בפעם הבאה שתקראו, תשמעו או תראו אותם קורעים לגזרים את אולמרט

שבועיים אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה פרסם אמנון דנקנר בעמוד הראשי של עיתון "מעריב" מאמר בשם "מפריחי השטויות". פרשנים ומומחים שהחלו להשמיע בתקשורת הישראלית ביקורות נגד צה"ל הוציאו את דנקנר משלוותו. "בריגדה צולעת והיסטרית של צרחנים חסרי אחריות הששים להשמיע בכל ערוץ עובדות לא נכונות והאשמות מופרכות", כתב עליהם, והוסיף: "מותר לבקש ממפריחי ההבלים לשקוט מעט. הרי גם אחרי שתסתיים המערכה עדיין יהיה ביקוש לסחורה שלהם, משום שאיתם לא באים חשבון על כישלונותיהם ולגביהם אין לעולם דרישה להקים ועדת חקירה".

דנקנר לא התכוון לעיתונאי "מעריב" ולפרשניו, כמובן, אבל גם הם, ועמיתיהם מעיתונים אחרים, לא היו חפים מטעויות וכשלים בעת סיקור מלחמת לבנון השנייה. בטקסטים שכתבו רובם אפשר למצוא בקלות משפטים שנראים, בראייה לאחור, כהבלים גמורים, אבל עדיין יש ביקוש לסחורה שלהם. הנה אפוא ניסיון מוגבל בהיקפו לבוא חשבון עם תפקודם של כמה מבכירי העיתונות הישראלית בימיה הראשונים של המלחמה. עיתונאים ופרשנים, מומחים ופובליציסטים.

היום הראשון

המלחמה התחילה בסיקור תקשורתי אוהד לחלוטין, בהזדהות גמורה עם מטרות המלחמה ובאופוריה בנוגע לאפשרות לנצח צבאית את חיזבאללה במהירות יחסית.

הכותרת הראשית ביום הראשון לסיקור המלחמה ב"ידיעות אחרונות" היא חלומו הרטוב של כל עורך. כותרת של מילה אחת: "מלחמה". בכותרת המשנה לידיעה על פרוץ המלחמה מופיע המשפט "גורם בכיר: גם סוריה לא תנוקה", ובגוף הטקסט מידרדרת מהר מאוד רמת השיח לזו של תגרת רחוב. "'ישראל החליטה להיכנס בחיזבאללה', אמר אתמול אחד השרים", למשל, או "פרץ אמר לשרים כי יש כוונה 'לפעול במלוא הכוח שעומד ברשות ישראל כך שבסיום העימות ממשלת לבנון וחיזבאללה יצטערו על הרגע שהתחילו איתנו'".

פרשני העיתון אינם רואים בהתבטאויות כגון אלה סימן מבשר רעות, אלא דווקא דוגמה לנחישות ראויה.

את טור הפרשנות הראשי של "ידיעות אחרונות", המופיע בעמ' 2, כתב אלכס פישמן, וכותרתו "ועכשיו: מתקפה טוטאלית". כבר בפתיחת הפרשנות מגיש פישמן לקורא תחזית אופטימית: "מעכשיו המענה הישראלי הוא טוטאלי. כמה ימים רצופים של סופת אש - בעיקר מן האוויר - שלא תותיר מתקן אחד של החיזבאללה על תלו..."

כדאי לשים לב, פישמן לא כותב על "סופת אש... שלא תותיר מתקן אחד של החיזבאללה על תלו" כשאיפה או תוכנית פעולה של צה"ל, אלא כהסבר של המונח "מענה טוטאלי", ומכאן אפשר להבין שזו הערכתו המקצועית לבאות. רק לקראת סוף המאמר מופיעה האפשרות שההתקפות מהאוויר יותירו איזה מתקן או שניים של החיזבאללה על תלו - "לא ייתנו פירות", בשפתו של פישמן - ואז יהיה צורך בגיוס מילואים ופלישה קרקעית. אבל מעטים הקוראים שמגיעים לפסקאות האחרונות של ידיעות חדשותיות.

טור הפרשנות הראשי ב"מעריב", שכתב בן כספית, ביקורתי יותר כלפי צה"ל וראש הממשלה, אבל ניכרת גם בו העליזות המלווה את עצם פריצת המלחמה. "הפשלה של צה"ל אתמול בלתי נסבלת", כותב כספית, "בזה יהיה צורך לטפל אחר כך. בימים הקרובים יהיה כאן שמח". ממש כך, "שמח".

פליקס פריש מפרט ב"מעריב" את התוכנית של צה"ל בלבנון ומזכיר תרגיל ציד משגרים מוצלח במיוחד שעשה חיל האוויר זמן לא רב קודם לכן. "קצין בכיר בחיל האוויר אמר בתום התרגיל כי חיל האוויר פיתח יכולת מרשימה בגילוי והשמדה של משגרים ניידים, והוא מסוגל לפגוע בעשרות אחוזים מבין המשגרים בכל יום לחימה". לפי הניתוח הזה, חיסול המשגרים הוא עניין של ימים ספורים.

ב"הארץ" הטון מעט שונה. הידיעה על תוכנית התקיפה של צה"ל והצפוי לקרות (מאת אלוף בן, גדעון אלון ועמוס הראל) משרטטת בדיוק מפתיע את התפתחות המלחמה. הכותרת היא "התוכנית: התקפות כבדות של חיל האוויר בלבנון", אבל בגוף הידיעה, לא בסופה, מתואר מצב שבו ההפצצות לא מצליחות לעצור את שיגור הרקטות לתחומי ישראל, וכוח צה"לי יוצא לתפיסת אזור חיץ זמני בדרום לבנון.

