"אנחנו חבורה של נשים עשירות ומשועממות מאוד השבויות בחיים טובים מדי; לא משנה אם נקום ב-7 בבוקר או ב-12 בצהריים. מה נשאר? רק ערבי התרמה"

מקנאים בנשות העשירים? אחת מנשות האלפיון העליון במונולוג למגזין "ליידי גלובס": "להגיד לך את האמת? אנחנו מארגנות ערבי התרמה פשוט מפני שאין לנו משהו יותר טוב לעשות. אנחנו לא קמות בבוקר לעבודה ולא מייצרות שום דבר, הילדים כבר גדולים, וזו הדרך היחידה שלנו להרגיש רלוונטיות ולמלא את הריק היומיומי שלנו. זאת תחושה קשה מאוד, קשה עוד יותר להודות בכך"

חלק מנשות האלפיון העליון סבורות שאין להן ברירה אלא להיות עקרות בית. כדי לתחזק את הסטטוס החברתי הן משתלבות במעגל התורמות והמתרימות. "זה לא שבחרנו לעשות את זה. זה שאין לנו אפשרות לעשות שום דבר יצרני אחר", מספרת אחת מהן בגילוי לב בווידוי למגזין "ליידי גלובס", שייראה אור מחר (ג') .

אשת האלפיון העליון ממשיכה: "להגיד לך את האמת? אנחנו מארגנות ערבי התרמה פשוט מפני שאין לנו משהו יותר טוב לעשות. אנחנו לא קמות בבוקר לעבודה, אנחנו לא מייצרות שום דבר, הילדים כבר גדולים, וזו הדרך היחידה שלנו להרגיש רלוונטיות. ויותר מכך, למלא את הריק היומיומי שלנו, שבו לא משנה אם קמנו ב7:00 בבוקר או ב12:00 בצהריים. זאת תחושה קשה מאוד, אבל קשה עוד יותר להודות בכך.

"הייתי שכירה בארגון גדול, אשה שאין לה זמן להצגות יומיות"

"כשהכרתי את בן הזוג שלי הייתי אחרת. הייתי שכירה בארגון גדול. אישה שאין לה זמן להצגות יומיות, לקפה של בוקר, ובטח שלא לחופשות של שלושה שבועות בחו"ל בכל חודשיים. כשהתחלתי להשתלב במעגל החברים של בן הזוג, הרגשתי כמו נטע זר. הייתי היחידה שהיה לה קיום גם בהווה. לאט לאט שמתי לב שלכל הנשים בחבורה הזו אין קיום בהווה.

"כשהיינו יוצאים ביחד, חבורה של זוגות, הגברים היו יושבים ומדברים על עסקים, ואילו הנשים היו מדברות על החופשות המוצלחות שהיו להן בעבר, והחופשות המתוכננות להן בעתיד. 'מי בא לסקי בינואר?', 'אולי ניסע לרומא לקניות כדי לרענן את מלתחת החורף?', 'איזה כיף היה בטורקיה בקיץ הקודם! הבעל של ההיא שכר גולט עם שף פרטי, שבישל אוכל פשוט לא נורמלי!' 'העונה החדשה של האופרה הישראלית נפתחה, ושמענו שהיא מצוינת, חייבים להזמין כרטיסים!'

"הוויתור הנשי הוא טוטאלי"

"כשאת לא שייכת למעגל היצרני, כשאת לא יוצאת מהבית להתחכך במציאות היומיומית, כשאין לך שום אג'נדה או עניין בשום דבר, את גם לא יכולה לתרום לשיחה שום דבר. לא על פוליטיקה, לא בנושאים חברתיים, לא על עסקים, ובעצם לא על כלום.

"אחרי כמה חודשים עזבתי גם אני את העבודה. כשאת מחליטה לחיות את חייך לצד בן זוג מהמיליה הזה, אין לך ברירה אלא להפסיק לעבוד. אחרת, הזוגיות לא תוכל להתקיים. כשאת נדרשת לנסוע כל כך הרבה פעמים בשנה לחו"ל, לארח בביתך ארוחות ערב גדולות ולהיות מעודכנת אופנתית, אין לך שום אפשרות להמשיך לעבוד. אף בוס, נחמד ככל שיהיה, לא יסכים שתצאי לשבועיים של סקי ומיד אחר כך לטיול של שלושה שבועות לויאטנם. הוויתור הנשי הוא טוטאלי.

