חוצפה עירונית: עיריית ת"א מסרבת להשיב תשלומי ארנונה שגבתה ביתר

עו"ד ד"ר שמואל ילינק, המועמד מזה תקופה ארוכה לכהונת שופט בבית המשפט העליון, הוא מומחה לדיני נזיקין ועומד בראש משרד מוביל בתחום הנזיקין והביטוח. משרדו ממוקם בבית קרדן בת"א. בשנת 98', אז החל לחכור את המשרד, ביצעה עיריית ת"א מדידות שבעקבותיהן חויב המשרד בארנונה לפי שטח של 233 מ"ר. כעבור כשמונה שנים ערכה העירייה מדידה נוספת, שהעלתה כי המשרד "התכווץ" לגודל של 216 מ"ר בלבד. חיוב הארנונה תוקן ממועד זה ואילך, והעירייה סירבה להחזיר כ-58 אלף שקל שגבתה ביתר בשנים 1998-2006.

עוה"ד יוסף קמר, מהידועים בתחום הפקעות נדל"ן, ועו"ד משה קמר, העוסק בדיני ירושות, הם בעלי משרד אריה קמר שהקים אביהם, השוכן ברחוב האומנים בת"א. כששכרו את המשרד, נקבע חיוב הארנונה שלהם לפי שטח של 189 מ"ר. בעקבות השגה שהגישו ב-92' הופחת השטח ל-154 מ"ר. ב-2001 יזמה העירייה מדידה מחודשת, בעקבותיה הופחת השטח ל-144 מ"ר. מנגד, שטח החנייה הוגדל ב-11 מ"ר. הפרקליטים הוותיקים תבעו מהעירייה החזרי ארנונה בסך כ-59 אלף שקל, משנת 92' ואילך.

עו"ד אילן שטאובר הוא בעל משרד ברחוב המרד בת"א, שבמשך 10 שנים שילם ארנונה לפי שטח של 101 מ"ר. הוא פנה לחברה שביצעה עבורו מדידה ומצאה ששטח הנכס הוא 93 מ"ר בלבד. הוא תבע מהעירייה החזרי ארנונה רטרואקטיביים בסך כ-24 אלף שקל.

זו רק יד המקרה ששלושת המקרים האמורים עוסקים במשרדי עורכי דין. בכל שנה מתגלים בכל רשות מקומית עשרות ומאות מקרים של בעלי דירות ועסקים, שהעירייה טעתה בחישוב השטח או בסיווג הנכס שלהם. ילינק, קמר ושטאובר תבעו מעיריית ת"א להשיב רטרואקטיבית את הארנונה. שלוש התביעות נדונו בבית משפט השלום בת"א, כל אחת אצל שופטת אחרת. התוצאות? ניחשתם נכון, שלוש תוצאות שונות.

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדון במחלוקות לעניין חיוב הארנונה, ובכלל זה לגבי גודל הנכס. כדי לקבוע את סופיות השומה, שתאפשר לרשות מקומית לנהל את משק הכספים שלה בצורה תקינה ומיושבת, נקבע שיש להגיש השגה על שומת ארנונה בתוך 90 יום. על החלטת מנהל הארנונה ניתן לערור לוועדת הערר ועל החלטתה ניתן להגיש ערעור מינהלי לביהמ"ש לעניינים מינהליים.

למעשה, עד שנת 91' לא היה מזור למי שלא הגיש השגה. אלא שבשנה זו נתן הנשיא מאיר שמגר החלטה בת עמוד בודד (בעניין לה-נסיונל), ולפיה: "אין בחוק הנ"ל הוראה החוסמת דרך הפנייה בתביעה רגילה, כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל כולל, בין היתר את הטענה של התרשלות הרשות המקומית, עניין הראוי לבירור לגופו ואינו ראוי למחיקה על הסף". שמגר הוסיף, אגב, שבמקרים בהם אין מחלוקת ששולם סכום ביתר, "ראוי שהרשות הציבורית תחזיר את מה ששולם ביתר גם ללא התדיינות".

אלא שהמלצות לחוד ומציאות לחוד, והעיריות סירבו להשיב רטרואקטיבית תשלומים שנגבו ביתר. בשנת 98' אישר העליון, הפעם בהרכב שלושה (פרשת נתן קזס), את פסיקתו של שמגר בלה-נסיונל. "אדם המשלם בחושבו שהוראה חוקית מחייבת אותו לשלם סכום כסף, בזמן שההוראה איננה חלה עליו, טועה טעות יסודית ולכאורה זכאי להשבה", ציטט השופט גולדברג מספרו של פרופ' דניאל פרידמן, "עשיית עושר ולא במשפט".

