אי־אפשר לומר על איתן מאיר, מנכ"ל עיריית ירושלים הפורש, שאינו לויאלי. לאחר ארבע שנים בתפקיד, שבהן נדרש לא פעם לקדם ולהגן על מדיניות שלא תמיד הסכים לה, לספוג מנציגי האופוזיציה במועצת העיר עלבונות על היותו עלה תאנה חילוני לחרדים, להישלח שוב ושוב אל פקידי האוצר כדי להשיג תקציבים ולשמוע שהם לא סומכים על סדרי העדיפויות של ראש העיר, ואולי שיא ההשפלה: ללמוד מהתקשורת שאורי לופוליאנסקי החליט לבטל את התוכנית החשובה ביותר לבניית יחידות דיור מבלי להודיע לו - הוא עדיין נמנע מלשחרר את חרצובות לשונו.
ולא שאין לו ביקורת. מהעמדות העקרוניות של מאיר, כפי שהוא מפרט אותן כאן, ומרמזים שהוא מפזר, ברור שהוא אינו מסכים עם הכיוון שאליו צועדת העיר, וחושש לגורלה; ההתחרדות, עזיבת האוכלוסיות החזקות, וההצטמצמות המתמדת בהיקף הרוב היהודי מרחיקות את העיר מהקונצנזוס וממה שלטעמו של מאיר היא צריכה להיות. "אני מנכ"ל עירייה יהודי ציוני, שרוצה לחיות במדינה שהבירה שלה מייצגת את מה שהמדינה מייצגת. צריך לדאוג שזה יקרה", הוא אומר.
ציונים ועובדים
ב־1971 החייל הצעיר איתן מאיר עמד לצאת לקורס קציני שריון. זמן קצר לפני הקורס, בסיור שגרתי ברצועת עזה במסגרת ההכנה לבה"ד 1, הוא נפצע באורח קשה מאש כוחותינו. למרות הפציעה הוא בחר להישאר בצבא, ואחרי השיקום עבר לחיל החינוך, והתקדם עד לדרגת אלוף משנה וסגן קצין חינוך ראשי. ב־1994 הוא השתחרר ומונה למשנה למנכ"ל עיריית ירושלים, אחראי על תחום התחבורה ופיתוח תשתיות, כשגולת הכותרת של פעילותו היא פרויקט הרכבת הקלה. לפני ארבע שנים וחצי, כשאולמרט התפטר מראשות העיר כדי להתמנות לשר התמ"ת ולקח איתו את המנכ"ל רענן דינור, הציע לו ראש העיר החדש, לופוליאנסקי, לשמש כמנכ"ל.
"ישנם כמה נתונים בסיסיים שקשורים בירושלים, שאם לא יחול בהם שינוי אני צופה קושי לעיר גדול מאוד, ולא ברמה המקומית אלא ברמה הלאומית", פותח מאיר את ראיון הפרישה שלו. "בתוך 15 שנה בערך, 50% מתושבי העיר יהיו לא יהודים. עד היום האוכלוסייה הלא־יהודית לא השתתפה בבחירות המקומיות, לא בטוח שזה יהיה המצב בעתיד. בלי התערבות ממשלתית זאת שאלה של זמן עד שייבחר כאן ראש עיר ערבי".
הנתונים הדמוגרפיים בולטים מאוד בחוברת נתונים רשמית של העירייה, שכוללת גרפים מאירי עיניים המתארים את הידלדלות האוכלוסייה היהודית בעיר. מאחד מהם עולה שבכל שנה בין 1991 ל־2004 עמדה ההגירה השלילית מהעיר, בממוצע, על יותר מ־5,000 תושבים. לעירייה יש שורה ארוכה של תוכניות לעצירת הסחף, ולעידוד תנועה של חילונים חזרה לירושלים, אבל מאיר מודע לכך שאין די בתוכניות הללו.
הצעה אחרת שעלתה הייתה להוציא משטחה המוניציפלי של ירושלים שכונות וכפרים שבהם מתגוררים קרוב למאתיים אלף פלסטינים, אבל התוכנית מעולם לא הגיעה לשלבי דיון מתקדמים, בגלל מכשולים פוליטיים ומדיניים. מאיר מתייחס להצעה הזאת באהדה: "על־פי המגמות הדמוגרפיות המסתמנות, הדרך לשמירת רוב יהודי מוצק בירושלים היא, בין היתר, לוותר על חלק מהשכונות ומהכפרים במזרח העיר. המאסה הקריטית של העיר העתיקה וסובב העיר העתיקה תישאר חלק אינטגרלי מהעיר, בעוד הכפרים המרוחקים יותר - לא.
