השופטת פלפל בצעד חריג ותקדימי: פסלה עו"ד שניסה לפסול אותה - וסגרה בפניו את דלתות ביהמ"ש

בבתי המשפט מיוצגים, כידוע, בעלי הדין בידי עורכי-דין, "ליטיגטורים". לא תמיד. בדרך כלל. אמנות ההופעה בבית המשפט אינה פשוטה. היא מצריכה עשיית שימוש בכישורים שונים ומשונים. חלקם טבועים באופיו של עורך הדין. חלקם נצברים בידי ה"ליטיגטור" במהלך השנים. ניסיון. אף ש"שלוחו של אדם כמותו", נהוג להפריד בין עורך הדין לבין שולחו, הלקוח.

כך, עורכי-דין של צדדים יריבים, שבאולם בית המשפט מתנצחים ו"מתכסחים" מרה ביניהם, יכולים לשבת, מייד לאחר מכן, במזנון בית המשפט ולדבר, בחברות, על המשפחה והחברים. כך, בכתבי הטענות מקפידים עורכי-דין רבים להתייחס אל בעל הדין שמנגד, ולא אל בא-כוחו. וגם השופט, היושב לדין, יודע לערוך את ההפרדה הראויה שבין בעל הדין לבין עורך-דינו. שאחרת לא היה ניתן לנהל מערכת משפט ראויה. לצד היותו של עורך הדין מייצגו של בעל הדין, הוא משמש גם כ"OFFICER OF THE COURT", ובמסגרת מגבלות הייצוג, מצופה ממנו לסייע בידי בית המשפט לעשות משפט.

סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, השופטת דרורה פלפל, חרגה אתמול מנוהג זה. בהחלטה יוצאת דופן בחריפותה, היא נהגה כפי ששופטים רבים (וגם היא) משתדלים שלא לנהוג, וביטאה את תחושותיה כלפי עורך הדין, שייצג בפניה את אחד מבעלי הדין. בזעמה כי רב, "נסחפה" פלפל עד כדי הצעת הלכה חדשה ומרחיקת-לכת, שלפיה כפי שלבעל-דין יש זכות לפסול שופט, כדי שהצדק ייעשה, כך גם לבית המשפט מוקנית סמכות "לפסול עורך-דין", ולנעול בפניו את דלתות בית המשפט. "הלכה" מוקשית ובעייתית-משהו.

הואשמה במשוא פנים

המדובר בתביעתם של "גינות לאה בע"מ", גבריאל וכדורי אריה ועיזבון המנוח ברוך זנקו ז"ל, המיוצגים בידי עו"ד יצחק חדד, נגד בנק המזרחי המאוחד, המיוצג בידי עו"ד שאול ברגרזון. התביעה הוגשה כבר בשנת 2003. מאז הגשתה התנהלו הליכים מקדמיים שונים, אשר במסגרתם אף ראתה פלפל לתת פסק-דין, הדוחה את התביעה מפאת אי התייצבותו לדיון של המצהיר מטעם התובעים. ערעורם על פסק הדין התקבל על-ידי בית המשפט העליון, תוך חיובם בהוצאות נכבדות, והתיק הוחזר אל פלפל, על-מנת שתשמע אותו ותכריע בו לגופו. החלטות ביניים נוספות של פלפל לא נשאו חן מלפני התובעים, והגיעו הדברים לידי כך שבאמצעות פרקליטם, הם ביקשו מן השופטת פלפל לפסול את עצמה מלהמשיך ולדון בתביעה.

באותה הבקשה הואשמה פלפל במשוא פנים. פרקליטם של התובעים הטעים, כי השתלשלות העניינים, לרבות זאת שפסק-דינה של פלפל בוטל על-ידי בית המשפט העליון, ועצם העובדה שפלפל לא אפשרה ל"תובעים מסכנים, שחלקם חולים" למצות את יומם בפניה, מצביעים על דעתה המוקדמת כלפיהם. "הדיון שמתבצע פה עכשיו הוא על תום ליבו של ביהמ"ש", הרחיק עו"ד חדד לכת בטיעונו. את בקשת הפסילה הוא ביקש לחזק באמצעות הטענה, שלפיה ההחלטות בבקשות הביניים ניתנו בניגוד לדין, דבר המעיד על חוסר האובייקטיביות של פלפל. לא פחות ולא יותר.

פלפל לא הסתפקה בדחיית הבקשה שתפסול את עצמה. היא בחרה "להצליף" בעו"ד חדד ללא רחם. "האמת שקצת נדהמתי מ'פרשנות' זו להחלטה ולסעיף 39 לחוק החוזים", לא הסתירה את תחושותיה. "במקורות נאמר ש: 'מכל מלמדי השכלתי'. לא שמעתי טיעון התוקף את העמדה המשפטית, וגם לא ציפיתי לשמוע, טיעון כזה, אבל ציפיתי לפחות להבנה עובדתית. מה שלא קרה", המשיכה.

לגופה של בקשת הפסילה, קבעה פלפל, שעל-פי ההלכה המוצקה, בעל-דין אינו יכול לבקש פסילה של שופט, אלא בהזדמנות הראשונה, דבר שלא נעשה במקרה הנדון בנוגע להחלטותיה מן העבר. היא הוסיפה וקבעה שגם הטענות בנוגע לעילת פסילה, שהתעוררה באותו הדיון, שבו הבקשה הועלתה, "לאו טענות הן". לאחר שכך קבעה, פצחה פלפל ב"הסתערות" על פרקליטם של התובעים.

