בית הדין פסק פיצוי חריג בגובה 24 משכורות לעובדת שפוטרה מחמת גילה

הפיצוי המירבי לעובד שפוטר שלא כדין הוא גובה שכר של עד שנה, למעט במקרים חריגים

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים חייב את היישוב שבי שומרון לשלם למזכירת היישוב פיצוי חריג בגובה 24 משכורות, משום שפוטרה רק בשל גילה (60) שהתקרב לגיל הפרישה. הפיצוי הגבוה כלל היבט "עונשי", בשל התנהלות מועצת היישוב. בנוסף, למרות שהמזכירה לא תבעה פיצוי לא ממוני בגין עוגמת נפש, בית הדין פסק לה מיוזמתו פיצוי כזה בסך 25 אלף שקל, בנימוק שזהו אחד המקרים ש"אי-נתינתו תגרום לתוצאה שהיא 'בלתי סבירה ובלתי צודקת בעליל'".

ב-2004 הודיעה האגודה השיתופית שבי שומרון לרחל סגל, תושבת היישוב הקטן המשמשת מזה כ-20 שנה כמזכירתו, שהוא מעוניין לסיים את העסקתה עקב הגעתה לגיל פרישה. סגל השיבה, שמאחר שגיל הפרישה אינו מחייב אותה לפרוש אלא מעניק לה את זכות הבחירה, היא מעוניינת להמשיך בעבודה. היישוב הסכים, אך כעבור שנה פיטר אותה ונתן לה פיצויים מלאים.

באמצעות עו"ד אהרון קורזן תבעה סגל פיצוי בגין אפליה מחמת גיל. המחלוקת המרכזית עם האגודה, שיוצגה על-ידי עו"ד אהרון גולדנברג, היתה האם סגל פוטרה בגין גילה הקרוב לפרישה, או שפיטוריה נבעו מרשלנותה בעבודה, שלדברי האגודה גרמה לה לנזקים.

מבחן אובייקטיבי

השופטת שרה שדיאור דחתה את טענת היישוב שסגל מעלה בכספים. היא בחנה 11 תלונות נוספות של היישוב על עבודתה, וקבעה ש"לא מצאנו ממש בטענות כי התובעת ביצעה את תפקידה באופן לקוי כלשהו אם בכלל, ובוודאי שלא באופן שהצדיק את פיטוריה. האגודה לא הוכיחה כי פיטוריה נגרמו עקב איכות תפקודה" ומשכך "לא עמדה בנטל ההוכחה כי פיטוריה היו מוצדקים".

השופטת הוסיפה ש"המחוקק, בתי המשפט ובתי הדין לעבודה רואים בחומרה רבה קיומה של אפליה. מדובר לא רק בהפרת חוק אלא גם בהפרת עקרון השוויון". כשמדובר באפליה מחמת גיל, הדגישה, המניע לאפליה אינו המכריע אלא המבחן הוא אובייקטיבי: כיצד מצטיירת התוצאה הסופית במציאות החברתית.

לדבריה, מרגע שהעובד הוכיח שלא היה במעשיו או בהתנהגותו סיבה לפיטוריו, נטל השכנוע עובר למעביד להוכיח שלא נשקלו שיקולים פסולים בהחלטה על הפיטורים, מה שלא הוכח כאן.

"משפיטרה האגודה את התובעת בשל גילה לכתחילה, תוך הכתמת שמה בדבר קשיי תפקודה בדיעבד, לרבות רמיזות בוטות בעניין התנהלות שלא כדין בענייני כספים, ללא מתן זכות שימוע ובחוסר תום-לב, נשללה זכותה של התובעת להגן על עבודתה ועל זכויותיה. חמור מכך, הוכח כי לא היה כל שחר או בסיס לרמיזות אלו", ציינה.

הכלל בפסיקה הוא שהפיצוי המירבי שייפסק לעובד שפוטר שלא כדין הוא גובה שכר של עד שנה, למעט במקרים חריגים המצדיקים פסיקת פיצוי "עונשי". למרות זאת, חויבה האגודה בפיצוי של 24 משכורות (כ-84 אלף שקל). "בקביעת שיעור הפיצוי, לקחנו בחשבון גם את ההיבט העונשי שיש לייחס להתנהלות האגודה כלפי התובעת, לרבות העוול הכבד שנגרם לה בהליך הפיטורים ובהתחשב בגילה", קבעה. (עב' 2312/06).