"יש עוד חלופות לשמירת הרוב היהודי בירושלים, ואין האחת מבטלת את האחרת. אפשר גם להפעיל את כולן - שיהיה גם סיוע מסיבי של הממשלה, שתהיה חקיקת חוקים שייצרו העדפה לתושבי ירושלים בכל מיני תחומים, וגם על־ידי שינוי הגבולות המוניציפליים. אבל זאת החלטה פוליטית.
"בכל מקרה, מי שמדבר על אחדותה של ירושלים מבוקר עד ליל צריך גם לפעול לאחדותה: צריך להשקיע הרבה מאוד במזרח העיר. עד שאחרון התושבים של סווחרה, עיסאווייה וג'בל מוכאבר לא יקבל את רמת השירותים כמו במערב, העיר הזו לא תישאר מאוחדת".
היחס בין יהודים למוסלמים אינו השינוי הדמוגרפי היחיד בירושלים. בטבלה אחרת שמאיר מצביע עליה מצוינים מספרי הילדים הלומדים במערכות החינוך השונות בעיר. זאת הדרך הרשמית היחידה להבחין בין תושבים חרדיים לחילונים ולדתיים־לאומיים. על־פי הגרף המדגים את הנתונים, לפני שבע שנים התרחש מהפך, ומספר הילדים הלומדים בחינוך החרדי עבר את מספר הילדים בחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי יחד. "במדינת ישראל הציונית, אני מניח שאנחנו רוצים לראות בראש ובראשונה ירושלים שתהיה יהודית, וכל יהודי הוא יהודי. יחד עם זאת, אני בהחלט הייתי רוצה לראות שבירושלים לא תהיה עזיבה בכלל, כולל לא של אוכלוסייה שהיא אוכלוסייה עובדת, דתית לאומית וחילונית לאומית". כדי להבין את המשמעות המלאה של המשפט הזה של מאיר, יש לשים לב לשתי מילים: "הציונית" ו־"עובדת". החרדים, יש לזכור, אינם ציונים, וחלק ניכר מהם אינם עובדים.
אינך חושב שיש קשר בין מדיניות העירייה לכך שחלקם של הירושלמים הציוניים באוכלוסייה קטן בהתמדה?
"אפשר להאשים את לופוליאנסקי באלף ואחד דברים, אבל אני חושב שכראש העיר הוא מנסה לתת מענה לכלל האוכלוסיות. אני רואה את זה דרך ההעדפות התקציביות שלו. התקציב לא מאפשר לתת מענה לכלל האוכלוסיות, ולפעמים צריך להחליט מי מקבל. לא תמיד רואים עין בעין את ההחלטות שלו. אני חושב שירושלים היא עיר של קהילות, ואני לא חושב שצריך לפגוע באיזו שהיא קהילה. בלי לפגוע בקהילה החרדית - צריך לייצר משיכה לקהילה החילונית לחזור לעיר".
אתה חושב שהתנהלות כמו זו שהייתה סביב מצעד הגאווה מעודדת חילונים לחזור לעיר?
"אני מעריך שאם תשאל חילונים בעיר הזו, יגידו לך שהדבר האחרון שאנו רוצים זה למנוע מקהילה הומולסבית לגור בירושלים, חוץ מהסוגיה של הצעדה וההפגנה, שפוגעת ברגשות של רבים. אל מול חופש הביטוי, ישנה גם החובה לשמור על רגישות של ציבור, שזה הרוב בירושלים, שחושב שהפגנות וצעדות אפשר לעשות גם בתל אביב. העמדה שלי הייתה שצריך לעשות את מה שהחוק אומר. בעיר של קהילות, של רגישות, אפשר גם לעשות זאת כך שזה לא יפגע באף אחד".
מי אשם?
