פרשת לאומי - להמשיך לחקור

את דיני המכרזים החליף חוק המניות הבנקאיות שבהסדר. החוק קובע שהמניות יימכרו לפי הוראת שר האוצר או באישורו. חברת נכסים מ.י תייעץ לשר, מורה החוק, אך תפעל מטעמו ועל פי הוראותיו בכל הקשור במכירה.

החוק הזה, טוב או רע, מעניק לשר האוצר מרחב פעולה כמעט אינסופי ושיקול דעת כמעט מוחלט. כדי לחלץ בנסיבות הללו עבירה אוורירית ועמומה מסוג הפרת אמונים, צריך שיתרחש אירוע יוצא דופן.

העיתונות הכלכלית תצפתה מקרוב על ההליך, עקבה בשבע עיניים אחר התקדמותו, היא שרטטה את תרשים הזרימה והציצה אל מאחורי הקלעים.

כבר בשלבים ראשוניים קבעו הכתבים העוקבים, שתנאי המכירה מפתים גוף פיננסי ומרתיעים משקיע אסטרטגי. הפרשנים, האנליסטים, טענו שעדיף משקיע אסטרטגי אשר בא כדי להישאר ולא גוף פיננסי שיספסר את הבנק לגורם שלישי, אשר על כן דרושה הטבה ניכרת והנחה משמעותית, שימנעו את בריחת האסטרטגיים.

מי שיקרא, למשל, את מה שהתפרסם בשנתיים האחרונות ב"גלובס" מאת סטלה קורין-ליבר, עירן פאר וזאב קליין, יקבל תמונה חדה, היפר-ריאליסטית, של הסיפור כולו.

החשב הכללי, ד"ר זליכה, שצידד בפיזור המניות, כמו מוץ באוויר, לציבור הרחב, נחשד בשלב שני בידי המשקיעים האסטרטגיים כמי שמנסה מסיבות עלומות לחוסמם לטובת גוף פיננסי.

בסופו של ליל, נחשבה מכירת לאומי להצלחה עוצרת נשימה. ד"ר זליכה, למשל, אמר ביום המחרת: "הצלחת מכרז לאומי מקבעת את 2005 כשנת השיא בהפרטות כל הזמנים".

ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עקץ את מצדדי החלוקה לציבור כשאמר, "היום הוכח שבמקום לחלק מתנות ערב בחירות, ניתן לבצע עבודה רצינית".

הצלחה, כידוע, לא נוטה להישאר יתומה וקרדיטים לא אוהבים להישאר בלי כתובת. שר האוצר אהוד אולמרט, המנכ"ל ד"ר יוסי בכר וסטנלי פישר תוארו בעיתונות כמצליחנים ואילו ד"ר זליכה ופקידיו ככושלים. "יוסי בכר", אמר אולמרט, "הוא אוצר של ידע, חוכמה וצניעות". למי שהיה ספק להיפוכו של מי כיוון אולמרט, הרי שהתואר "צניעות" פתר את החידה. כאן הובער המבער שהטיס אחר כך את זליכה אל יעקב בורובסקי במשרד מבקר המדינה.

מאבק האבהות על הקרדיט התחמם כל כך, שנפוצה בדיחה שהוא עוד יגיע לבית דין לענייני משפחה.

אולמרט עצמו נפגש עם מתמודדים פוטנציאליים מחוץ למסגרת וללא גילוי שקוף ונאה. הוא קיבל על כך הערה מהיועצת המשפטית של האוצר, הגברת ימימה מזוז. זה היה בלתי ראוי, אך לא חריגה בוטה מהאמור לגבי תפקידו וחירות פעולתו של שר אוצר בחוק המניות הבנקאיות שבהסדר.

"""

ד"ר זליכה הביא למשרד מבקר המדינה מסמך שנחזה להיות "מסמך מרשיע". מדובר בפרוטוקול מישיבה ביום 7.11.05, שמתעד את אולמרט מפעיל לחץ ברוטלי, את זליכה מתייצב מולו כהתייצב דוד מול גוליית ואף מצליח להסיגו אחור. לפרוטוקול הזה היה משקל רב בהחלטה להעביר את התיק ליועץ המשפטי לממשלה. בהחלטה לפתוח בחקירה משטרתית. הפרוטוקול הזה הונח למעלה, גבוה, גם בקלסר של החוקרים.

