פסיקה תקדימית: פערי שכר בין גברים לנשים בתפקיד זהה בעסק גדול - אינם אפליה

אם קיים במקום עבודה מספר גדול של עובדים, גברים כנשים, המבצעים את אותה עבודה, ורמת שכרם שונה האחד מהשני באופן לא חריג - אין מדובר בהכרח באפליה בשכר בין העובדים, כל עוד ההפרש אינו משמעותי. זאת, משום שייתכן שפערי השכר נובעים מהמו"מ שנוהל עם כל עובד והפירות השונים שנשא. כך קבע בית הדין הארצי לעבודה בפסיקה תקדימית, שהתקבלה ברוב דעות.

עוד נפסק, פה-אחד, כי עובדת הטוענת שהיא מופלית לרעה בשכר ביחס לעובד גבר באותו תפקיד ומעמד, יכולה לתבוע הן לפי חוק שכר שווה לעובדת ולעובד והן לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אולם נטלי ההוכחה שונים בשני החוקים.

בית הדין קיבל חלקית את ערעורה של רשת הום סנטר על פסק דין של בית הדין האזורי, שחייב אותה לפצות מכוח שני החוקים את אורית גורן, שעבדה כיועצת במחלקת כלי עבודה.

גורן טענה, באמצעות עוה"ד ארנה לין ומור פרנס, ששכרה החודשי היה 3,500 שקל, אולם עובד אחר באותה מחלקה השתכר 5,000 שקל. משלא נענתה דרישתה להשוואת השכר היא התפטרה ותבעה. השופט מאיר נחתומי באזורי פסק לה הפרשי שכר בסך 7,000 שקל מכוח חוק שכר שווה, ופיצוי זהה בגובה הפרשי השכר מכוח חוק שוויון הזדמנויות.

שני הצדדים עירערו על הפסיקה - הום סנטר (שיוצגה ע"י עוה"ד דרור גל והדס רקח) על כל פסק הדין, ואילו העובדת על גובה הפיצוי השני שנפסק לה.

התנהלות ונסיבות

השופטת ורדה וירט-ליבנה, בדעת הרוב, קבעה שמעביד הטוען לאפליה מותרת לפי חוק שכר שווה, צריך להוכיח נסיבות המצדיקות הפרש בשכר. בבחינת הנסיבות, ישקול ביה"ד האם אופי התנהלותו של מקום העבודה ונסיבות העניין פוגעים בזכות השוויון בין העובדים, ומהי מידת הפגיעה, ככל שישנה.

כן יובאו בחשבון כוחות שוק שונים בתקופות עבודה שונות, שעשויים להצדיק הפרש בשכר, למשל בין עובדת שהתקבלה לעבודה בתקופת שפל בתחום לאחת שהתקבלה בתקופת פריחה ושגשוג.

לדעתה, כשהשוני בפערי השכר אינו גבוה ומהווה תוצר של מו"מ מוסכם שניהל כל עובד, הרי ש"יש להעדיף את חופש ההתקשרות על פני הזכות לשוויון. בגישה הנגדית, השוללת ממעסיק אף את חופש ההתקשרות המינימלי, לא רחוקה הדרך בה עלול מעסיק להעדיף את קבלתם של גברים בלבד, ולחסום את דרכן של נשים לפתחם של מקומות העבודה".

הנשיא סטיב אדלר והשופט שמואל צור, שהיו בדעת מיעוט, סברו שחופש ההתקשרות נופל בחשיבותו מעיקרון השוויון ונסוג מפניו, ולכן אין מקום לנסות ולאזן בין השניים.

נטל לא זהה

כל השופטים קבעו, כי גורן הוכיחה את זכותה לקבל שכר השווה לזה שקיבל העובד האחר שעבד איתה באותה תקופה. באשר לפיצוי מכוח חוק השוויון, השופטת וירט-ליבנה קבעה בדעת הרוב שתכלית החוקים אמנם תואמת ומשלימה, אך נטל ההוכחה בחוק שכר שווה הוא קל יותר מבחוק השוויון, שם יש להוכיח אפליה מחמת מין דווקא שתצדיק אות קלון חברתי. אדלר סבר שהנטל זהה.

כל השופטים הסכימו שדי בראשית ראיה לאפליה לכאורה לפי שני החוקים, אך נחלקו בשאלה מה היסודות שצריך להוכיח המעביד כדי לסתור אותה לפי כל חוק. וירט-ליבנה ושמואל צור פסקו שהום סנטר הצליחה לסתור הטענה שהסיבה לאפליה בין גורן לעובד האחר נבעה מעצם היותה אישה.

לדעתם, מאחר שבביה"ד האזורי נקבע שלהום סנטר אין מדיניות של אפליה ברשת כולה, הרי ש"אין מדובר במעסיק הראוי ל'ענישה' לפי חוק שוויון הזדמנויות" וגורן אינה זכאית לפיצוי מכוח חוק השוויון ועליה להחזירו. (ע"ע 1156/04).