לפי פרידמן, "אזרח המקבל דרישת תשלום מהשלטון רשאי להניח, כי הדרישה מבוססת על אדני החוק". על האזרחים המקבלים דרישות תשלום מס לדעת, כי במקרה של טעות יוחזר להם כספם. לכן, אדם סביר אינו חייב לבדוק כל דרישה המגיעה לידיו ואינו חייב להטיל ספק במדידה שביצעה העירייה.

המקרה של ילינק

שופטת השלום ריבה ניב, שדנה בתביעת ההשבה של עו"ד שמואל ילינק, לא חשה כנראה מחויבות להלכות האמורות. ילינק טען לרשלנות של העירייה, שבגינה משרדו חויב לאורך השנים בשטח הגדול ב-17 מ"ר, וזאת בשל מדידה שגויה שביצעה. העירייה, שיוצגה ע"י עו"ד חגי בורשטיין ממשרד אילן שרקון, ביקשה לדחות את התביעה על הסף, בשל חוסר סמכות עניינית. לטענתה, הסמכות הייחודית נתונה למנהל הארנונה ולוועדת הערר.

בפסק הדין שנתנה לפני כשבועיים, ציינה השופטת ניב ש"שאלת פרשנותו של סעיף 3 לחוק והיקף סמכותם של הגופים המינהליים למול סמכותם של בתי המשפט, נדונה בהרחבה לאורך השנים והפסיקה בנושא זה ידועה ומוכרת". אלא שבמקום להתייחס להלכות לה-נסיונל וקזס היא בחרה לקבוע, ש"כאשר מתווה המחוקק מסלול ייחודי לערעור או השגה על החלטה, כדוגמת המנגנון הקבוע בחוק הערר, אזי יש לילך בדרך אותה התווה. כפי שכבר נפסק, אין כל מקום לדון בתביעה במסגרת ערכאות המשפט הרגילות, בטרם מיצה אדם את זכויותיו על-פי חוק זה".

היא הוסיפה, עם זאת, ש"הנחת המוצא כיום הינה, כי בית המשפט מוסמך לדון בסוגיות הנכנסות בגדרו של סעיף 3, והשאלה היא אימתי יעשה שימוש בשיקול דעתו ויאפשר את הדיון בהליך האזרחי". אלא שבמקרה זה החוק די ברור, הוסיפה ניב, ולכן טענות בנוגע לגודל הנכס "מצויות בסמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר, ועל כן צריכות להתברר בפניהם".

באורח תמוה, היא זקפה לחובתו של משרד ילינק את העובדה שקיבל כ"תורה מסיני" את המדידות של העירייה. שותפות עורכי הדין, פסקה, "נמנעה מלנקוט כל פעולה לצורך בדיקה ואימות של נתוני שטח הנכס בגינו חויבה, ותחת זאת העדיפה להסתמך על חישובי המבקשת בעניין". היא דחתה את התביעה על הסף ו"לפנים משורת הדין" לא חייבה את ילינק בהוצאות.

רצה הגורל, ויממה קודם דן המחוזי בת"א בערעור על פסיקה זהה של השופטת ריבה ניב. השופטים ישעיהו שנלר, יהודית שבח וד"ר קובי ורדי פסקו, ש"אין מחלוקת כי לבית המשפט יש סמכות עניינית לדון בתביעה כספית להשבת כספי ארנונה שנגבו ביתר, במידה שהיא מבוססת על עוולת הרשלנות". הערעור נדחה בכל זאת, משום שנקבע כי המערער רק עטף את תביעתו באיצטלה של רשלנות ולא הראה רשלנות אמיתית. ובכל זאת, קראו השופטים שנלר ו-ורדי למחוקק לומר "את דברו באופן ברור וצלול, כדי להפיג את אותו 'ערפל' קיים בחוסר הוודאות המשפטית הקיימת כיום בנושאים אלו, לאור ההשקה הקיימת בין המסלולים השונים".

המקרה של קמר

מצבם של עורכי הדין קמר היה, לכאורה, טוב יותר. תביעתם נדונה בפני השופטת יעל אחימן, והעירייה לא טענה לחוסר סמכות. "חובת ההשבה של גופים ציבוריים עוגנה בפסיקת בתי המשפט בעשור האחרון ובמקרים דומים, לא מעטים, חויבה הרשות המקומית בהשבה רטרואקטיבית של גבייה שנעשתה בשגגה", ציינה השופטת בפסק הדין מלפני כשבועיים. "בסיסה של הלכה משפטית זו מעוגן בקונספציה המבקשת להכפיף את הרשות הציבורית לעקרונות הנהוגים במשפט הפרטי, תוך הימנעות מהענקת יתרונות לגופים מסוגה של העירייה, המצויים ממילא בעליונות מובנית כלפי האזרח הקטן".