היום השני

היום השני לסיקור המלחמה מביא עימו ניסוחים חריפים יותר, תאוות קרבות לוהטת יותר ותחזיות אופטימיות יותר. הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" היא "המטרה: נסראללה". ובכותרת המשנה כתוב "פרץ: הפעולה תימשך, ישראל תשבור את החיזבאללה", וכן המשפט המדהים "נסראללה יודע - דמו בראשו".

במרומי העמוד השני מופיעה הבטחה בכותרת גדולה ובולטת "ביירות תבער" (מדובר בציטוט מפי "גורמים הקרובים ביותר לראש הממשלה"). על הטקסט שמתחת לכותרת הזאת מקבלים קרדיט לא פחות משישה כתבים, כך שקשה לדעת מי בדיוק אחראי לפסקת הפתיחה הבאה: "אם אכן מנהיג החיזבאללה חסן נסראללה מכיר היטב את ההנהגה הישראלית, כפי שהוא טוען, הוא ללא ספק יכול להגיע כבר למסקנה שההחלטה לגבי גורלו כבר נפלה וכי דמו בראשו. מעכשיו זה רק עניין של הזדמנות. 'נסראללה מזיע והוא יודע למה', אמר אתמול השר לביטחון פנים אבי דיכטר".

מקריאת מאמר הפרשנות של אלכס פישמן - "עשר המכות" - אפשר ממש להריח את ריח הניצחון העולה בנחיריו: "היום מתחיל פרק ב' של 'שכר הולם' ואנחנו אפילו עוד לא ברבע הדרך של המבצע. הפרק השני יהיה כואב יותר, גדול יותר ורועש יותר מהפרק הראשון שהסתיים אמש... שם המבצע היה צריך, אולי, להיות 'עשר המכות'. שכן הקונספט מאחורי המבצע קובע שכל מכה, כל פרק, תהיה כואבת יותר מקודמתה. עד מכת בכורות. עד שיבקשו מאיתנו - ועד שנסכים - להפסיק".

ב"מוסף לשבת" מביא פישמן את הציטוט הידוע לשמצה של פרץ: "נסראללה הולך לחטוף כך שהוא לעולם לא ישכח את השם עמיר פרץ", ובהמשך הטקסט מגבה פישמן את הציטוט של פרץ בתחזיות אופטימיות בנוגע לאפשרויות להכריע צבאית את חיזבאללה: "התוכנית הצבאית מדברת על פגיעה בכמה מאות מטרות בלבנון בפרק זמן של ימים ספורים... הפגיעה במתקנים הצבאיים של חיזבאללה נוחה יותר היום בהשוואה לשנות התשעים. חיזבאללה התמסד. הוא הפך לארגון סמי-צבאי, עם מפקדות, היררכיה, בסיסים קבועים, מוצבים, מחנות הדרכה, מחסנים גדולים, לוגיסטיקה. הוא בולט בשטח. חולשתו - בעוצמתו".

אותו יום ב"מעריב" הכותרת הראשית היא "לרסק את חיזבאללה", ללא מרכאות. מעין שכנוע עצמי, מיליטנטיות המונית שהעיתון קיבל על עצמו להוביל. מעליה מופיעה כותרת הגג "פרץ: 'חיזבאללה שבר את הכללים, אנחנו נשבור אותו'". בינתיים, בטור של בן כספית, כבר הוחלפה המילה "שמח" במילים אחרות. לדעתו, בימים הקרובים מצפה לנו "דם, יזע ודמעות. עם דגש על דם. כאן, שם ובכל מקום. עם דגש על שם".

כספית קובע מטרות: "חיזבאללה חייב לצאת (מהבליץ) מוכה, חבול, זוחל, מדמם ומצווח. אסור שחיזבאללה יוכל להתקרב יותר לגדר הגבול. מחסן הרקטות שלו צריך להתחסל. האיום הזה צריך להתבטל. נסראללה חייב למות", ובהמשך מציב לוח זמנים: "צה"ל זקוק לכמה ימים כדי להשלים את המלאכה. משהו כמו ארבעה עד חמישה ימים".

במאמר הפרשנות של "המוסף לשבת" מביא כספית נקודת מבט אופטימית מאוד מישיבת הממשלה: "למעט כמה מערערים, הקונסנזוס ברור: אין מה לעשות בלבנון קרקעית. חיל האוויר יודע לטפל בכל שצריך מהאוויר". הוא אף מסתכן בתחזית: "(נסראללה) לא יצליח, כנראה, למשוך את צה"ל על הקרקע בחזרה אל מלכודת הפתאים שממנה חילץ אותנו אהוד ברק".

כותרת ידיעה בעמ' 2 של העיתון (מאת עמיר רפפורט) מכריזה: "הערכה בצה"ל: השמדנו את רוב משגרי הטילים". חד וחלק. בעוד הפרשן של "ידיעות אחרונות" השווה את מכות המחץ של צה"ל למכות שהטיל אלוהים על פרעה במצרים, רפפורט מקבל השראה ממקור מודרני יותר, ומשווה את התקפות צה"ל בלבנון להתקפות של מלחמת ששת הימים. בכותרת המשנה נכתב: "כמו ב-67' המריאו אתמול לפנות בוקר עשרות מטוסי חיל האוויר מבסיסים ברחבי הארץ. הם הצליחו להפתיע את חיזבאללה ולפגוע במשגרי הטילים ארוכי הטווח עוד לפני שהספיקו לעשות בהם שימוש".

