ביהמ"ש: המדינה ומעסיקי העובדים הזרים מתייחסים אליהם באדנות ובזלזול

השופט מנחם קליין ציין, כי מהתיק "עולה תמונה קשה של זלזול, יהירות ואף סממני אדנות כלפי התובע ועובדים זרים כמותו. כנראה נעלמה מעיני הנתבעות החובה להתנהג אל הזר כאדם שווה בין שווים". קליין הוסיף, ש"תופעה זו אינה נדירה אלא הולכת ומתפשטת בחברה הישראלית".

העובד פטרא בירנט הובא לישראל על-ידי חברת כוח האדם "ש.כ. מאגרי אנוש", שהיתה האחראית לעבודתו ולתשלום שכרו. תחילה הוא עבד בחברת י. זילברמינץ ואחר כך בשלהב בנייה ופיתוח. כעובד זר, היה על מעסיקיו לדאוג לחידוש האשרה, אולם לא רק שלא עשו זאת, אלא שלא יידעו אותו שאשרתו פגה.

ב-2004 נעצר בירנט על-ידי מינהלת ההגירה, נכלא ל-8 ימים והוצא נגדו צו גירוש. רק אחר כך חודשה אשרתו, ונאמר בה שהמעבידה שלו היא י. זילברמינץ. הוא תבע מהמדינה ו-3 החברות פיצוי של 4,000 שקל בגין כל יום כליאה ו-1,500 שקל בגין אובדן השתכרות. תביעתו התקבלה במלואה.

שלהב גילגלה את האחריות אל המדינה בשל התמהמהותה בחידוש ההיתרים. אולם שלהב חויבה בפיצוי בסך 15 אלף שקל, משום שהתברר שכלל לא טרחה לבקש לחדש את אשרת השהייה שלו, למרות שאצלה עבד בטרם נכלא.

מטבע עובר לסוחר

חברת כוח-האדם טענה להיעדר יריבות כלפי העובד, אולם היא חויבה בפיצוי בסך 5,000 שקל. זאת, משום שקליין קבע שהיא אחראית להיתרי העבודה של העובד, בדיוק כשם שהיא אחראית "לשירותי בריאות, דיור, תלושי שכר, ביגוד ותעסוקה וכו'".

י. זילברמינץ חויבה ב-10,000 שקל, משום שלא הסבירה "כיצד הופיעה 'פתאום' כדי לשחרר את התובע ממעצרו". השופט קליין ציין, שהעובד בעצמו לא ידע מתי הוא מועסק אצל זילברמינץ ומתי אצל שלהב. "הנתבעות ראו בתובע כ'סחורה' ו'מטבע עובר לסוחר' שאפשר לנייד אותו מפרויקט לפרויקט ולנצל את כוח עבודתו בכל מקרה בו זקוקים לה".

המדינה חויבה בפיצוי של 3,500 שקל, למרות שנקבע שמעצרו של בירנט היה ראוי, וזאת בשל הזמן שנדרש לה לשחררו מהמעצר. "המדינה פעלה בקהות חושים, בסברה כי שלילת חירותו של נתין זר, לעומת שלילת חירותו של אזרח, היא 'דבר של מה בכך' ואולי אף ישמש כתמרור אזהרה לנתינים זרים אחרים לבל יסתובבו ללא אשרה בתחומי הארץ", נקבע. קליין סירב להטיל אשם תורם על העובד, משום שרק מעבידיו יכולים לחדש את אשרתו.

לבירנט נפסקו גם 9,000 שקל הוצאות ושכ"ט עו"ד. (ת.א. 26358/06).