אחימן סקרה שורה של פסקי דין מערכאות שונות, שבכולם "נתפסה העירייה כחייבת בהשבת חיובי ארנונה שנגבו ביתר, אם מחמת משגה במדידת שטחי הנכסים ואם מסיבות אחרות. העיקרון שנקבע הינו, כי מקום שהאזרח שם מבטחו ברשות ושילם סכומים שנדרשו ממנו, מתוך הנחה שמדובר בדרישה חוקית, יושבו לו אלה, אם יתברר כי לא היתה הצדקה לגבייתם".

לפי זה, סיכמה, הוכיחו לכאורה עוה"ד קמר את זכאותם להשבה. אלא שכאן חיכתה להם הפתעה. אחימן קיבלה את טענת השיהוי שהעלתה העירייה, שיוצגה גם כאן ע"י משרד אילן שרקון. מאז שנדחתה דרישתם של קמר להשבת הארנונה חלפו 5 שנים, היא ציינה. "כשמדובר בתקיפת פעולת הרשות בנושא שיש לו השלכות תקציביות כמו ארנונה וגבייתה, תיבחן טענת השיהוי ביתר קפידה, שכן חלוף הזמן עלול לפגוע באינטרסים של הרשות (הסתמכות וציפייה), הזהים לאינטרסים של הכלל".

גם במבחן סובייקטיבי היה כאן שיהוי, קבעה אחימן. "קמר נראים כמי שוויתרו על זכותם לפניה לערכאות משפטיות. בפעם הראשונה ויתרו משנמנעו מלמצות את הליכי הערעור נגד דחיית השגתם על גודלו של הנכס. בפעם השנייה ויתרו על זכותם לפנות לערכאות, כשנודע להם על הודאתה של העירייה במשגה המדידה ל-10 השנים שחלפו". אחימן דחתה את התביעה רק בשל השיהוי ולא פסקה אפילו השבה בגין חלק מהשנים (כפי שעשה המחוזי במקרי שיהוי דומים). לא רק שהיא לא מצאה לנכון להמליץ לעירייה להשיב חלק מהכספים ששולמו ביתר, היא חייבה את קמר ב-5,000 שקל הוצאות.

המקרה של שטאובר

במקרה של עו"ד אילן שטאובר טענה העירייה, שהשינויים במדידות "נובעים מהפחתות של שטחים משותפים ולא בשל טעות של העירייה". אולי משום שהשופטת סיגל רסלר-זכאי מונתה לשפיטה רק ביולי האחרון, ניסתה העירייה את מזלה וטענה לחוסר סמכות עניינית המצדיקה את דחיית התביעה על הסף.

בהחלטת ביניים שנתנה בדצמבר האחרון לא קנתה רסלר את הטענה. היא התבססה על פסיקה של השופטת אסתר קובו בביהמ"ש לעניינים מינהליים בת"א, שקבעה כי הסמכות לדון בדרישת השבה אינה נתונה למנהל הארנונה ולוועדת הערר. מאחר שמדובר בסעד כספי והנושא העומד לדיון הוא רשלנותה של העירייה, קבעה רסלר-זכאי, "סוגיה זו הינה בעלת חשיבות ציבורית, אף אם היא סוגיה יומיומית, לשיטתה של העירייה. איני מוצאת לנכון לנעול את שערי בית המשפט מפני בירור הסוגיה".

עו"ד המייצג רשויות מקומיות בנושאי הארנונה אומר ל"גלובס", כי בתי המשפט אכן נוטים לקבל תביעות השבה, כאשר הטעות בחיוב נבעה מרשלנות העירייה. עם זאת, ציין, "יש שופטים המחליטים לפתוח את דלתם בפני תביעות כאלה ואינם דנים בנושא הסמכות העניינית, ויש שופטים שסוגרים את הדלת בשל נושא הסמכות". מדבריו ניתן להבין שהעירייה יודעת היטב אצל אילו שופטים כדאי לטעון לחוסר סמכות.

המסקנה העולה מכל אלה היא אחת: מיד לאחר שהעירייה מבצעת מדידה, מומלץ לבצע מדידה עצמאית כדי לראות אם העירייה לא טעתה. אם נמצא פער בין המדידות, כדאי למהר ולהגיש השגה ובמידת הצורך ערר וכו', כדי לא להיות תלוי בשופט אליו תנותב תביעת ההשבה. (בש"א 180299/07, ת.א. 40597/07, ת.א. 32750/07).