בגוף הכתבה מפרט רפפורט: "אחת ההחלטות הדרמטיות ביותר שהתקבלו מאז תחילת מבצע 'שכר הולם' היתה לבצע השמדה שיטתית של מרבית משגרי הרקטות ארוכות הטווח שבידי חיזבאללה, עוד לפני שהן ייכנסו לפעולה ויתבצע ירי על יישובים בעומק אזור הצפון. אמנם לא כל משגרי הרקטות ארוכות הטווח הושמדו, ולכן התאפשר אמש ירי על חיפה, אבל מאגר הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה ספג מכה אנושה.

"מתכונת הפעולה שבוצעה אתמול לפנות בוקר הזכירה גרסה מעודכנת של 'מבצע מוקד', שבו השמיד חיל האוויר בשעות הראשונות של מלחמת ששת הימים מאות מטוסי אויב בעודם על הקרקע... בצה"ל שררה אתמול קורת רוח מהישגי מבצע 'מוקד' בגרסת 2006 שלו. 'הפתענו את חיזבאללה הפתעה מדהימה' ו'נסראללה בהלם' היו רק חלק מההתבטאויות שהשמיעו קצינים בכירים בעקבות התקיפה".

עד כאן ציטוט הידיעה של רפפורט. טור הפרשנות שלו, המתחיל כבר בעמוד הראשי של העיתון, משדר אף הוא ביטחון עצמי מוחלט ביכולותיו של צה"ל. לפיו, החיזבאללה אינו אלא מטרות נייחות במטווח: "במידה רבה שאלת הנזק שייגרם בתקופה הקרובה לחיזבאללה ולמדינה הלבנונית היא סוגיה של חקר ביצועים. היא תלויה במספר הגיחות של המטוסים ובכמות חומר הנפץ שתהיה בכל פצצה. אם הכול ילך כמתוכנן, תוך כעשרה ימים הנזק שייגרם לחיזבאללה מבחינה פיזית, פשוטו כמשמעו, יהיה כל כך כבד, שייקח זמן ארוך מאוד לשקמו, אם בכלל".

ב"הארץ" נותן עמוס הראל טור פרשנות שבו דגשים שונים. לדבריו "ישראל מתכוננת ללחימה ממושכת, שאותה תנסה לנהל מרחוק, תוך שימוש מינימלי בכוחות קרקעיים... זו משימה שמימושה יארך כמה שבועות, אם לא חודשים... לפנינו עימות אלים וארוך והדברים צפויים עוד להחמיר".

המשבר הראשון

סוף השבוע הראשון של המלחמה חולף. במהלכו הפשלה הגדולה הראשונה של צה"ל מאז מעשה החטיפה - פגיעת טיל בספינה אח"י חנית שגרמה להרג ארבעה וכמעט שהטביעה את הספינה כולה. ב"מעריב" זוכה האירוע הדרמטי למסגרת קטנה בשער, ופירוט רק בעמוד העשירי של העיתון (ב"ידיעות" יש פירוט בעמ' 4, ב"הארץ" כבר בכותרת הראשית).

הכותרת הראשית של "מעריב", הפרושה לרוחב דף שלם, מעדיפה להתרכז ביום קשה זה דווקא בחצי הכוס המלאה, וקוראת: "סימני שבירה בלבנון". זה נוהג שיחזור על עצמו בכל פעם שצה"ל יחווה כישלון חדש. הדיווח על הכישלון יובא בהצנעה, הכותרת הראשית תהיה מעודדת או נקמנית במיוחד.

הכותרת הראשית "סימני שבירה בלבנון", שמוצגת כדיווח עובדתי, זוכה לפירוט בכותרת המשנה: "המתקפה הכבדה על ביירות מתחילה להראות תוצאות... נסראללה נלכד בבונקר מתחת להריסות לכמה שעות. אמש הציע ראש הממשלה הלבנוני לישראל: 'הפסיקו את האש - והחיזבאללה ייסוג מהגבול'. אבל פרץ הורה: 'להמשיך בכל הכוח'". ממש כפי שחזה הפרשן בעיתון המתחרה, מתחננים שנפסיק את האש, ואנחנו דוחים זאת על הסף.

הטקסט של בן כספית, המופיע בעמ' 2, מתרכז גם הוא בחיובי: "בצה"ל מעודדים. ליל שישי היה קשה. הפגיעה בסטי"ל היתה מפתיעה... מצד שני, העסק נראה לא רע... את ההפתעה הראשונה (נסראללה) קיבל ביום חמישי בלילה... חיל האוויר השמיד באותו לילה כמחצית מטילי הפאג'ר של נסראללה. הפגיעה ביכולת האסטרטגית של החיזבאללה מוערכת כקשה. לא מוחלטת, אבל קשה..."

ב"ידיעות אחרונות", במאמר הפרשנות המרכזי של אלכס פישמן, עולים סימני שבירה דומים לאלו שהבחין בהם השר פרץ: "יש יותר מסימן אחד שהצד השני מתחיל למצמץ. ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, מתחנן להפסקת אש ומציג תוכנית להשבת הריבונות הלבנונית לקו הגבול עם ישראל. אפילו נסראללה הפסיק להופיע בשידור חי, ומומחי קול ישראלים שניתחו את הקלטות שלו קובעים שזחיחות הדעת נעלמה מקולו. הוא נשמע מבוהל, הם אומרים, רחוק מאותו איש בטוח וגאה שהתייצב מול המצלמות מיד לאחר חטיפת שני החיילים... יש סימנים לירידה ביכולות הצבאיות של ארגון חיזבאללה - הוא יורה פחות קטיושות, התקשורת פחות טובה, יש לו קושי לרכז מאמץ".

