לחץ בלתי לגיטימי על הנושים?

קריסת החברות של קבוצת חפציבה הותירה 4,000 רוכשי דירות ללא פתרון, תוך יצירת מערכת יחסים מורכבת בין הבנקים המממנים את הפרויקטים של חברות הקבוצה לבין רוכשי הדירות בהם. מעבר לטרגדיה האנושית הטמונה בפרשה, היא מעלה שאלות משפטיות יוצאות דופן. בראשן עומדת השאלה אם קיימת מחויבות הדדית כלשהי בין רוכשי הדירות בפרויקטים השונים ובין הנושים של הפרויקטים.

להתעלם ממסך ההתאגדות

מורכבות זו ושאלות יסוד אחרות שאותן מעלה הפרשה, כגון המעמד של זכויות האזרח (ובפרט הזכות לדיור ולקיום בכבוד) במסגרת התדיינות משפטית העוסקת בקריסת חברה פרטית, הביאו את שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, יעקב צבן, לנקוט מהלך בלתי-שכיח נוסף. לפי בקשת עמותת ידיד, וכנגד התנגדות הבנקים, הסכים בית המשפט להעניק לארגון מעמד של "ידיד בית המשפט" ולהשמיע את עמדותיו בפרשה העומדת לדיון, וזאת על אף שאין הוא צד ישיר הנוגע בדבר. בעניין חפציבה זוכה הארגון לעזרה בייצוג משפטי של הקליניקה לזכויות אדם של אוניברסיטת תל-אביב, ובמלאכה עצמה מעורבים סטודנטים של הפקולטה למשפטים. היות שאני מייעץ לקבוצת הסטודנטים העוסקת בכך, בנוגע להיבטים של דיני התאגידים הנוגעים לפרשה, איני מתיימר להביע עמדה אובייקטיבית.

ובכן, עמדתו העקרונית של המנהל המיוחד של קבוצת חפציבה, עו"ד יצחק מולכו, היא, שיש למצוא פתרון כולל לכל הדיירים והנושים בפרויקטים השונים של הקבוצה שקרסה, על עשרות החברות הנמנות עימה. עמדת הבנקים שונה, ולשיטתם אין לקשור גורלו של פרויקט אחד בפרויקט אחר, וגורל חברה אחת ברעותה. לשיטת הבנקים, כיוון שכל פרויקט נמצא בבעלות של חברה אחרת, גורלו צריך להיקבע על-פי האיתנות הפיננסית של החברה המחזיקה ומנהלת את אותו פרויקט.

השופט צבן אמנם לא הביע את עמדתו העקרונית והסופית במחלוקת, אך עם זאת הוא הקפיא עד כה את ההליכים המשפטיים בכל חברות הקבוצה, תוך שהוא מסרב לאשר השלמת בנייה בפרויקטים שאינם עומדים במתווה שהציע המנהל המיוחד. זאת, במטרה לפתור את כלל בעיות קבוצת חפציבה בהסדר כולל. עמדה עקבית זו של בית המשפט המחוזי, שעליה הוא חזר מול בקשות שונות שהוגשו לו, זכתה גם לאישור בית המשפט העליון מפי השופט אשר גרוניס, אשר דחה ניסיון ערעור שהוגש בעניין זה.

על עמדת בית המשפט מתח ד"ר יחיאל בהט ביקורת נוקבת ברשימה שכותרתה "שבעת החודשים האבודים ב'חפציבה': בית המשפט מעכב השלמת דירות בקבוצת חפציבה עד שתתקבל תרומה". לשיטתו, לרצון המנהל המיוחד להגיע להסכם כולל, ולשיתוף-הפעולה שקיבל מבית המשפט בהקפאת ההליכים, אין עיגון בחוק. לדברי בהט, מדובר ביצירת לחץ על נושים (בעיקר בנקים) ועל רוכשי דירות ב"פרויקטים איתנים יותר", ובחיובם להקריב את האינטרס שלהם לטובת נושים ורוכשי דירות בפרויקטים שמצבם הפיננסי רעוע יותר, תוך התעלמות מכך שמדובר בחברות שונות.