האשמה העיקרית בחוסר ההשקעה בירושלים, לפי מאיר, שגורם בין היתר גם לעידוד ההגירה השלילית, היא הממשלה. "נראה שירושלים גדולה על ממשלתה. בחשבון פוליטי פשוט, בתקציבים שהעיר הזאת צריכה אפשר לרצות הרבה ראשי ערים קטנות. צריך שהפוליטיקאים יזכרו שירושלים היא לא רק של הירושלמים, והחשיבה לא יכולה להיות פוליטית וקצרת טווח. אם רוצים לשמור אותה עיר בירה, ובירת מדינת ישראל, חייבת להיות חשיבה לאומית ארוכת טווח".
איך אתה מסביר את זה בתקופה שבה, לראשונה בתולדות המדינה, ראש הממשלה הוא גם ראש עיריית ירושלים לשעבר?
"חזקה על ראש הממשלה הנוכחי שהוא מכיר היטב את הנתונים של העיר. אם ניקח את כל ההתכתבויות הקודמות בין העירייה למשרדי הממשלה, ורק נשנה את השמות, יתברר עד כמה המציאות לא השתנתה בדבר.
"לדעתי, כל ממשלות ישראל, מאז 1967, הזניחו את העיר, והדברים באים לידי ביטוי בהיקף התמיכה. העיר זקוקה להרבה יותר תקציבים כדי לצאת מהעוני ולהשאיר בה אוכלוסייה חזקה. בדיבור כולם מעלים את ירושלים על ראש שמחתם, אבל לא בביצוע. ואני מאשים בזה את כל ראשי הממשלות, גם הנוכחית".
אז אתה רואה אותו היום באור אחר משראית אותו כראש העיר?
"מהיכרות בת שמונה שנים של עבודה משותפת, אני רואה את אולמרט כאיש אוהב ירושלים, עם עשייה רבה מאוד לטובתה. גם היום הוא מחפש כל דרך, במציאות הבלתי אפשרית ברמה הלאומית, למצוא את ערוצי הסיוע שהעיר זקוקה להם".
איזה שינוי יכולה הממשלה לחולל בירושלים?
"אפשר ללמוד על השינוי שאפשר לחולל מהמענק של 280 מיליון שקל שקיבלנו למשך שבע־שמונה שנים כדי להשקיע במרכז העיר ולמשוך אליו אלף סטודנטים. זה אומר פאבים, בתי קפה, מסעדות, חיי תרבות ובילויים, ועוד ועוד".
ההתנהלות עד כה מראה כי אין הרבה סיכוי שהעיר תקבל את הכספים האלה. אולי הפתרון הוא להעביר חלקים ממנה לניהול בינלאומי?
"אם אנחנו לא משקיעים בעיר, שלא נתפלא אם כל מיני החלטות בינלאומיות יביאו לכך שחלקים ממנה יהיו בשליטה של ארגונים בינלאומיים. אם מזניחים את העיר, אז כשיש דיונים בכל מיני שולחנות בינלאומיים, יותר קל להעביר החלטות כאלה".
חוץ מהכספים שהזכיר מאיר, קיבלה עיריית ירושלים גם מענק חד־פעמי של 180 מיליון שקל כדי לבצע תוכנית הבראה רדיקלית, שהיא אולי ההישג המרכזי שמאיר ולופוליאנסקי יכולים לרשום לזכותם. לעירייה שהם ירשו מאולמרט היה גירעון מצטבר של 600 מיליון שקל ו־140 מיליון שקל גירעון שוטף. "נקלענו למצב שסיכן את היכולת שלנו לשלם משכורות לעובדים", נזכר מאיר, "ועכשיו, לאחר סיום תוכנית ההבראה, הגענו לאיזון תקציבי שוטף והקטנו את הגירעון המצטבר ל־300 מיליון, שזה סביר ביחס לתקציב שוטף של 3 מיליארד. במקביל לייצוב התקציבי, הקטנו את היקף כוח האדם, שהיה מעל 7,000 עובדים, לכ־6,000. קרוב ל־2,000 עובדים פרשו מרצון".
למרות הצלחת תוכנית ההבראה במשרדי הממשלה הקובעים, יש חוסר אמון עמוק כלפי סדרי העדיפויות של לופוליאנסקי, חוסר אמון שמשפיע על הנכונות להעביר כספים. "משרדי הממשלה מעדיפים להעביר תקציבים גדולים דרך הרשות לפיתוח ירושלים", מסביר פקיד בכיר, "כי אנחנו פשוט לא סומכים על העירייה".