כל זאת, יש לזכור, נכתב לאחר ארבעה ימי לחימה מתוך יותר מ-30. את מאמר הפרשנות הצבאית שלו מסיים פישמן בברכות חמות: "וחייבים גם מילה טובה: חיל האוויר פועל כבר ארבעה ימים ברציפות בלבנון. מאות גיחות, מאות כלי טיס, והם מנהלים מערכה צבאית משומנת. יש תמורה לאגרה".

נראה שפישמן מזדהה לגמרי עם הגוף שאותו הוא אמור לסקר ולפרשן.

הפרשנות של עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ" שוב פסימית יותר: "ביום הרביעי למבצע בלבנון... יכולה ישראל לסמן לעצמה עמידה חלקית במטרותיה. המציאות החדשה בצפון הושלמה לפי שעה רק ברצועה של קילומטר מהגבול הלבנוני. מימוש המטרות השאפתניות יותר של המבצע מוטל בספק".

הקטיושות ממשיכות

ככל שהמלחמה מתקדמת, ומסתבכת, ככל שמתברר שההפצצות מהאוויר אינן משפיעות על מספר הרקטות הנורות לישראל, מעדכנים הפרשנים את תחזיותיהם, אבל לא משנים אותן מהותית. צה"ל ממטיר עוד ועוד פצצות על חיזבאללה, ואחוזי התחמושת שהושמדה לפי ההערכות בעיתונות הישראלית הולכים ופוחתים. הימים חולפים עוברים, אבל מועד סיום המלחמה מתרחק והולך.

עם תום השבוע הראשון ללחימה מעריך פישמן שהיקף השחיקה בחיזבאללה עומד על 25 אחוז. "זה עדיין לא ארגון שקורס. כשתגיע השחיקה ל-60-50 אחוז, זו כבר תהיה מסה קריטית המעמידה בספק את יכולת התפקוד של כל ארגון. בקצב הנוכחי של התקיפות האוויריות זה לא סיפור לשבועות". רפפורט, לעומתו, שהשווה את המבצע בתחילת הדרך למלחמת ששת הימים, כותב:

"בטוח שזו לא מלחמת ששת ימים נוספת. צה"ל נכנס היום ליום השביעי של המבצע ועל פי הערכה אופטימית, הוא יסיים את המשימה בעוד כשבוע נוסף. ההערכות הפסימיות יותר (ויש שיאמרו ריאליות) מדברות על עוד שבועיים בערך... הסיכוי הגבוה הוא שהמבצע יגיע לסיומו בתוך שבוע עד שבועיים. יש לקוות, שבאופן מוצלח".

כספית כותב בשלב זה של המלחמה: "צה"ל מנקה עכשיו את הדרום והורס את הצפון (בעל-בכ). צריך עוד כמה ימים טובים, אולי שבוע, כדי להשלים את המלאכה הזו". שבוע אחר כך כבר ישתמש כספית, שבתחילת הדרך העריך כי "צה"ל זקוק לכמה ימים כדי להשלים את המלאכה", בטון שונה לחלוטין: "על צה"ל הוטלה משימה בלתי אפשרית - עימות לא סימטרי נגד ארגון טרור חמקני".

לשיא של תעוזה עיתונאית מגיע אלכס פישמן המדווח לאחר כשבועיים של לחימה שנסראללה, לא תאמינו, "העריך שהסיבוב המזוין הנוכחי לא יימשך יותר משבוע ימים. זה לא ניחוש. זה מה שהוא שב ואמר למקורביו, וזה גם היה המסר שלו ללוחמים ב-12 ביולי, ביום שבו פתח צה"ל בהפצצה אווירית. המודיעין בישראל הכיר היטב את לוח הזמנים הזה שעליו החליט נסראללה.

אחרי מעקב של שנים למדו פה היטב איך בדיוק פועל הראש שמתחת לטורבן. ב-12 ביולי סימנו בישראל את העובדה שנסראללה טובע עד מעבר לאוזניו בים של יוהרה. מה שמשבש את שיקול דעתו ומה שיביא, בסופו של דבר, לתחילת נפילתו". במועד שבו נכתבו הדברים האלה כבר היה ברור שגם ההערכות של מנהיגי ישראל באשר לאורך המבצע ותוצאותיו, שלא לדבר על הערכות הפרשנים הישראלים, היו אופטימיות מדי. גם בראשים שמתחת לכיפה, לא רק באלה שמתחת לטורבן, היו כמויות מוגזמות של יוהרה, ופישמן הוא דוגמה לכך. במקרה של המנהיגים היוהרה הביאה לתחילת נפילתם.

סיקור המנהיגים

עוד מגמה שבלטה בעיתונות הישראלית בימי פתיחת המלחמה היתה התמיכה הבלתי מסויגת במנהיגי המדינה, באופיים ובהחלטותיהם. בימים הראשונים למלחמה המהירות מיתרגמת בעיתונות הישראלית לנחישות, והנקמנות לקור רוח.

כבר ביום הראשון לסיקור המלחמה כותב סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות": "כולנו מאמינים לראש הממשלה אולמרט כשהוא אומר 'לא': לא נשלים עם חטיפת החיילים, לא נעבור לסדר היום על הקסאמים והקטיושות, לא ניכנע לסחטנות. זהו 'לא' מאוד נחרץ, נחוש, משכנע. כשאולמרט אומר 'לא' הוא מתכוון לכך".

