תקנות סדר הדין האזרחי הן מורה הנבוכים של עורכי הדין ושל שופטי ישראל, בשבתם במשפטים אזרחיים. התקנות מסדירות את אופן ניהולו של ההליך המשפטי האזרחי. הן קובעות, בין היתר, כיצד ייראה כתב תביעה, מהו המועד להגשת כתב הגנה, כיצד יתנהל ההליך בפני בית המשפט, כיצד ניתן לערער על החלטות ועל פסקי-דין וכו'. על בעל-דין, המבקש לערער על החלטת ביניים, הניתנת במסגרת הדיון בתביעה, להגיש בקשת רשות ערעור. רק לאחר קבלת רשות שכזו, יהיה בידו להשמיע את ערעורו בפני ערכאת הערעור. בתקנות נקבע, כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה, הנו בתוך 30 ימים מן היום, שבו ניתנה ההחלטה (למעשה, מן היום שבו היא נמסרה לידי בעל הדין המבקש לערער עליה).
בתי המשפט מוסמכים להאריך את המועד להגשת כתבי טענות כאלה ואחרים. באותן התקנות נקבע, כי בית המשפט מוסמך להאריך מועד שנקבע בחיקוק - למשל המועד להגשת בקשת רשות ערעור - רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו". כלומר, גם בנוגע לכך קיים דין מפורש, המסדיר סמכות זו. לעומת זאת, אין בנמצא הוראת דין כלשהי, בוודאי לא בתקנות האמורות, אשר מסמיכה את בית המשפט לקצר מועד, שנקבע בחיקוק. סמכות שכזו לא הוענקה בדין לא לבית המשפט לתביעות קטנות, אף לא לבית המשפט העליון.
הסדרים חדשים
החלטה מעניינת, שיצאה לאחרונה תחת ידיו של שופט בית המשפט העליון, אשר גרוניס, קוראת תיגר על העדר סמכות זה. משהנשיא הקודם של בית המשפט העליון, אהרן ברק, אשר הירבה במעשה החקיקה השיפוטית, פינה זה מכבר את כיסאו, הנה קם לו "יורש" בזעיר אנפין. השופט גרוניס ידוע במומחיותו הרבה, בין היתר בעניינים שבסדרי דין. בשנים האחרונות יצאו תחת ידיו הלכות שונות בתחום זה. מהחלטתו האמורה עולה, כי גרוניס רואה עצמו מוסמך לסטות מהוראות תקנות סדר הדין האזרחי ולקבוע במקומן הסדרים, הנראים לו ראויים ונכונים יותר. מעניין יהיה לגלות כיצד יגיבו עורכי הדין בישראל על החלטה זו.
תחילתו של הליך בתובענה ייצוגית, שהוגשה על-ידי אריק גולדיאן, המיוצג בידי עו"ד יצחק יגור והילית הראל, נגד החברות "נטו מלינדה בע"מ" ו"טיבון ויל אחזקות בע"מ" (המיוצגות בידי עוה"ד ניר כהן, לשם ושות'). גולדיאן טוען בתובענתו, כי על גבי אריזות מוצרי הבשר, שהוא רכש ושיוצרו בידי החברות האלה, צוין כי תכולת המים בבשר נמוכה מזו, שהייתה בו בפועל. לאחר הגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, הוגשו מטעמו של גולדיאן בקשות לצירוף ראיות ומסמכים, בקשות שנדחו על-ידי שופטת בית המשפט המחוזי, צפורה ברון. והנה, לאחר שהנתבעות הגישו את תגובותיהן לבקשה לאישור התובענה הייצוגית, שב גולדיאן והגיש את תשובתו לתגובות אלה. לכאורה, זכותו על-פי דין.
החברות ביקשו מן השופטת ברון למחוק את תשובתו של גולדיאן לתגובותיהן. הן טענו, שהוא צירף אליה בדיוק את אותן הראיות, אשר היא לא הרשיתה לו לצרף קודם לכן, וכי בתשובתו מנסה גולדיאן לשפץ את בקשתו המקורית, דבר שאינו ראוי. בהחלטה מיום 4.12.07 דחתה ברון את בקשתן של החברות. היא עברה, אחת אחת, על כל הראיות, שצורפו לתשובתו של גולדיאן, וקבעה כי כולן רלבנטיות להליך, במיוחד לאור הטענות, שהועלו על-ידי החברות בתגובותיהן לבקשה לאישור התובענה הייצוגית. בהחלטתה שמרה ברון על זכותן של החברות לטעון, בהמשך ההליך, כנגד קבילותן של הראיות. בהחלטתה זו נסמכה ברון על הלכה, שנקבעה על-ידי גרוניס, ושלפיה בבקשות שכאלה על בית המשפט להביא בחשבון את חשיבותו של הליך התביעה הייצוגית, את חשיבות הבקשה לאישור תביעה כתביעה ייצוגית ואת העובדה, כי חשוב שבית המשפט יוכל לפסוק במכלול הנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים במסגרת התביעה. לאחר שדחתה את הבקשה, קבעה ברון ישיבה מקדמית ליום 26.12.07.
