יחצ"ן מוכשר ומצליח, ובכל-זאת רק יחצ"ן. לכן, כשגדולי האומה צועדים בסך אליך, זה מעורר תמיהה, אפילו תחושת עלבון מסוימת. היינו רוצים לראות את מנהיגינו ואת שופטינו עולים לרגל אל זוכה פרס נובל, לדוגמה, אל סופר דגול, אל איש מוסר, למעונו של אדם כמו לובה אליאב בנגב.

אבל במקומות הללו לא רואים אותם, וזה נורא מאכזב ומתסכל. אתה, רני, לא צריך לקחת את זה באופן אישי. אתה לא אשם שהם באים אליך. אתה הרי רק מזמין, והם לא חייבים לקבל את ההזמנה. לכן, לא מדובר בהכרח בקנאה בך, אלא בתסכול ובאכזבה מהם, מאלה שבאים אליך.

העובדה שאתה תולה כמעט הכול בקנאה, ושאינך מעלה בדעתך שהביקורת נגדך, רני, יכולה להיות גם מוצדקת, יכולה ללמד על איזו נקודה רגישה. אולי רגש נחיתות מודחק, שאולי ראוי לאבחן ולטפל בו. כי בסך-הכול, אין כל-כך מה לקנא בך, רני. מה שכל-כך חינני אצלך, זה שלרגע אחד, לשנייה, לא עולה על דעתך, שישנם גם אנשים שאפילו מרחמים עליך, ואולי הם מרובים יותר מהקנאים.

אתה לא מסוגל להבין זאת, כי אתה לא מכיר אנשים כאלה, הם לא אנשים מהמילייה שבו אתה חי ועובד. רואים אותך עושה מאמצים עליונים להיות נחמד אל החזקים והעשירים, טורח להאכיל ולהשקות אותם, והכי גרוע - להשתתף באירועי הקוקטייליים, שבעיני רבים הם משעממים ומשמימים מאין כמותם. ואילו אתה, מסכן שלי, אתה לא יכול להרשות לעצמך לא להשתתף באירועים הללו, וגם צריך ליזום אותם, כי זה הלחם והחמאה שלך.

אתה יודע מתי הכי ריחמתי עליך, רני? - כשראיתי אותך מלווה את עופר גלזר לבית-הסוהר. כל אדם שלא נאלץ להשפיל את עצמו לצורך פרנסתו, ראוי שיקנאו בו יותר מאשר בך.

שלך, מתי