"ההתרמות מנשימות גם אותנו"

"העיסוק היחיד שמתאפשר לנו, במגבלות החיים האלו, הוא לארגן ערבי תרומה. זה לא שבחרנו לעשות את זה. זה שאין לנו אפשרות לעשות שום דבר יצרני אחר. אולי חוץ מלעסוק באמנות. מרבית הנשים בחבורה הזו גילו לפתע את האמנית הפנימית שחבויה בהן, והחלו לצייר, לפסל, לכייר, לארוג ולעצב.

"למעשה אנחנו קהל שבוי, שבוי בחיים טובים מדי, חיים שלא דורשים מאיתנו דבר. והעיסוק בארגון ערבי תרומה הוא כמו שמיכת חורף חמימה. אנחנו יכולות להתחבא תחתיה מפני השעמום, ולהתחמם בתוכה כשהריק של חיינו נהיה קר מדי ובלתי נסבל. העיסוק בתרומות מעניק לנו הצדקה קיומית, ובשל היותו עבודת קודש (עזרה לנזקקים, תרומה לקהילה), הוא גם חסין מביקורת. מי יעז לומר משהו על אישה שהרימה ערב גיוס כספים, שבסופו העבירה 100 אלף דולר לבית חולים זה או אחר, או לאחד מהארגונים הנזקקים המשוועים לעזרה.

"כשהצטרפתי גם אני למעגל הנשים המתרימות הרגשתי, אחרי כמה חודשים, שאנחנו כמו קבוצת תמיכה קטנה, 'מתרימות אנונימיות'. העיסוק בזה לא רק מביא מזור לכל אותם נזקקים, הוא גם מקור בשבילנו לתעסוקה, לתחושה של רלוונטיות, לנחמה. וכך כולם מרוויחים. הכספים האלו מנשימים בתי חולים, קשישים, ילדים במצוקה ומוסדות תרבות ואמנות. זוהי באמת עבודת קודש. והם גם מנשימים אותנו.

"נשים שאינן עובדות פוגשות בנזקקים. וכולם מרוויחים"

"מפעלי ההתרמה הם למעשה הבנק היחיד בעולם שבו כולם יוצאים מורווחים. הם מפגישים בין עשרות נשים עשירות שאינן עובדות, לבין מאות ארגונים נזקקים. ולכן, אין כמעט ערב אחד בו לא מתקיים אירוע התרמה. אין מטרה לא מוצדקת. להקות מחול, ציירים נזקקים, עולים חדשים, ילדים מתקשים ועוד ועוד ועוד. מדובר בסימביוזה מושלמת כמעט של נזקקות, בה המשתתפים משני צדי המתרס, המתרימים והמותרמים, יוצאים נשכרים. כל אחד מהצדדים, עד כמה שזה נשמע אירוני, זקוק לשני כדי להתקיים.

"ככל שהאירוע יותר אטרקטיבי, ישנה לגיטימציה לגבות עבורו יותר כסף. הסכום המבוקש עבור אירוע תמיכה בתיאטרון הישראלי למשל, שכולל הצגה באחד מאולמות התיאטרון הגדולים, יהיה בין 500 ל-1,000 שקל לכרטיס. סביר. הסכום המבוקש עבור אירוע בבית פרטי, אליו גויסו אמנים מהשורה הראשונה, כמו יהודית רביץ או שלמה ארצי, או שף בינלאומי מפורסם, יכול להגיע גם ל-1,500 דולר.

"באירועים בהם אין מחיר אחיד להשתתפות, ישנה ציפייה שהעשירים יותר יתרמו סכומים גדולים יותר, של כמה אלפי דולרים. אלו דברים שלא נאמרים במילים מפורשות, אבל כולם מכירים את חוקי המשחק ומצייתים להם. כל אחד מהמשתתפים גם יודע למה מצפים ממנו, לפי חוסנו הכלכלי".

מגזין "ליידי גלובס" יחולק מחר (ג') למנויי "גלובס"

מעוניינים במנוי לעיתון "גלובס"? ליחצו כאן