משהחלטתה של ברון הומצאה לידי באי-כוחן של החברות רק ביום 9.12.07, הרי המועד האחרון להגשת בקשת רשות ערעור מטעמן, על-פי התקנות, היה 8.1.08. ראה זה פלא: ממש ביום האחרון, שנקצב לכך בדין, אכן הוגשה לבית המשפט העליון, מטעם החברות, בקשת רשות ערעור על החלטתה של ברון. ניתן לשער שבאי-כוחן של החברות לא העלו בדעתם, שמועד הגשת בקשת רשות הערעור יהווה שיקול בהחלטה אם להעניק להן את הרשות אם לאו.
3 שבועות בלבד לאחר הגשת בקשת רשות הערעור יצאה תחת ידיו של גרוניס החלטה, הדוחה אותה. בהחלטתו ראה גרוניס לנגד עיניו את השלב המוקדם, בו שרוי ההליך, ואף את זאת שדרכן של החברות להעלות טענות מסוימות בהמשך ההליך לא נחסמה. לכאורה, החלטה שיגרתית וראויה. במיוחד כך בזוכרנו, כי בהחלטתה התבססה ברון על קביעותיו של גרוניס עצמו.
אלא שהחלטתו של גרוניס לא נסמכה רק על שני טעמים אלה. בראש השיקולים, שהובילו אותו לדחות את הבקשה, הוא בחר להעמיד שיקול שטרם הזכרנו: "האיחור בהגשת הבקשה לרשות ערעור". האם גרוניס טעה? האם הוא סבר, בטעות, שהחברות הגישו את הבקשה כעבור למעלה מ-30 הימים? לא ולא. גרוניס לא טעה בכך. הוא היה מודע לכך, שהבקשה הוגשה בתוך המועד, שנקבע לכך בתקנות. ואם כן, מה?
גרוניס הסב את תשומת הלב לכך, שאף שהחלטתה של ברון נמסרה לידי החברות ביום 9.12.07, ואף שבמסגרתה נקבע דיון מקדמי ליום 26.12.07, בחרו החברות למצות עד תום את מניין הימים, שנקבע בתקנות להגשת בקשת רשות ערעור. עובדה זו לא נשאה חן בעיניו ועמדה בראש הטעמים לדחיית הבקשה. "איני יודע האם בית המשפט קיים דיון ביום 26.12.07", קבע גרוניס, "ואם כן, מה ארע באותו דיון", המשיך. "מכל מקום, בנסיבות אלה, כאשר קבוע דיון קרוב בערכאה הדיונית, חובה על בעל הדין המעוניין לתקוף החלטה שניתנה להזדרז ולהגיש בקשת רשות ערעור תוך זמן קצר ולא למצות את תקופת 30 הימים להגשת בקשת רשות ערעור", קבע.
ניתן לשער שהתדהמה, שאחזה בבאי-כוח החברות, הביאה אותם לבקש מגרוניס לשוב ולשקול את הבקשה. לא חלפו ימים רבים וגרוניס הדגיש שהוא בשלו: "השאלה האם ליתן רשות ערעור נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית", פתח את החלטתו בבקשה לעיון חוזר. "בגדר שיקול הדעת ניתן להתחשב, במקרה מתאים, גם במועד הגשתה של הבקשה... לעתים חובה על בעל דין לפעול בזריזות ולהגיש את הבקשה לרשות ערעור בלא שימצה את התקופה הקבועה בתקנות להגשת הבקשה. כך היו המבקשות צריכות לעשות במקרה דנא".
נזק לבעלי הדין
וכיצד זה היה על החברות לדעת שכך עליהן לעשות? סתם גרוניס ולא פירש. הוא אף לא איזכר פסק-דין קודם של בית המשפט העליון, שבו נפסקה הלכה שכזו. די היה לו, ככל הנראה, בהגיונו. הוא הסתפק באופן, שבו נראה היה לו נכון וראוי לנהוג.
החלטה זו מעוררת תהיות. האם הנטייה להתיר פחות ופחות ערעורים, במיוחד כשמדובר בהחלטות ביניים, בתחילתו של הליך, שניתנות לתיקון מאוחר יותר, היא שהביאה את גרוניס לפסוק כפי שפסק? אם כך, מדוע לא היה די לו בטעמים האחרים, שהוא פירט בהחלטתו הראשונה? האם בעת שהחליט כפי שהחליט לא עמדה לנגד עיניו התוצאה ההכרחית של החלטתו, שלפיה בעלי-דין ופרקליטים לא יידעו לבטח מהו המועד הראוי להגשת בקשה כזו או אחרת? מהו אותו "מקרה מתאים", אודותיו סח גרוניס בהחלטתו? וכיצד נדע, מראש, אם מקרה כזה או מקרה אחר הוא "המקרה המתאים"? האם בהחלטתו לא סגר גרוניס, מראש, דלתות שברגיל אמורות להיוותר פתוחות לרווחה (תוך הצבתו של שומר בפתח)?
האם עניין לנו ב"הלכת אפרופים" של סדרי הדין האזרחי? החלטתו של גרוניס נראית נוגדת את עקרון הוודאות, עקרון מפתח במשפט הישראלי. גם אם גרוניס סבר שהחלטתו ראויה בנסיבות העניין הספציפי, שבא בפניו, עלולות להיות לה השלכות רוחב בלתי רצויות ובלתי ראויות. גרוניס וחבריו בבית המשפט העליון יוכלו לתקן זאת. אלא שעד שהזדמנות לכך תובא לפתחם, עלולה ההחלטה לבלבל שופטים רבים ולהסב נזק לבעלי-דין רבים. (רע"א 262/08).
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
