לא להאמין: אב בתי הדין הרבניים בירושלים ייצג כעו"ד בביה"ד עליו הוא ממונה

על הכאוס המתחולל בחלק מבתי הדין הרבניים בישראל נדמה שכבר כולם יודעים, ובכל זאת יש מקרים בהם נראה שהמציאות עולה על כל דמיון. ראש אבות בתי הדין בירושלים לשעבר, הרב אליהו עצור, ייצג בבית הדין הרבני האזורי בעירו, עליו הוא ממונה, במסגרת הליך אזרחי (בו דן בית הדין במעמד של בורר), וקיבל במעמד צד אחד סעדים זמניים נגד הצד השני.

בגין הסעדים שקיבל עצור, בכובעו כעו"ד, חויבה בימים אלה הנהלת בתי הדין הרבניים לשלם כ-40 אלף שקל פיצויים והוצאות, בשל רשלנות הדיינים. לזכותה של ההנהלה ייאמר, שהיא קיבלה על עצמה את החבות לפיצוי והתדיינה רק בשאלת הנזק.

הרב עצור היה יו"ר עמותת תפארת אליהו, שחתמה עם אחרים על הסכם למכירת מגרש. במסגרת ההסכם, צורפו לעמותה 8 חברים, חלקם לבקשת רוכשי המגרש, ובהם משה אמיתי, דינה משה ומנחם מנדל כהן (שהיו התובעים כאן). העמותה כינסה אסיפה שלא מן המניין ובחרה חברי ועד חדשים, ובהם שניים מהתובעים ואחיהם, שהיה בין רוכשי המגרש.

כעבור שנתיים פנתה העמותה לבית הדין, באמצעות הרב עצור, וקיבלה במעמד צד אחד שורה של צווי מניעה נגד חברי הוועד והתובעים כאן. באותו יום גם ניתן צו עיקול על כל חשבונות הבנקים של הנתבעים בביה"ד (שהם התובעים כאן), למעט חשבונות עו"ש וכן על כל הנכסים של הנתבעים לרבות דירות וזכויות של חלק מהנתבעים בסוכנות הביטוח שלהבת. בעקבות ההחלטה, נשלחו צווי עיקול לכל הבנקים בישראל.

שניים מהתובעים הגישו המרצת פתיחה למחוזי בירושלים, בה ביקשו לקבוע שהם ואחרים חברי העמותה, וכי חברי ההנהלה הם אלה שנבחרו באותה ישיבה של האסיפה הכללית. כחודש לאחר שניתנו, הוציא המחוזי צו זמני המתלה את תוקפם של צווי העיקול עד להכרעה בהמרצה. כעבור כמה חודשים הסכים הרב עצור שהמרצת הפתיחה נגדו תתקבל והצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו יבוטלו הצווים וההחלטות שנתן בית הדין, ובסופו של דבר בוטלו הצווים. בינתיים פרש הרב עצור מתפקיד אב בתי הדין בירושלים לאחר שהגיע לגיל 70, אך לא לפני שנציבת תלונות הציבור על שופטים מצאה את התלונה שהגישו נגדו התובעים כאן כמוצדקת.

באמצעות משרד כבירי-נבו-קידר הגישו אמיתי, משה וכהן לשלום בירושלים תביעה נזיקית בסך 500 אלף שקל נגד הנהלת בתי הדין והדיינים עצמם, בגין צווי העיקול. כאמור, הנהלת בתי הדין קיבלה על עצמה, מבלי להודות באחריות, לפצות את התובעים על כל נזק שיוכח על ידם.

השופט יחזקאל ברקלי קבע, כי התובעים לא הוכיחו שנגרם להם נזק בעקבות הטלת צווי העיקול. הוא ציין, ש"העובדה שהתובעים בחרו שלא לתבוע את הרב עצור ולא את העמותה תמוהה, ואומרת דרשני בכל הקשור לנזק האמיתי שנגרם לתובעים". הוא שב וקבע שלא הוכח נזק בשל העיקולים, ואף אחד מהתובעים לא הראה שנמנעו ממנו הטבות או הלוואות עתידיות. גם לא הוכח נזק כתוצאה מעיקול נכסי המקרקעין ולא הוכח שהם נפגעו בחוג החרדי, אליו הם משתייכים, כתוצאה מכך שנאלצו לפנות לערכאה אזרחית (המחוזי). לכן, הוא הסתפק בפסיקת 5,000 שקל לכל תובע בגין עגמת נפש.

ברקלי פסק פיצוי נוסף בסך 5,000 שקל לכל תובע בגין לשון הרע. הפיצוי נמוך משום שזקף לחובתם אשם תורם, בכך שלא פנו ישירות לבית הדין כבר לאחר הוצאת העיקולים, כדי להעמיד את בית הדין על טעותו. "לתובעים אשם תורם גם בכך שהעדיפו לפנות לערכאות אזרחיות, אף שהיתה להם היכולת לפנות לבית הדין ובכך להביא את המשבר לפתרונו בלא להיזקק לערכאות".

הוא סירב לפצותם בגין ההוצאות המשפטיות בהליכים במחוזי, וזאת משום שהגיעו שם להסדר שכל צד יישא בהוצאותיו. כן דחה את בקשתם לפסוק פיצויים עונשיים, בטענה שהחלטות הדיינים היו נגועות בזדון ולא רק ברשלנות חמורה. "רק במקרים נדירים מטיל בית המשפט פיצוי עונשי", הזכיר ברקלי והוסיף שלמרות שנסיבות המקרה מיוחדות הוא אינו מתאים לפיצוי כזה.

בין היתר נימק, שהחלטת הנציבה בה נקבע שעצור הפר את חובת הדיינים אינה קבילה בכל הליך משפטי, כפי שקובע חוק נציב התלונות על שופטים, ולכן יש להתעלם ממנה. בנוסף, "בשעה שניתנו צווי העיקול סבר בית הדין הרבני כי יש לו סמכות לדון כבורר. ההלכה לפיה דיין בבית הדין אינו רשאי לדון כבורר נפסקה רק לאחר מכן" בבג"ץ.

ולבסוף קבע, ש"אמנם הדיינים הכירו את הרב עצור, שהיה ראש אבות בתי הדין, ואולם לא הוכח שהיתה להם כוונה לפגוע וכי אשמם היה כבד. לא הוכח אפוא שמדובר במקרה קיצוני המצדיק הטלת פיצוי עונשי". הנהלת בתי הדין חויבה גם בהוצאות המשפט בסך 10,000 שקל. (ת.א. 9665/05).