למחרת מחווה שמעון שיפר את דעתו על שלישיית מובילי המלחמה, אולמרט, פרץ וחלוץ: "השלישייה הזאת מגלה קור רוח ומוכנה להשיב מלחמה בממדים שלא נודעו באזור הזה".

ב"מעריב" לוקח דן מרגלית את תפקיד מעודד שלישיית הצמרת, ועושה זאת בלב שלם יותר משיפר. לדבריו הממשלה פעלה "לא מחמת גחמה ותסכול וכעס ועלבון ו'הדם עולה לראש', אלא בקור רוח ובמחשבה תחילה ובהתבוננות שקולה על תמונת המציאות".

יומיים אחר כך יכתוב: "מלחמת התגמול של ישראל נגד הטרור של החיזבאללה מתנהלת בשום-שכל, בתבונה, במידתיות. אמנם יש בה תקלות צה"ליות ומצויים גורמים זרים וחיצוניים התורמים להעמקת החרדה של הציבור, אך במהותה מובילים אהוד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ, והעושים במלאכה איתם, מהלך תקיף (אולי אפשר אפילו להעצימו), מידתי ומאוזן".

אמנון דנקנר כותב עם פרוץ המלחמה על מוביליה: "הרושם הוא של זהירות והדרגתיות ביחד עם רצון להגיע למטרה ושחרור מעצורים באשר למידת הכאב הנגרם לאויב... במאזן ביניים הבה נודה כי אחרי כל הדיבורים על ראש ממשלה ושר ביטחון חסרי ניסיון, עורך הדין הממולח ומנהיג הפועלים הנמרץ עושים לגנרלים הוותיקים בית ספר באיך לנהל מבצע בנחישות ובאופן אינטליגנטי".

לאחר כמה ימי לחימה, במאמר שהשיק את הסטיקר והקמפיין "ישראל חזקה", כותב דנקנר שממשלת ישראל "גילתה עמוד שדרה של פלדה... אולמרט ופרץ גילו נחישות שהיתה חסרה מאוד בממשלות קודמות... הממשלה עושה את הדבר הנכון והצודק".

סימה קדמון מסבירה לקוראי "ידיעות אחרונות" את היתרון של אולמרט על פני אריאל שרון: "היתרון של אולמרט, אומר אחד ממקורביו, הוא הניסיון שלו בירושלים. הפיגועים הרבים שראה במו עיניו, ההתמודדות עם המשפחות, ההתייצבות בזירות האירועים - כל אלה חישלו אותו. הוא קר רוח בצורה שלפעמים אינה מובנת. אריק בפיגועים היה מתחרפן. אולמרט מאוד שכלתני. עובד עם הראש, לא ברגש".

וכמה ימים אחר כך היא מוסיפה: "עם כל הנוסטלגיה שכולנו נגועים בה והגעגועים התמידיים אל מה שהיה ובעיקר אל מי שהיה, חייבים להודות שמעטים המנהיגים שהיו נכנסים בכאלו עקשנות ונחישות אל מלחמה כזאת, שברגעים קשים, באמת קשים, לא היו מאבדים מביטחונם, שבהזדמנות הראשונה הנקרית בפניהם לא היו מחפשים את היציאה. ראש הממשלה ושר הביטחון טבלו השבוע במבחן האש הראשון שלהם ולא נכוו".

ירון לונדון קובע נחרצות: "הוכח לנו שאין צורך במצביאים מצולקי קרבות כדי להנהיג את המדינה בימים של דם ואש. אהוד אולמרט ושרי ממשלתו קיבלו החלטות נכונות בעזרת שכל ישר וחוכמה קולקטיבית, ולא מתוקף מומחיותם הצבאית", ואילו הסופר יורם קניוק כותב: "(אולמרט ופרץ) מנהלים במופתיות שקטה קרב אימים... אולמרט מנהל מהלך גדול, שאולי יכריח את העולם, המברך בלבו על הקרב הזה ואינו מאיים עלינו, להביא לידי כך שהחיזבאללה, חלש ומוכה, ייסוג צפונה. שצבא לבנון יירד, בכוח אם צריך, לעבר הגבול. שהחטופים יוחזרו ללא צורך לתת במתנה מאות מחבלים... יעברו עוד מספר ימים וזה ייגמר. הממשלה הזאת, אני מניח, תשרוד, לראשונה זה שנים, את ימיה".

כישלון המומחים

כבר ביום הראשון ללחימה נקראים מומחים רבים לחוות את דעתם בעיתונות. מומחי צבא ומומחי מורל, מומחי מלחמות ומומחי תעמולה. כמעט כולם בקונסנזוס, גם אם בהבדלי סגנון ובדגשים שונים. ב"ידיעות אחרונות" כותב יוסי פלד כי "סוריה צריכה לשלם מחיר. שיבינו שהיהודים השתגעו ואינם מוכנים לסבול עוד את הסיטואציה"; ירון לונדון כותב במאמר המערכת של העיתון "לא נותרה לנו אלא ההרתעה, ולמרבה הצער עליה להתגלם במכות נוראות על לבנון"; ואילו גיא בכור ממליץ בפשטות לפתוח במלחמה כוללת עם סוריה כדי להפיל את משטר אסד.

רון בן-ישי, במאמרו "מלחמת בזק", הוא היחיד בימים הראשונים של המלחמה שמדגיש שתקיפות אוויריות לא יספיקו וממליץ על פעולות קרקעיות. יש לו גם רעיון כיצד פעולות קרקעיות יצליחו בלבנון: "מלחמת בזק. סדרת פשיטות מהירות מאוד של כוחות שריון גדולים אל מצבורי הקטיושות... אם הפעולות הצבאיות יתבצעו בנחישות ובמהירות, האבדות בקרבנו לא יהיו גבוהות. ההיסטוריה הצבאית, גם שלנו, מוכיחה זאת. הקטיושות על הגליל ייפסקו אחרי כמה ימים, כשם שירי הקסאמים פוחת כעת".