למאיר לא נוח לדבר על הנושא הזה. "שמעתי את המשפטים האלה", הוא מודה, "ואני חושב שבמשפט הזה טמונה סכנה, שמתקצבים בהתאם לפרסונה, וזה לא יעלה על הדעת. מדיניות צריכה להיקבע על־פי השלכות ארוכות טווח ושיקולים מדיניים. אוי לנו אם ההחלטות לגבי ירושלים נקבעות דרך איש זה או אחר. כללי המשחק בישראל הם דמוקרטיים, ואני מצפה שאותו פקיד ממשלה יפעיל את כל השפעתו כדי שזה לא יהיה תלוי לא באיש אחד ולא בקדנציה אחת. אם רוצים להשפיע, אז צריך לעשות את זה דרך בחירות".
ובחירות הן נושא שפקיד, בכיר ככל שיהיה, לא ידבר עליו בראיון עיתונאי. עכשיו, יותר משנה לפני הבחירות המוניציפליות, מתקיימים דיונים בסביבתו של ראש הממשלה ושל ראשי המפלגות הגדולות, לגבי האפשרות להריץ מועמד חילוני מוסכם נגד לופוליאנסקי. ספק רב אם היוזמה הזאת נובעת מדאגה לעיר: בבחירות הקודמות מפלגת העבודה לא הריצה מועמד, והרשימה שלה למועצת העיר לא עברה את אחוז החסימה. הליכוד הוכה כשמועמדו יגאל עמדי קיבל רק אלפים בודדים של קולות, לאחר שכרת ברית עם לופוליאנסקי ערב הבחירות. בבחירות הנוכחיות אף אחת משלוש המפלגות הגדולות - קדימה, ליכוד ועבודה - לא תרצה לוותר על התפקיד היוקרתי. "רק אם כל המפלגות הציוניות יצליחו להסכים על מועמד משותף, שיוכל להביא את הקולות של החילונים, המסורתיים והדתיים־לאומיים, יש סיכוי לנצח את לופוליאנסקי", אומר גורם שהשתתף בשיחות. "בינתיים אני לא רואה מועמד כזה".
בניגוד מסוים לדברים, מחסור במועמדים דווקא אין - מראש האופוזיציה העירונית, מיליונר ההיי־טק ניר ברקת שהגיע למקום השני בבחירות הקודמות, עבור במפקד המחוז במשטרה לשעבר, מיקי לוי, ועד ארקדי גאידמק. מקורביו של לוי אמרו לאחרונה שאם לא יהיה מועמד מוסכם הוא לא יסתכן בהתבזות.
"אני חושב שבדיוק כמו בסוגיית ההעדפה המתקנת בסיוע של הממשלה, כך צריכים הגורמים המשפיעים בהיבט הלאומי להעמיד מועמדים בעלי שם ברמה הבינלאומית", אומר מאיר על הנושא. "זה צו השעה, ואני אומר את זה מבלי שתהיה כאן אמירה כלשהי לגבי הנהלת העיר הנבחרת. צריך דמות בשיעור קומה של הנשיא הנוכחי של מדינת ישראל".
"ראש העיר הנוכחי נבחר בבחירות דמוקרטיות וזכה ברוב", הוא מוסיף, "והוא ראש עיר כמו כל ראש עיר חילוני. אני שומע לא מעטים בציבור החרדי, שאומרים שזו הייתה טעות לאפשר ריצה של ראש עיר חרדי".
למה?
"משום שלשיטתם, ואני לא אומר שזה נכון, זה יוצר התנגדות כלפי הציבור החרדי יותר מבעבר, וזה מקטין את האפשרות של הציבור החרדי לבוא בטענות להנהלת העירייה הנבחרת על כל מיני דברים שמפריעים לה".
מחירי הדירות
מעבר לתקציבים המיוחדים ולפתרון העתידי לשאלת מזרח העיר, למאיר ברור שיש רק עניין אחד שיכול לשנות באופן דרסטי את מצבה של ירושלים. "אם רוצים להשאיר אוכלוסייה חזקה בירושלים, אוכלוסייה עובדת", הוא אומר, "הדרך היחידה היא להוריד את יוקר הדיור בעיר. אי־אפשר לעשות את זה רק בבנייה בתוך העיר. אין שטח ל־50־60 אלף יחידות דיור, לא מפני שאין עתודות קרקע על הנייר, אלא משום שהן לא זמינות מסיבות של שימור, בנייה לגובה, הפקעות, וכך הלאה. בנייה מזרחה זאת שאלה פוליטית, ואותה אני משאיר לפוליטיקאים. כך שהקרקע הזמינה היחידה היא ממערב לעיר".
