היציע קורס

1. שעמום. אין דרך אחרת להגדיר את מה שנהיה מ"יציע העיתונות" של ערוץ הספורט. ספינת הדגל הפכה אט אט לחסקה חסרת מעוף, שאפילו ניב רסקין, על תקן המבוגר האחראי, לא מצליח לפדל אל חוף מבטחים. זה התחיל מוצלח, אפילו מוצלח מאוד: נשכנות טלוויזיונית, בדמות לא-דופקים-חשבון-לאף-אחד, בעולם השמור לי ואשמור לך, המכונה גם הספורט הישראלי. רון קופמן, עיתונאי המוערך זה שנים, הגיע ונזף. שאג ובעט בעוצמה בכל הפרות הקדושות המקומיות. בלוזונים, באייזנברגים, בהרציקוביצ'ים, בגאידמקים, במי לא. היו שם איומים בתביעות, היו דם יזע ודמעות, היתה גם מיני דרמה בדמות עימות קולני עם הפאנליסט דאז צביקה שרף. על הסגנון האגרסיבי שעמד בסתירה לתחכום אותו הרגיל את הצופים ערוץ הספורט באולפן ליגת האלופות וב"חמישיות", אפשר להתווכח, אבל על זה שהיה ב"יציע" משהו אמיתי, משהו מהבטן, ספק אם אפשר.

אף השעה המאוחרת התוכנית הצליחה לגבש ובזכות קהל צופים נאמן שסבר, שהנה כאן, אומרים את האמת בפרצוף. בלי האג'נדות הנסתרות של עורכי הספורט בעיתונים, בלי החנפנויות של אתרי אינטרנט, בלי המפגשים החברתיים בקפה ובמועדוני הלילה, בלי חארטות. ביציע כמו ביציע. כל החרא צף, ויוצא לאור.

אבל כל זה כבר לא עוד. קופמן הוא היום ה"קוף". סוג של דאחקה רייטינגית צפויה ובנאלית להכעיס של דמותו ב"ארץ נהדרת". הקלישאות חוזרות על עצמן בלופ שאינו נגמר, כאילו הוקלטה התוכנית חודשיים מראש: לפטר, להחשיך, הביתה, עלטה, דלג, מתהפך. חלול. במקום לחשוף מה באמת קורה מאחורי הקלעים של הנהלות הקבוצות, הספורטאים, הסוכנים, ואת המניעים מאחורי המהלכים, שאינם נהירים לצופים, מסתפקת התוכנית בלעשות גוד-טיים. להכניס קצת למי שנוח, בעיקר לשחקנים ולמאמנים זרים. להסתלבט קצת על מי שנוח פחות. צחוקים, פארטיות, דיבורים כמו חול ואין מה לאכול, אליבא דה קוף.

הפאנליסטים נגועים בניגודי אינטרסים שקצרה היריעה מלנסות ולפרט ושמטילים צל של ממש על אמינותם. בין אם זהו שלמה שרף, שחבר של לא מעט מן המסוקרים, או שגידל שחקן זה או אחר בבית"ר טוברוק; בין אם זה אפי בירנבוים, מאמנה המצוין של בני השרון, שמגיב למשחק של מכבי תל אביב או של הפועל ירושלים, כאילו לא יפגוש אותן בפיינל פור בעוד כמה שבועות; ובין זהו צביקה שרף, אותו פאנליסט לשעבר, שבאייטם אחד תפקד על תקן פרשן, ובאחר הפך פתאום למושא הסיקור כמאמן נבחרת ישראל. אותו שרף אגב זכה לעדנה בלתי נתפסת בכלל במונחים עיתונאיים, כאשר אחרי גמר גביע המדינה, שאותו הפסידה מכבי תל אביב, אותה הוא מאמן, ברשלנות שאין לתאר, הוזמן לאולפן דווקא דן שמיר, מאמן הפועל ירושלים, ונצלב על "הטעויות של העונה", כאילו הוא לא זה שהניף גביע שעה קודם לכן. מה היתה עוצמת הביקורת כלפי שרף לולא נמנה על צוות התוכנית בעבר, או אם למאמן המפסיד של מכבי תל אביב היו קוראים נבן ספאחיה, אפשר רק לדמיין.

לסיכום, איך אומר הקוף, לסגור הכול, לפרק, ולהתחיל מחדש. זה כבר לא עובד. הפורמט עייף.

2. ושאלה לאיל ברקוביץ'. ברקו הגדול, "האחד והיחיד" כפי שמקפידה לכנותך אופירה אסייג בתוכנית הרדיו המשותפת שלכם. במו אוזני שמעתי אותך אומר באחת התוכניות שאין מצב לנחש 16 בטוטו, שזה פשוט בלתי אפשרי. איך זה מסתדר עם הפרסומת לטוטו בכיכובך לפרס 52 מיליון השקלים השבוע? כמה עלה לטוטו בשביל שתשנה את דעתך בבת אחת ותפעל לשידול כל המפנטזים להשליך את כספם למען הזדמנות שאתה בעצמך סבור שאינה ריאלית? האחד והיחיד, אין ספק.

3. משהו מטריד. "ידיעות אחרונות" הכתיר את שלמה שרף בסוף השבוע כ"מאמן המטריד", לאחר שעובדת ניקיון בהתאחדות לכדורגל העידה כי הטריד מינית אותה בעת ששימש מאמן נבחרת ישראל בכדורגל. בלי להיכנס לגופו של עניין, קשה להתעלם מהסמיכות, שייתכן מאוד שמקרית לגמרי, בין פרסום הדברים לבין עזיבתו של שרף את משרת הפרשן הבכיר ב"ידיעות" לטובת המתחרה המאיים "ישראל היום". מטריד.

Ron-sh@globes.co.il