ב"מעריב" המצב דומה. המאמר של דן מרגלית - "להגיב בעוצמה" - קורא ל"מכה קשה ומיידית". במאמר מיוחד של בנימין נתניהו - "נעמוד במבחן" - יש קביעה מעודדת: "עלינו לזכור את נתוני היסוד: ישראל היא מדינה חזקה. עם ישראל הוא עם חזק. צה"ל הוא צבא חזק". שאול מופז מוסיף מעט צבע משלו במאמר "אף חסן אינו חסין", וכותב: "צריך שיהיה ברור שאף חסן אינו חסין. לא מתוך נקמה, אלא מתוך ראייה מפוכחת של המציאות". ואילו בעמודי הדעות של העיתון ממלא נסים קלדרון את משבצת השמאלני הפרו-מלחמתי במאמרו "המלחמה הזאת צודקת". הוא כותב "זאת מלחמה צודקת. וההבחנה בין מלחמות צודקות למלחמות לא צודקות היא אבן יסוד בפילוסופיה הפוליטית של השמאל".

בימים אלה של תחילת המלחמה כל אחד נהיה פרשן צבאי. סבר פלוצקר מזלזל ביכולותיו הצבאיות של חיזבאללה: "מי האויב שניצב מול ישראל בסבב הלחימה הזה? ארגון טרור נטול עורף, שיש לו כמה אלפי לוחמים, מהם מאות שיודעים את מלאכתם. לא צבא ולא חצי צבא ולא רבע צבא. אפילו לא ארגון גרילה אמיץ. רוב זמנו של חיזבאללה בשנים האחרונות עבד על תרגול מצעדי ראווה ברחובותיה של ביירות, למגינת לבם של תושביה... המכה הצבאית שחטף ארגונו אדירה. אנשיו מתחבאים. שדרת הפיקוד שלו משותקת. העולם נגדו. ואפילו יצליח חיזבאללה לשרוד איכשהו את הסיבוב הזה יחלפו שנים רבות עד שישוקם, אם בכלל. ישראל תדאג שלא ישוקם".

וכמה ימים אחר כך, ממש לפני הקרבות הקטלניים בבינת ג'ביל, כותב פלוצקר: "בניגוד לדברי נסראללה, חוט השדרה של ארגונו נפגע קשות. יכולותיו האסטרטגיות צומצמו מאוד, אף שלא חוסלו. בהדרגה מוחק צה"ל את רוב רובה של טהרן השנייה שהקימו 'משמרות המהפכה' האיראניים בביירות ובדרום לבנון... החיזבאללה ינוצח ויחדל לאיים על ישראל, כפי שנוצח אש"ף".

גם ירון לונדון מנסה את כוחו בפרשנות צבאית. במאמר "מה השגנו, מה אפשר להשיג" הוא כותב: "המלחמה רחוקה מסיומה, אבל כבר עתה ברור כי ביכולתנו לצמצם את מספר הטילים הנורים לעברנו וכי הנזקים שהם מסבים אינם מצדיקים את החשש מפניהם". אולי זה המקום להזכיר ששיא שיגורי הרקטות נשבר דווקא ביומיים האחרונים למלחמה.

משה פרל, לעומת זאת, מנסה לחזות את עתיד המערכה הצבאית לפי ניתוח הבורסה: "(הבורסה) אמרה אתמול, אפילו צעקה, שצה"ל הולך לנצח ובקרוב"; ואילו יונתן יבין מציע תחת הכותרת "חלאס" אסטרטגיה ביטחונית כוללת לישראל: "אל תתעסקו איתנו. דונ'ט פאק ויז אס... הדרך היחידה שהאיסלאם השכן הותיר לישראל היא התרת הרסן המוסרי. התרגום לשפת מעשה: חיסולם בכל מחיר של נסראללה וחאלד משעל; הפצצות בדרום לבנון עד לרמת יישור שטח; הפצצה בלתי ממוקדת של רצועת עזה לאחר כל שיגור קסאם; הקמת מנהלת חירום לטרנספר (לאירופה או למדינות ערב) עבור תושבי הרצועה, ובטווח הרחוק: ריקון הרצועה מתושביה וסיפוחה לישראל".

הזלזול בחיזבאללה

אל מול האדרת ההנהגה הישראלית, ניכרת לא רק דמוניזציה של נסראללה, אלא גם זלזול גדול בו. לאחר תחילת המתקפה מובאת ב"ידיעות אחרונות" ידיעה על מצבו של נסראללה עם ציטוט ארוך מפי "גורם ביטחוני" שנדרש לתנאי חייו של מנהיג חיזבאללה: "בדיוק כמו סדאם חוסיין", לגלג גורם ביטחוני בכיר אצלנו. "עצם העובדה שהצלחנו לאלצו להיכנס לבונקר היא הישג.

החיים שם לא פשוטים... אחרי שלוש-ארבע שעות החיים מתחת לאדמה מתחילים להימאס. הטלפונים הניידים לא עובדים, אי אפשר לשלוח פקס או להשתמש באינטרנט. רוצים לצאת לנשום אוויר, אבל נסראללה יודע שהפעם זה סיפור ארוך". אפשר לקוות אפוא שבעיות התקשורת של נסראללה ימאיסו עליו את החיים עד כדי כך שיתאבד ויביא לסיום זריז של המלחמה.

