השופט אליעזר ריבלין בביקורת על מינהל מקרקעי ישראל: "על רשות ציבורית לקיים את הסכמיה"

בשנת 1971 מסר פהד פרג', במסגרת הסכם חליפין עם מינהל מקרקעי ישראל, כמה חלקות קרקע למדינה בתמורה להתחייבות המינהל שהוא יקבל 18 דונם "מאותו טיב וסוג של הקרקע שנתן למדינה". המינהל מיהר לרשום את הקרקעות על שמו, אלא שבמשך 35 שנה הוא "שכח" לקיים את חלקו בהסכם.

לאחר שפרג' נפטר, הועברו הזכויות מכוח ההסכם לשני בניו, כאשר אחד מהם קיבל קרקע של 5 דונם, וגם זאת רק בשנת 93', אולם הבן חוסין עדיין לא קיבל את הקרקע הנוספת, בשטח של 13 דונם. כל פניותיהם של הבן ואביו למינהל, במשך השנים, הושבו ריקם. בשנת 92' הציע לו המינהל קרקע בשטח הנדרש, אולם חוסין סירב לקבלה משום שהיתה קרקע חקלאית, ואילו המינהל חויב לתת קרקע "מאותו טיב וסוג של הקרקע שנתן למדינה", כלומר קרקע תעשייתית. טענתו נסמכה על כך שהקרקע שהעביר אביו עברה שינוי ייעוד באופן שבעת הצעת המינהל (וגם כיום) ייעודה הוגדר כתעשייתי.

בצר לו, פנה חוסין למחוזי בחיפה, שדחה את טענת המינהל כאילו חוסין ואביו היו אחראים לעיכוב ביצוע חלקו של המינהל בהסכם. "השאלה העיקרית בתיק זה היא לא רק משפטית אלא גם שאלה ציבורית מוסרית ממדרגה ראשונה", ציין השופט ראיק ג'רג'ורה. "הכיצד ניתן להשלים עם עובדה שבמסגרת הסכם, שניתן לו תוקף של פסק דין, המדינה אינה מקיימת את חובותיה?", תהה.

ג'רג'ורה גם מתח ביקורת על האופן בו ניהלה עורכת הדין מטעם המינהל את התיק. "המינהל לא הציג את כל המסמכים שברשותו. ב"כ המינהל הסתירה מסמכים מבית המשפט. בנוסף, ניסתה כל העת לזרות חול בעיני בית המשפט וניסתה להסיט את הדיון לפסים בלתי רלוונטיים ולנסות לפתוח את הוראות פסק הדין ולהכניס לתוכו עניינים שלא הוזכרו בו".

המחוזי חייב את המינהל לשלם לחוסין כ-535 אלף דולר, כשוויה של קרקע תעשייתית באותו גודל, לפי הערכת שמאי, וזאת לאחר שקבע כי מאחר שלא הוכח שיש ברשות המדינה קרקע "מאותו טיב וסוג", הרי שהסעד הראוי הוא קיום ההסכם בשווי ולא קיום בעין. עם זאת, נדחתה דרישתו של חוסין לקבל דמי שימוש בגובה 5% מערך הנכס לשנה, בנימוק שהדבר יהווה פיצוי כפול.

המינהל וחוסין ערערו על פסק הדין, והשופט אליעזר ריבלין (בהסכמת עדנה ארבל וחנן מלצר) דחה את הערעור ומתח ביקורת נוקבת על המינהל. "קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא מצביעות על התנהלות לקויה ומקוממת מצד המינהל. על רשות ציבורית לקיים את הסכמיה. כך הדבר גם כאשר הצד השני להסכם הוא אדם שאינו בעל הידע והיכולות להתעמת עם הרשות ולמצות את זכויותיו באופן מיידי. ההתנהלות שתוארה בפסק דינו של בית המשפט קמא היא פגומה ויש בה משום הפרה של ההסכם". כל טענות הצדדים נדחו, לאחר שהשופטים אימצו את קביעות השופט ג'רג'ורה. (ע"א 3586/07).