תקדים: כספי שוחד לשלטונות זרים לקידום עסקה אינם הוצאה מוכרת במס

בית המשפט המחוזי בת"א קבע, בהחלטה תקדימית, כי כספי שוחד בסך כ-860 אלף דולר ששולמו לשלטונות מדינה זרה עבור קידום עסקה, לא ייחשבו להוצאה מוכרת לצורכי מס בישראל. השופט מגן אלטוביה נימק, שלמרות שהשוחד שולם בחו"ל עבור פעילות בחו"ל, הרי ש"ערכי המדינה אינם נעצרים בגבולותיה. בהתרת תשלומי שלמונים כהוצאה, הופך ציבור משלמי המס בישראל לשותף למעשים אלו".

פרטי החברה והמדינה המדוברות נאסרו לפרסום, כדי לא לסכן את המעורבים. מדובר בחברה שחתמה על חוזה עם ממשלה מסוימת, בו התחייבה לספק טכנולוגיה וידע, ציוד ושירותים להקמת מיזם חקלאי, תמורת 8 מיליון דולר.

החברה טענה, באמצעות עוה"ד שי עינת וגיורא עמיר, שכדי להגיע להסכם ולאור היקפו הגדול של המיזם, היא נאלצה לשלם "עמלות תיווך" בסך 1.8 מיליון שקל, כמקובל באותה מדינה. בעל השליטה שלה נדרש למשוך מזומנים מחשבון הבנק בישראל כדי להעבירם כשוחד "לאישים שונים בכל הדרגים והגופים המעורבים בעסקה, במישרין או בעקיפין". בלעדי השוחד, טענה, העסקה לא היתה נכרתת.

כדי להכשיר את הקרקע למיזם נוסף עם אותה מדינה, הפעם בהיקף 46 מיליון דולר, שילמה החברה שוחד נוסף בסך כ-885 אלף שקל. לטענת החברה, פקיד השומה נתניה התחייב להכיר ב-8-10% מהוצאותיה כהוצאות "מיוחדות" אף בלא אסמכתאות, אך לבסוף חזר בו.

היבט מוסרי

השופט אלטוביה מתח ביקורת על פקיד השומה, שאמנם לא התחייב בכתב להכיר בהוצאות אלה, אולם התנהלותו הלא חד-משמעית עשויה היתה להקים טענת הסתמכות לנישום. בכל מקרה, פסק, גם אם היתה הבטחה שלטונית של פקיד השומה, היא בטלה לאור אי-חוקיותה.

"התרת תשלומי שוחד כהוצאה לצורכי מס מנוגדת לתפיסתי את חקיקת היסוד, את ההיבט המוסרי שבבסיס האמנה החברתית שבין אזרח לממשל, המעניקה את הסמכות למחוקק להטיל מס ואף מביאה לידי יצירת מס שאינו מס טוב. בהתרת הוצאות שוחד ניתנת גושפנקה להתנהלות מושחתת ומשחיתה, לממשלים מושחתים הפוגמים במרקם הכלכלי של מדינות העולם, למשל בדרך של פגיעה בתחרות ההוגנת ועוד".

אלטוביה הוסיף, שהשוחד וההכרה בו חותרים תחת יסודות החירות והשוויון. "התרה זו סותרת את מחויבותה של מדינת ישראל להיות נאמנה למגילת האומות המאוחדות", ציין. לדבריו, ניתן לטעון שכשם שהציבור נהנה מפירות ההתנהלות האסורה באמצעות ההזרמה הכספית לארץ ותשלום המס בגינה, כך ראוי שהנישום יוכל לנכות את הוצאות השוחד. אולם "אי-התרת ההוצאה נועדה, בין השאר, לשמש תמריץ שלילי שלא להיכנס לפעילות שכרוך בה צורך בביצוע תשלומי שלמונים ושוחד".

בכל מקרה, פסק אלטוביה, החברה ובעל השליטה שלה לא הוכיחו שכל 857 אלף הדולר אכן שולמו כשוחד, למרות שהגישו טבלה ובה פירוט הסכומים ששולמו לאישים שזהותם הסוותה בשמות קוד.

אלטוביה גם דחה את ערעור בעל השליטה על החלטת פקיד השומה לראות במשיכות לצורך השוחד כשכר או דמי ניהול שלקח. "ברמת מדיניות נכונה, עמדת פקיד השומה ראויה היא. קרי, הבחירה העסקית לבצע תשלומי שוחד היא בחירה במשור האישי, לאחר תשלום המס המלא בגין רווחי העסק. תשלום שוחד למצער הוא הוצאה פרטית שמחוץ למעגל העסקי. ההנמקה הערכית, כמו גם המשפטית לכך, זהה לנאמר באשר לאי-התרת ההוצאות האמורות". (עמ"ה 1015/03).