הכתבים הישראלים לומדים את המלאכה מ"הגורמים הבכירים" ומתאימים את תיאוריהם לפיהם. אחד מנאומי נסראללה הראשונים במלחמה קיבל את הכותרת ההיתולית "דיבר חלש". זהו ציטוט של ביטוי שהטביעה תוכנית ההומור "ארץ נהדרת", אלא שכאן הוא מתייחס למנהיג צבא אויב בעת מלחמה שגובה קורבנות כל יום. סמדר פרי מפרטת בגוף הידיעה: "חיוור, קולו כבוש נמוך מהרגיל... נעלמה הכריזמה. נסראללה לא חייך אפילו פעם אחת. ההתלהמות נשמעה כהצטדקות. עם תפאורה של זר פרחים ענקי וקיר חשוף שנועד לטשטש את מקום מסתורו, הזכיר נסראללה את הופעותיו האחרונות של סדאם חוסיין לפני שנלכד... 'אנחנו לא מיואשים', אמר בקול לא משכנע".

כספית נותן את הגרסה שלו לקוראי "מעריב": "נסראללה? זה לא החסן שהכרנו. אותה בלורית, אותו זקן, אבל איפה החיוך, איפה הסרקזם, איפה שביעות הרצון העצמית. בנאומו המוקלט ששודר אתמול הוא נראה צל של עצמו. הלך הפלא, נשאר הילד".

תחילת הפלישה הקרקעית

לאחר יותר משבוע של מתקפה אווירית שלא מצליחה לעצור את הרקטות מתאכזב הציבור, שאולי ציפה ל"כמה ימים רצופים של סופת אש". בשלב זה מקווה צה"ל, ועימו העיתונות הישראלית, שהנה תבוא פעילות קרקעית שתפתור את הבעיה. שוב נוצרות ציפיות מוגזמות, ולאחריהן שוב הלם ואכזבה.

פישמן, פרשן "ידיעות אחרונות", משרטט את יחסי הכוחות הקרקעיים לקראת שיגור הכוחות ללבנון וקובע: "אל מול היתרון של אנשי חיזבאללה בלחימת גרילה מעמיד צה"ל את היתרונות היחסיים שלו: טכנולוגיה ומודיעין... הפעולה הזו של 'טיהור' מתחמים של חיזבאללה אמורה להסתיים עד סוף השבוע". למחרת הוא כותב בשער העיתון כי "הפעולה הקרקעית כולה תושלם בתוך שבוע עד עשרה ימים" (רק מי שקורא את המאמר המלא בעמ' 21 מגלה שמדובר ב"הערכה גסה של הצבא").

כבר מהפעולות הראשונות במרון א-ראס כוחות צה"ל נתקלים בהתנגדות עזה, ומתגלים כשלים בתכנון ובביצוע. אבל ידיעה ביקורתית על הפעולה במרון א-ראס (הכוח הצה"לי נכנס באור יום, ללא מודיעין מספק, בנתיב כניסה בעייתי) מופיעה במשבצת קטנה יחסית בתחתית העמוד של "ידיעות אחרונות". הכותרת הראשית של אותו גיליון מעודדת יותר: "פשיטה על ארץ החיזבאללה".

למחרת הכותרת הראשית אינה שונה במיוחד ("יוצאים לכבוש את מעוז הטרור"), ורק בתחתית השער, בגופן קטן יותר, מודפסת הכותרת המעודדת "חיפה ללא הפסקה". לא מדובר בדיווח על חיי הלילה השוקקים בפרובינציה, אלא בידיעה על "שני הרוגים ו-30 פצועים ביום נוסף של קטיושות על חיפה".

עם תחילת הפעילות הקרקעית מכוונים העיתונאים גבוה. יוסי יהושוע מדווח: "כוחות גדולים של צה"ל החלו אמש בשלב המשמעותי של המבצע הקרקעי בדרום לבנון: השתלטות על מעוזי חיזבאללה המכונים בצה"ל בירת חיזבאללה... בצה"ל רואים במעוזים סמל ומעריכים כי סביבם תתפתח לחימה קשה שבסופה, מקווים בצה"ל, תוביל הכנעתם למפנה במערכה ולהכרעת חיזבאללה והמערכה כולה".

טקסט פרשנות של עמיר רפפורט מקבל את הכותרת "מתחילים לראות את תמונת סיום המלחמה" (למחרת רפפורט מעדכן את הערכותיו וקובע מפורשות כי "יש פער גדול בין האתגר הצבאי שמציב החיזבאללה... לבין הכוחות הלא גדולים יחסית שהקצה צה"ל לכניסה לשטחו").

כשמתברר שהקרב מעט קשה יותר מהמצופה מאשים פישמן, שרק יומיים קודם לכן מנה את המודיעין הישראלי בתור היתרון היחסי של צה"ל, את אותו מודיעין ישראלי באחריות לכישלונות בקרב. כותרת מאמרו - "מודיעין מעליב". לדבריו, "רמת המידע שצבר צה"ל על קו הביצורים של ארגון חיזבאללה ממש בקו המגע היא כל כך דלילה, שזה אפילו מעליב". אבל פישמן לא נואש: "ודווקא משום כך צריך להסיר את הכובע בפני הדרג המבצעי - האופרטיבי והטקטי - של צבא היבשה, הפועל היום בדרום לבנון. כאן בא לידי ביטוי היתרון האיכותי האנושי של הקצונה הזוטרה והבינונית בדרג השדה... יש סיכוי טוב שקצב ההתאמה של הצבא ללחימה הזו יהיה מהיר יותר - התמונה רק תלך ותשתפר".