כשמאיר מדבר על בנייה מערבה, הוא מדבר על התוכנית הגדולה שהעירייה והממשלה קידמו במשך קרוב לעשור, תוכנית ספדיה. במסגרתה היו אמורות להיבנות 45 אלף יחידות דיור, שהיו מספקות את צורכי המגורים של ירושלים לעשרים השנים הקרובות. התוכנית זכתה, לאורך כל הדרך, לתמיכתם הנמרצת של ראש העיר הקודם אולמרט ושל סגנו אז, שהיה האחראי על תכנון ובנייה, לופוליאנסקי, ועוררה התנגדות נמרצת של הארגונים הירוקים.
למרות ההתנגדויות המשיך מאיר, יחד עם הרשות לפיתוח ירושלים ועם משרד השיכון, לקדם את תוכנית ספדיה בגיבויו המוחלט של לופוליאנסקי. ואז, בנובמבר האחרון, הוא נדהם לקרוא בעיתונים שלופוליאנסקי מסיר את תמיכתו מהתוכנית ומאמץ תוכנית חלופית שהציעו הירוקים, שאיתרו בתוך העיר עתודות קרקע שעליהן ניתן, לטענתם, לבנות את הדירות הנדרשות. מה שלא הופיע בתוכנית החלופית היה העובדה שבמרבית השטחים המדוברים לא ניתן לבנות מסיבות תכנוניות וסביבתיות. שטחים אחרים נמצאים באזורים חרדיים, ולכן לא יכולים למלא את מטרת התוכנית המקורית - בנייה בעבור האוכלוסיות ה"חזקות", הלא־חרדיות, שנוטשות את העיר. פניית הפרסה של לופוליאנסקי הובילה, כעבור שלושה חודשים, להחלטת המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, לבטל את התוכנית.
איך הרגשת כשגילית באמצעות התקשורת שלופוליאנסקי יורד מספדיה?
"בלשון המעטה אפשר להגיד שהופתעתי. יחד עם זאת, אני בטוח שראש העיר רואה את הצורך בהוספת יחידות דיור לעיר, ואני לא מקדש תוכנית מסוימת. אני חושב שזו הייתה שגיאה, וגם אמרתי זאת לראש העיר".
מאיר מחובר מספיק לתחושות בשטח כדי להבין שתוכנית ספדיה תיאלץ לעבור שינויים משמעותיים כדי לעבור, אבל דבק בעקרונותיה. "לא מספיק להתנגד, צריך לייצר אלטרנטיבה ריאלית, ואני מתכון לוועדה הארצית. זה לא ריאלי לבנות 50 אלף יחידות דיור בתוך העיר. בתיאוריה זה אולי אפשרי, אבל לא במציאות, בוודאי שלא לציבור החילוני. אין דרך לבנייה ציבורית מסיבית, אלא מחוץ לעיר. יכול להיות שהפתרון זה ספדיה במהדורה שנייה או בשלבים, וזה לא חייב להיות אנטיתזה ליער ולירוק. זה יכול להשתלב, ובכל העולם זה ככה. אפשר בטבעות סביב לקבוע כללים מחמירים לפיתוח. כדי להשאיר כאן את האוכלוסייה היצרנית, ירושלים צריכה את הבנייה הזאת".
הרכבת הקלה
עם כל החשיבות של ספדיה, הבייבי האמיתי של מאיר היא תוכנית הרכבת הקלה, שאותה הוביל מתחילתה. שמועה שנפוצה לאחרונה במסדרונות העירייה גורסת שהחלטתו לפרוש נובעת בין היתר מהמצב שאליה נקלעה התוכנית, שסובלת מעיכובים ניכרים בהנחת הפסים ומקשיי מימון של החברה המבצעת.
"שטות גדולה מזאת לא שמעתי כבר מזמן", מגיב מאיר בכעס. "הפרויקט בירושלים כבר עבר את נקודת האל־חזור. המסילות נסללות, והקרונות כבר מיוצרים. לא צריך לחכות עד שהרכבת הקלה ממש תיסע כדי להבין את התרומה האדירה לעיר, שלא לדבר על זה שתוך כדי עבודה אנחנו משדרגים את כל התשתיות".
