ביה"ד הכיר ביחסי עובד-מעביד בין סרסור לפרוצה וחייבו לשלם לה פיצויי עוגמת נפש

התובעת, שהועסקה כנערת ליווי בירושלים, טענה כי מעסיקה (להלן: הנתבע) קנה אותה ממעסיקיה בת"א, שהביאו אותה במירמה לישראל. לדבריה, הנתבע שיכן אותה בדירה בירושלים, שממנה אסור היה לה לצאת, אלא לצורכי עבודה.

התובעת טענה כי אחת לכמה ימים, היא נאלצה להעביר לנתבע את הכסף שקיבלה עבור עבודתה, וכי מסכומים אלו היא קיבלה חלק קטן מאוד. היא הגישה תביעה לביה"ד בדרישה לקבל כ-129 אלף שקל בגין ההפרשים בין הסכומים שקיבלה מהנתבע לבין הסכומים שגבתה מהלקוחות ופיצוי בגין עוגמת נפש.

ב-2005 הורשע הנתבע בבית המשפט המחוזי בעבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות וסרסרות למעשה זנות. על הנתבע נגזרו תשע שנות מאסר בפועל ופיצוי. ערעור שהגיש על כך עומד תלוי בבית המשפט העליון.

שופט ביה"ד לעבודה, אייל אברהמי, קבע כי הנתבע העסיק את התובעת. הוא דחה את בקשת התובעת לקבל את ההפרשים בין הסכומים שקיבלה מהתובע לסכומים שגבתה מהלקוחות, בנימוק שלא הובאו ראיות באשר לשכר הראוי. ואולם, הוא חייב את הנתבע לשלם לתובעת 50 אלף שקל פיצוי בגין עוגמת נפש. זאת, לאחר שציין כי כבודה של הנתבעת חולל, הנתבע איים עליה ועל בתה שנותרה בנכר ושלל את חירותה.

"גם ליצאנית יש נפש ונשמה וכבוד האדם, חרף העובדה שהנתבע התייחס אליה כחפץ", כתב, "אף לנערת ליווי יש זכאות לזכויות אדם. זכויות האדם נועדו קודם כל לאוכלוסיות המוחלשות שמתקשות להגן על עצמן, והחברה צריכה לפעול להגנתן. במקרה זה, עת כפה על התובעת באיומים להמשיך ולתת שירותי מין, הרי שיש בכך אף הטרדה מינית". (עב 2852/05).