עוזי כהן כמשל

מותו הפתאומי של כהן מעלה הרהורים על הגבולות להשתלחות באנשי ציבור

גיליון סוף השבוע האחרון של המקומון "זמן השרון" ירד לדפוס כבר במחציתו של השבוע החולף. עוד לפני שמישהו העלה בדעתו, שעוזי כהן, סגן ראש עיריית רעננה, לא יזכה לחיות אותו עד תומו. המקומון הופץ ביישובי השרון שעות ספורות לאחר שכהן ז"ל לקה בהתקף לב (כך פורסם) והשיב את נשמתו לבורא.

"בכתבה שהתפרסמה בגיליון זה ושכותרתה "אני דרייפוס השני", הוענקה לעוזי כהן ז"ל ההזדמנות להשיב על מקצת מן ההאשמות וההכפשות, שהומטרו עליו, גם לאחרונה, מכל עבר. "זה בסדר. אני רוצה לדבר כדי שלא יגידו זה בר מינן חס וחלילה", הסביר כהן את נכונותו להתראיין גם ממיטת חוליו (שפעת עם חום גבוה). "מה לא עשו לי השבוע?", המשיך, "חגגו עליי. אשכרה חגגו בלי חשבון ובלי חשבונית. המשטרה רדפה אותי, העיתונות קברה אותי והאופוזיציה רקדה על הדם צ'רקסיה כפולה. עשו לי לינץ' וחתכו אותי חי", כך עוזי כהן, זמן קצר ביותר לפני מותו הפתאומי. "אבל אל תדאג, אני אסגור חשבון עם כולם", המשיך. כך פורסם במקומון שעות ספורות לאחר מותו. מצמרר. עצוב. נורא.

גילוי נאות: עוזי כהן ז"ל היה לקוח שלי. לראשונה הכרתי אותו כשבוע לפני הבחירות לראשות עיריית רעננה. הוא הגיע למשרדי וסיפר לי, כי בעימות, שאחד ממקומוני השרון קיים בין שלושת המועמדים בבחירות, הפתיע המתמודד חיים ברוידא באומרו שהוא, ברוידא, היה חבר בוועדה, אשר החליטה על שחרורו של כהן מצה"ל "מסיבות נפשיות". כהן הציג בפניי מסמכים, מהם עלה, שבניגוד לדבריו של ברוידא, הוא לא שוחרר מצה"ל מטעמים נפשיים. הוא גם סיפר לי שברוידא לא היה חבר בוועדה צה"לית, שהחליטה על שחרורם של אנשי מילואים.

כהן היה פגוע. ניכר היה עליו שהדברים הכאיבו לו. הפוליטיקאי המשופשף היה נראה כמי שלקח את הדברים ללב. ימים ספורים לאחר מכן הגשנו בגינם תביעת לשון הרע נגד ברוידא. היו כאלה שקבעו, נחרצות, שהגשתה של התביעה הייתה מהלך של בחירות ותו לא.

פעם, במהלכה של שיחה רצינית עם כהן ז"ל, שיחה שנסבה אודות עניינים ברומו של עולם, לא יכולתי להתאפק עוד. הזכרתי לו את התדמית הציבורית הלא רצינית (לשון המעטה) שלו. "אפילו אני הלכתי שבי אחר התדמית הזו", גיליתי לו. "לא מפריע לך שבעיני הציבור אתה מוצג כ'מוקיון'? כ'אתה חמוד אתה'?". עוזי כהן חייך חיוך מריר-משהו. "מפריע. ברור שמפריע", התוודה ומיהר להציג בפניי את הצד השני: "אבל תגיד לי אתה, כמה פוליטיקאים זוכים להפוך לדמות קבועה ב'ארץ נהדרת'? זה אני לצד אריק שרון, שמעון פרס, שאול מופז ועוד מעטים וטובים". השיב, וחיוכו לא הפך פחות מריר. ישב מולי אדם, שנראה היה עליו שלקח ללב.

עוזי כהן ז"ל לא היה מוקיון. עוזי כהן ז"ל היה אדם רציני. לצד היותו אדם פשוט (ומה רע בכך?), לא היה ניתן להתעלם מחוכמת החיים הרבה שלו. מה-COMMON SENSE המפליג, בו הוא התברך. היה תענוג לשוחח אתו. היה מחכים לשמוע אותו מפרט את השיטות, אשר באמצעותן הוא עשה לכך שהעיר רעננה תהיה נקייה ופורחת. מופת לערים אחרות. לכך שאת תפקידו כסגן ראש העיר הוא מילא, במשך 17 שנים, על הצד הטוב ביותר.

נהוג לומר שמי שבוחר להיות איש ציבור חושף עצמו, מרצונו, לביקורת ציבורית, אפילו בוטה. זה נכון. הוא הרי מעוניין בחשיפה הציבורית. לעתים קרובות היא משרתת אותו והוא עושה בה שימוש לתועלתו. ואם כן, עליו לצפות גם ל"עוקצה" של אותה החשיפה, ולא רק ל"דבשה". ובכל זאת, הדברים שצוטטו למעלה מכן, מתוך הכתבה, שהתפרסמה שעות ספורות לאחר מותו של עוזי כהן ז"ל, מחדדים את שמוטב שיעמוד, כל העת, לנגד עיני כל.

"אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים: כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר... ועוד אמרו חכמים: שלשה לשון הרע הורגת, האומרו והמקבלו וזה שאומר עליו" (הרמב"ם, דעות ז, ג). נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, עמד על הערך של כבוד האדם ושמו הטוב, לרבות על-פי המורשת היהודית, כשקבע: "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר. בתודעתנו החברתית תופס שמו הטוב של אדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים, כי 'לשון הרע הורגת', וכי כל המלבין את פני חברו ברבים 'כאילו שופך דמים', ואפילו סלח אדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו 'בוער מבפנים'. אין להתפלא אפוא, כי תפיסתנו הנה, כי 'טוב שם משמן טוב' (קהלת ז, א)".

שלא כפי שסבורים רבים, לא בסיסמאות עסקינן. אלה לא פתגמים גרידא. אלה החיים. אלה האנשים. אלה הלבבות. זו הנשמה. לא בכדי עסקו בכך כה רבים וכה טובים.

מי שבוחר לחשוף עצמו לעין הציבור לוקח על עצמו את החשיפה לטוב ולרע. זה נכון. אלא שאין פירושו של דבר שכלפיו הכול מותר. ביקורת ציבורית היא חשובה וחיונית לחיים תקינים בדמוקרטיה כשלנו. ובכל זאת, גם ה"איך" חשוב. הביקורת אמורה להיות מכוונת לגופו של עניין. אוי לה, לאותה ביקורת, אם עולה ממנה כוונה לפגוע במבוקר עצמו, כוונה המנותקת מן הביקורת לגופו של עניין.

איננו קובעים כאן, חלילה, כי התקף הלב, שהרג את עוזי כהן ז"ל, הוא תוצאה ישירה של "התחביב הלאומי" "לעשות לו את המוות" ולהפוך אותו, בפומבי, לקלס ולשנינה. אלא שמותו הפתאומי, בשילוב עם הדברים, שהוא אמר באותו ראיון אחרון, מעלים הרהור בדבר הגבולות, שמן הראוי שנשים כולנו לעצמנו. ביקורת - בהחלט כן. השתלחות? לא ולא. "חיים ומוות ביד הלשון". אה, ומוטב לכולנו שנזכור, כי רק לפילים יש עור של פיל.