בדיעבר, אתה לא חושב שהיה עדיף להשקיע במערכת אוטובוסים מתקדמת וידידותית לסביבה במקום להעמיס על עיר צפופה כמו ירושלים עוד מערכת תחבורה?
קודם כול, אוטובוסים צורכים יותר שטח מרכבת. חוץ מזה, כשמנהלים עיר, מסתכלים עשרים־שלושים שנה קדימה, והביקוש לתחבורה ציבורית יעלה. כדי להתמודד עם הביקוש, צריך מערכת שיכולה לקחת יותר מהאוטובוסים. בשעת שיא ברחוב יפו (שאמור להפוך בעתיד למדרחוב, א' פ') מקבלים 250 אוטובוסים בשעה, שלא משאירים מקום להולכי רגל".
יש טענה הגורסת שהרכבת הקלה, בשילוב עם קו רכבות מהיר לתל אביב הצפוי בעוד כחמש שנים, רק יקלו על אנשים שעוזבים את העיר.
"לפי הגישה הזאת, צריך לעשות מצור על ירושלים כדי שלא יעזבו לתל אביב. אני לתומי חושב שאדם חופשי להחליט איפה הוא גר ואיפה הוא עובד. בראייה ארוכת טווח, מערכת תחבורה מתקדמת משולבת, מהשכונות למרכז ומהמרכז לרכבת לתל אביב או לשדה התעופה, מגדילה את חופש הבחירה של האזרח. מי שרוצה לגור בירושלים ולעבוד בתל אביב - יהיה לו הרבה יותר קל".
למאיר יש הסבר על הסיבות לעיכוב בהשלמת הפרויקט. "צריך לזכור שמדובר בפרויקט תשתית בהיקף גדול מאוד גם בקנה מידה ארצי, פרויקט שהוא ראשוני מבחינת הטכנולוגיה והשילוב של סקטור פרטי וציבורי. זה פרויקט רב שנתי, שעבר תקופות אינתיפאדה ותקופות שגשוג. זה לא יוצא מן הכלל שיש כאן עיכוב. אני מבין מאוד את התרעומת של התושבים, אבל אני כועס על שגורמים פוליטיים משתמשים בקושי הזה, אפילו שזה לגיטימי. זה ניצול ציני של ציבור. יש גם יתרונות נוספים; אנחנו מעתיקים תשתיות אל מתחת לאדמה, משדרגים אותן לסיבים אופטיים, והציבור נהנה משדרוג של 400 מילון שקל של המרחב העירוני. מדרחובים, עצים, שלטים, וסיוע של 50% לסוחרים לשיפור חלונות הראווה".
מניסיונך, אתה רואה בעיות בתוכנית הרכבת הקלה בתל-אביב?
"במתכונת הנוכחית, עוד ארוכה הדרך בתל-אביב".
מיצה את השירות הציבורי
לנוכח ההתלהבות של מאיר מהרכבת הקלה, אפשר להבין אותו כשהוא אומר שהדבר שמצער אותו בפרישה זה ש"בחלומותיי הייתי רוצה לשבת על כיסא הנהג של הקטר הראשון שיצא מהתחנה בפסגת זאב להר הרצל". אבל לדבריו, אחרי 37 שנה של שירות צבאי ועבודה בעיריית ירושלים, הוא החליט שמיצה את הפרק הציבורי בחייו, ועכשיו הוא רוצה לנצל את הניסיון שצבר כדי לפתוח פרק חדש בשוק הפרטי. מדובר בתפקיד מנכ"ל חברת דליה אנרגיה שמתכננת הקמת תחנת כוח בדרום.
במשך שנות כהונתו נמתחה על מאיר לא פעם ביקורת על כך שהמשיך להתגורר ברעות. "זאת ביקורת לגיטימית", הוא אומר. "מה שיש לי לענות, זה שהשעות שאני השקעתי בבניינה של ירושלים כיסו על החיסרון הזה. הסיבה שאני לא גר בה זה לא שלא רציתי, אלא שהחיים בצבא הובילו לזה שהרבה שנים עברתי ממקום למקום, והאחרון שבהם היה רעות. לא רציתי להעביר את הילדים שלי שוב. זאת רק נסיעה של 20 דקות".
כתבות
ני"ע
