ועדת וינוגרד נולדה כילד לא רצוי מזיווג בין חתירת הממשלה למנוע הקמת ועדה כלשהי ללחץ ציבורי לוועדת חקירה.
מיד עם לידתה, כשרק יצאה לאוויר העולם, התגרה בה בג"ץ, קינטר והעביר אותה בדוחק, ברוב של ארבעה נגד שלושה. "הימנעות מהתערבות", אמר בג"ץ, "איננה עדות לנחת רוח ואין בה גושפנקא לבחירה בוועדת בדיקה". הרוב המזערי, ובעיקר האמירה המעליבה, התסיסו את הוועדה. היו חברים שחשבו כבר אז להחזיר ציוד וללכת הביתה.
התנהלות הממשלה, הוועדה עצמה ובית המשפט העליון מאז ועד הלום, היא עדות די נחותה לריק שלטוני, ציבורי ומשפטי. תיעוד של חלל מנהיגותי בכל השלוחות והרשויות. מאז ועד עתה נרשמת כרוניקה של מאבקי כח, כבוד וקטנוניות.
עתירה לפרסום העדויות, שהגישה חה"כ זהבה גלאון, נענתה בהחלטה, שהפרוטוקולים יפורסמו "בטרם הגשת הדו"ח הסופי". הסדר הנכון, המתבקש, הוא שהוועדה שומעת עדויות והציבור מקבל ממצאים ומסקנות. השקיפות הרצויה, אנחנו חיים בעידן השקוף, היא שכדי שנוכל להתחקות אחר תרשים הזרימה שהוביל לממצאים ולמסקנות, עלינו לקרוא גם עדויות. כדי שכך יהיה - אפשר לפרסם את העדויות במקביל לדו"ח הסופי, אפשר מעט לפניו, אפשר בהחלט גם אחריו.
דו"ח וינוגרד אמור, בין השאר, להישען על עשרות תחקירים צה"ליים. הם מכילים אלפי עמודים. ועל ישיבות קבינט, ממשלה וכנסת. הן משתרעות על פני שעות רבות. הדו"ח בוודאי יחזיק מאות עמודים. קורא סביר יזדקק לכמה ימים כדי ללמוד אותו. אם יחפוץ אחר-כך לקרוא גם נספחים, צריך לאפשר לו, אך לא להקדים עגלה לסוסים. במקרה זה, לא להקדים נספחים לממצאים ועדויות למסקנות.
בחודש שעבר, זמן רב "בטרם הגשת הדו"ח הסופי" כדרישת בג"ץ, שחררה הוועדה את עדויותיהם של שמעון פרס ואלוף במילואים עמוס מלכא. השניים כעסו ומבחינתם בצדק. הם לא ידעו שהופעה בוועדה כמוה כהופעה ב"פגוש את העיתונות".
מאז הלכה הוועדה, התפתלה והסתבכה. היא הודיעה לבג"ץ שעדויותיהם של אולמרט, פרץ וחלוץ יפורסמו בסוף, על-פי סדר ההופעה בפניה. אחר-כך הודיעה שהעדויות יפורסמו לפני חג הפסח. אחר-כך ביקשה לפרסמן לאחר דו"ח הביניים. נשיאת העליון, דורית ביניש, ביקשה הסבר ל"שינוי הדרמטי". לא צריך להגזים, כמובן, ולא להיסחף. מה פה דרמטי? איפה הדרמה? אין כאן שום יסוד מסעיר ומזעזע המייצר דרמה. הוועדה לבחירת שופטים, למשל, מסרבת לפרסם פרוטוקולים, לפני הבחירה, במקביל לבחירה ואף אחריה. עקרון פומביות הדיון אמנם מקודש, אך עדיין מספיק גמיש ואלסטי כדי להסתגל לכל מצב. ולא דיברנו על ועדת אגרנט, שעדויותיה לא נודעו, או על ועדת כהן, שפתחה את דיוניה פתיחה מדודה וסלקטיבית.
אז מה היה לנו כאן? מלחמה כושלת שהולידה ועדת בדיקה שמצדיקה עכשיו שלוש ועדות חקירה: על ממשלת אולמרט שבפחדנותה בחרה פורמט ממשלתי ולא ממלכתי. על ועדת וינוגרד השמרנית, הטרום מודרנית, שלא השכילה לפתוח קצת את דלתותיה. ועל בית משפט עליון קטנוני וחסר ביטחון עצמי, שעוסק בשמירת כבודו ומעמדו.
אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.