פיקנטריה

כדי לעודד את הציבור מתפרסמות בימי המלחמה ידיעות כגון "פגיעה היסטורית - צה"ל הרס את מוזיאון המלחמה של החיזבאללה", או "העולה שאיבדה את רגלה בפגיעת טיל: אני נשארת; גולדיאנקה: נפצעתי, אבל אינני עוזבת. אין בעולם מדינה כמו ישראל". באחד הימים מפרסמים שני העיתונים, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", תמונה של אולמרט בתא הטייס של מטוס קרב.

בשני העיתונים הכותרת היא "נסראללה, הנה אני בא", וכותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות" נותנת הסבר: "כך רשמו בבסיס חיל האוויר בחצור על אחד הטילים שהוצמד למטוס שיצא ללבנון. ראש הממשלה שביקר בבסיס, ראה ונהנה".

"ידיעות אחרונות" מוסיף כתבת עידוד על טקסט שנכתב על טיל, תחת הכותרת "בשם האב". כותרת המשנה מגוללת את הסיפור: "חיים אברהם ירה לעבר לבנון 'כדי לנקום את נקמתם של בני, של עדי ושל עומאר ז"ל'". בגוף הכתבה נכתב: "'כששיגרתי את הפגז הרגשתי כמו שכתוב בתורה: 'עין תחת עין, שן תחת שן', חשבתי שלפחות הפגז הזה יגבה את הדם של שלושת החללים', אמר אתמול".

גם הפרשנים המקצועיים נותנים את חלקם במלאכת העלאת המורל. יום לפני הקרב הקשה בבינת ג'ביל כותב פישמן: "גם אם אין היום סממן מובהק לשבר בארגון - קיימת במערכת הביטחון הישראלית תחושה טובה מאוד שהנה אנחנו לא רחוקים מ'נקודת ההכרעה', מן התפנית המקווה... צמרת הצבא מציינת לעצמה היום שהמערכה מתנהלת בכיוון הנכון. ההתייחסות לתקלות מבצעיות כאלה ואחרות לא פוגמת בתחושת ההישג. הכיוונים נכונים - אומרים שם - רק צריך להמשיך וללחוץ".

ואילו בעמ' 4 של העיתון הדיסאינפורמציה מגיעה לרמות שאפשר לצפות משופר תועמלני בדיקטטורה צבאית. הכותרת היא "צה"ל: חיזבאללה נמצאים במנוסה", ומעליה כתוב "חיילי צה"ל השלימו ההשתלטות על בינת ג'ביל".

גם בעיתון "הארץ" של אותו יום מופיעה הכותרת "הושלמה ההשתלטות על בינת ג'ביל". אבל בידיעה זו (שכתבו יחדיו עמוס הראל, יובל אזולאי, יואב שטרן ואבי יששכרוף) מצוין כבר בפסקה השנייה כי "חיזבאללה דיווח אתמול כי לוחמיו מצליחים להתנגד להתקדמות צה"ל בבינת ג'ביל. אתמול בצהריים פרסם הארגון הכחשה לכך שצה"ל שולט בעיר. 'העיר אינה בשליטת כוחות הכיבוש והקרבות נערכים בשולי העיר ובסביבתה, שם עומדים לוחמי הג'יהאד בעימותים קשים נגד כוחות הכיבוש'".

נאום מוטיבציה מאלכס פישמן

למחרת, לאחר שתשעה חיילים נהרגים ביום קרבות אחד, מופיע ב"ידיעות אחרונות" תיאור הקרבות הקטלניים (קרי החדשות) רק בעמוד הרביעי. לפניו, על פני עמוד 2 כולו, טקסט פרשנות קיצוני בכל קנה מידה עיתונאי של אלכס פישמן. מעין שילוב בין נאום המוטיבציה של הנרי החמישי לפטריוטיזם המסמא של "פראבדה".

בשל חריגותו, יש טעם לצטט ממנו באריכות. פישמן פונה ישירות ללוחמי חטיבת גולני ופותח במילים הבאות: "אני בוכה עליכם, אחיי הצעירים. אין טובים ואמיצים מכם", ואחר כך כותב: "אתם טובים מן האויב שלכם אלף מונים. אבל הוא מכיר את השטח טוב מכם. הוא המתין לבואכם. הוא התכונן לזה, ורק לזה. מוסר הלחימה שלו הוא מוסר לחימה של סוחרי סמים. הוא מסתתר מאחרי האזרחים. בבינת ג'ביל הוא פשט את מדיו - על פי פקודה מלמעלה - ונטמע בבית ספר, במרפאה. שם, במרפאה, ישבו אנשי חיזבאללה וארבו לכם.

"עכשיו השאלה היא מי מתעשת מהר יותר, מי לומד את הלקחים מהר יותר, ומי יהיה טוב יותר בקרב של מחר. ופה אין לנו ספק: אלה יהיו החברים מגדוד 51 של חטיבת גולני. גדוד שהוא צוק איתן של לחימה והקרבה. זה הגדוד שהוביל המג"ד מאירק'ה פעיל ב-56' דרך שדות המוקשים בהבקעה בסיני. זה הגדוד שהוביל המג"ד בני ענבר בקרבות על תל עזזיאת ברמת הגולן ב-67', זה הגדוד של יודקה פלד בכיבוש החרמון ב-73', והיום זה הגדוד של יניב עשור בדרך לניצחון במערכה עם האויב המר מכולם".