אלא שכאשר החל מצעד הנחקרים במשטרה, התברר, שאיש, אבל איש, ממשתתפי אותה ישיבה לא זכר כך את הדברים. איש מהם לא קיבל מעולם את הפרוטוקול הזה לעיון, לתיקון, לאישור. זה היה מאפה תוצרת בית, סוג של עוגת שמרים ביתית מהתנור של זליכה ואחד מפקידיו.

"""

הישיבה עצמה התקיימה4 ימים לאחר שקבוצת פרנק לואי כבר פרשה מן המכרז. כך שאף אם הפרוטוקול היה נאמן, הרי שהלחץ שהופעל באותה ישיבה היה בכיוון משקיע אסטרטגי באשר הוא ולא בכיוון קבוצה מסוימת.

החוקרים ביאח"ה לא גילו חוש היסטורי מפותח, שהרי אצלם בגנזך טמון עדיין פ.א. 9-97, שבו מיוחסת לזליכה אפייה מעוותת של פרוטוקול על ידי "סילוף והטעיה" וזאת כדי להביא ל"הגשמת שאיפתו האישית" להדיח את מי ששימש מנכ"ל רשות השידור, מוטי קירשנבאום.

האמת היא שהם לא באמת נדרשו להיסטוריה. היה להם ביד אירוע טרי, עכשווי. זליכה התלונן שקרוב משפחתו, השר בנימין (פואד) בן-אליעזר, איים עליו ברצח. לא פחות. הם זימנו את השר בן אליעזר לחקירה באזהרה. לא פחות. תוך דקות ספורות התבררה התקלה. "פואד נפל מהכיסא", אמר אחד החוקרים, "ואנחנו נפלנו מהכיסא יחד איתו. כמובן שהתנצלנו".

היה להם גם סיפור התלונה שהגיש זליכה נגד שר האוצר רוני בר-און, שסירב להאריך את כהונתו. התלונה נבדקה בידי היועץ המשפטי לממשלה ונמצאה נקמנית וחסרת שחר.

לקראת סיום החקירה, בשלב הקבלת החומרים והשוואתם, הגיעו החוקרים למסקנה שזליכה משלים חסרים מהותיים מתוך דמיונו ומתוך מגמתו המוצהרת לייצר מסכת פלילית.

צוות החקירה המשטרתי, בסיוע המחלקה הכלכלית של עו"ד אביה אל"ף, השקיע עבודת פרך בתיק. הוא חקר עשרות אנשים בארץ ובחו"ל. הוא כתב במקביל עבודת דוקטורט של ממש על עבירת הפרת האמונים. בניגוד לשמועות, ראש אח"מ, ניצב יוחנן דנינו, לא נדרש לתיק בטרם גובשו המסקנות ובכוונה לא הכניס את ראשו אליו עד שהושלם.

"""

פרשת לאומי היא הרבה מעבר לזליכה. הוא היה אמנם בחור מזיק, ששפך חומצה וניסה לצרוב את כל מי שלא עבד עבורו ולמענו. אבל הוא עצמו לא חשוב וספק אם הביוגרפיה שהוא מתכנן לכתוב, ואולי אף סרט שייעשה בעקבותיה, יעניינו מישהו.

חשוב כמובן לחקור את מי הוא ניסה לשרת, שירות פיננסי, לא פוליטי. חשוב הרבה יותר לחקור וללמוד, ולאו דווקא ברובד הפלילי, איך קורה שמערכת שלמה משתתקת על-ידי רואה חשבון אחד. מה יש במערכת שהופך אותה כה שברירית וחסרת אונים. איך קרה שהפרטת לאומי, שכולם הגדירו כאחד המהלכים המזהירים בתולדות הכלכלה הישראלית, קפאה על מקומה. מי זיהם את ההליך ומי טימא אותו. למה ומדוע נתקעה המדינה עם מניות הבנק ומכירתן טרם נראית באופק.

* אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2.