"למרות שהוא פרקליט של מה שכונה על-ידיו 'תובע מסכן' אין הוא יכול לטעון כל טענה שהיא", החלה "לירות". "הטענות אמורות להיות ממין הענין", המשיכה. היא הוסיפה וקבעה, כי "עורך דין הוא שכיר של מרשהו, אבל לא שכיר חרב או 'שכיר פה' לכל מטרה ובכל צורה; הטענות של עוה"ד אמורות להתבסס על הדין ועל הפסיקה ולא להיות קלוטות מהאוויר; טענות כלאחר יד כלפי בית המשפט, אינן כלולות במסגרת ההגנה הלגיטימית שלו על צד לדיון; טענות כלפי בית המשפט צריכות לעבור בירור, ליבון ושקילה, ולא לחמוק מהשרוול כלאחר יד, ללא כל אסמכתא בניגוד למצב המשפטי הקיים, ותוך רצון ליצור פרובוקציה... טענות צריכות להיות מופנות על דרך הטיעון לבית המשפט, ולא תוך פזילה ומתן הוראות, תוך כדי טיעון, למרשיו הנמצאים באולם". לא נעים. ממש לא נעים.

פלפל לא הסתפקה בכך. בזעמה כי רב, שמא מתוך אכזבה מאופן התנהלותו של עורך-דין, שאמור להיות "קצין בית המשפט" ולסייע בידו לעשות משפט, היא הוסיפה והתיימרה להציע הלכה. "וכאן אני באה למסקנה שאומנם היא ייחודית לענין זה אבל סבורתני שזו צריכה להיות הדרך גם במקרים מיוחדים שיבואו בפני בית המשפט". היא אזכרה את קביעתו של בית המשפט העליון, שלפיה גם במקרים, שבהם בפיו של עורך-דין הערה מוצדקת כלפי בית המשפט, עליו לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת, "ובעיקר שלא על פי רמזים של צדייה או משוא פנים, כאשר אלה אינם קיימים".

פלפל בחרה להביא ציטוט, שהתאים בעיניה למקרה הנדון: "אמרו רבותינו. מעשה באחד שהיה לו דין ובא אצל הדיין וזכה אותו ובא ויצא אותו שנזדכה ואמר פלוני השופט אין כמותו בעולם. אחרי ימים היה לו דין ובא אצלו וחייבו. יצא מלפניו ואמר אין דין שוטה הימנו. אמרו לו אתמול היה משבח והיום שוטה. לכן הזכיר לך הכתוב: 'אלוהים לא תקלל'".

מכל אלה באה פלפל לשתי מסקנות: "הראשונה - טיעוניו של ב"כ התובעים אינם מצביעים על עילת פסלות, אלא על עילת זילות. השניה - איני סבורה שבית המשפט אמור להיות במה לעו"ד שלשונם אינה נקיה, משנתם מנוגדת לחוק ולפסיקה, וטיעוניהם שואפים לפרובוקציה כדי להחליף שופט שהחליט החלטות קודמות לרעתם". היא לא הסתפקה בכך והמשיכה: "בית המשפט המחוזי אינו אוניברסיטה פתוחה, ואין זה חלק מתפקידו ללמד משפטים או הליכות ונימוסים. לא ייתכן לבוא בין דלתותיו ולעשות אכספרימנטים, בכל טענה וטענה".

לשון נקייה

ככל שעוד היה ניתן אולי לייחס את קביעותיה אלה לתובעים עצמם, ראתה פלפל להבהיר, חד וחלק, כי חציה מכוונים אל פרקליטם: "אמורים לבוא לפתחו ולהיכנס בין דלתותיו עו"ד בשלים, המכירים את עובדות התיק, מכירים את ההלכות המשפטיות, מדברים בלשון נקיה עם חבריהם (או לפחות הקולגות שלהם) ועם בית המשפט. לרחוב ולתרבותו יש קסם משלו, אבל בית המשפט שמרן יותר, ועל כל פנים, הוא מתנהל עפ"י ההנחיות שפורטו לעיל".

דברים קשים. דברים חמורים. וכל אלה לא סיפקו את פלפל. היא ראתה ללכת עוד צעד וקבעה כך: "מסקנתי הסופית היא שכפי שלבעל דין (ובדר"כ לו ולא לעוה"ד) יש זכות לפסול שופט כדי שצדק ייעשה, כך נראה לי שלבית המשפט, יש סמכות להחליט שדלתותיו יהיו סגורות בפני עו"ד כזה, ובעל הדין יוכל להתדיין במידה ויחליף את בא-כוחו. בכך יושגו שתי תועלות: האווירה בבית המשפט תהיה עניינית; דיונים יתקיימו בעיתם, ומדובר במשפט שבעצם מתחיל מבראשית".

מודעת ככל הנראה לקושי המשפטי-סמכותי שבקביעתה זו, הרי שלא כדרכה בהחלטה זו, דווקא את קביעתה האחרונה הותירה פלפל בבחינת "רמז". בהחלטתה היא לא אסרה, במפורש, על עו"ד חדד להמשיך ולייצג את התובעים בפניה. ככל שהרמז לא היה ברור דיו, היא קבעה, כי המועד שהיה קבוע לדיון (26.2.08) עלול להיות קרוב מדי, מאחר "שבמידה ויוחלף עוה"ד לא יוכל עו"ד חדש להתכונן כדבעי אליו". לפיכך היא דחתה אותו במספר חודשים. לאור חומרת קביעותיה, ניתן היה לצפות שפלפל תעשה שימוש בסמכותה ותחייב את עורך הדין בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה. היא לא עשתה כן. במקום זאת היא בחרה לשגר רמז עבה נוסף אל התובעים עצמם. היא חייבה אותם לשלם לנתבעים שכר-טרחה בשיעור 18 אלף שקל, בתוספת מע"מ. כאילו אמרה להם "ראו למה הכניס אתכם עורך הדין שלכם". (ת"א 2171/03).