ואכן, אחד העקרונות הבסיסיים בדיני התאגידים הוא, שלתאגיד אישיות משפטית שונה ונפרדת מן האישיות המשפטית של בעל המניות, ובמקרה שבו בעל מניות אחד שולט במספר תאגידים, לכל אחד מהתאגידים הללו אישיות משפטית נפרדת. לכן, באופן רגיל צודקים הבנקים וד"ר בהט, שחברה אחת בקבוצת חפציבה לא הייתה צריכה להקריב את האינטרסים שלה (ושל רוכשי הדירות שלה) על המזבח של חברה-אחות שלה.

עם זאת, טעות לחשוב כי זהו כלל שאין לו חריגים. חוק החברות מסמיך מפורשות את בית המשפט להתעלם ממסך ההתאגדות. בין השאר יעשה כן בית המשפט במקרים של תרמית או הונאה של נושים או של עירוב נכסים בין החברה לבעלי מניותיה. וכך, הוא יכול לקבוע, למשל, כי חוב של החברה ייחשב כחוב של בעליה, או, בהמשך ישיר לדיון שלנו, להחשיב חוב של בעל המניות כחוב של החברה, או להתייחס לחוב של חברה אחת כאל חוב של כל חברות הקבוצה.

נושים בסירה אחת

מהלך מעין זה של בית המשפט, המכונה לעיתים "הרמת מסך", פוגע בציפיות הלגיטימיות של נושים שונים. כך למשל, באחת הפרשות המפורסמות בהלכות הרמת מסך מעבר לים, מדובר היה על בעלים של קבוצת חברות, חלקן קבלניות, אשר ניהל את קבוצת החברות שלו ללא רישום מסודר ותוך עירוב נכסים בין החברות השונות. כאשר קרסה אחת החברות, חייב בית המשפט את בעל המניות ואת חברות הקבוצה האחרות והאמידות יותר, החברות-האחיות, בחובות החברה שקרסה. בנסיבות מקרה זה לא דובר במפורש בתרמית של בעל המניות, אלא בעירוב נכסים בין חברות הקבוצה וניהולן ללא הפרדה פורמלית.

חיוב החברה-האחות (האמידה) בחובות החברה הקורסת, מזכיר את מקרה חפציבה. גם שם נאלצו לשאת בנטל נושי החברה האמידה יותר, וזאת בניגוד לציפיותיהם הלגיטימיות ואף שהיו תמי-לב. תוצאה זו של המשפט אינה בהכרח שרירותית. עירוב נכסים ואי הסדר שבו נקט בעל המניות איפשר לבעל השליטה בקבוצה להעביר כספים באופן חופשי בין חברות הקבוצה, תוך טשטוש העקבות מפני בירור משפטי. ייתכן שהחברה שקרסה לבסוף הייתה למעשה חברה שכל הפרויקטים שלה היו מוצקים מבחינה כלכלית, אולם בעל המניות תיעל את הכספים למקומות אחרים בקבוצת החברות שלו.

מהברחת נכסים זו - שלא ניתן לברר אם התקיימה או לא בשל עירוב הנכסים ואי הסדר - נהנו הן בעל השליטה ובעקיפין גם נושיו, ונושי החברות שאליהן תיעל את הכספים. תגובת המשפט היא אפוא להתעלם מהמחיצות התאגידיות השונות ולראות בכול יישות אחת. וכשם שכל נושיו של אדם נושאים במשותף בנטל חובותיו, אף אם הם היו כולם תמי-לב, כך נמצאים גם כל נושי קבוצת החברות בסירה אחת.

אם הבנתי נכון את טיעוני המנהל המיוחד של קבוצת חפציבה, אותם אי-סדר ועירוב נכסים שעליהם דובר לעיל רווחו גם בקבוצת חפציבה, וזאת בנוסף לטיעונים בדבר תרמית של ממש. בנסיבות אלו, וכל עוד לא תם הבירור העובדתי, אין להתפלא, ואף יש לברך, על עמדת בית המשפט המסרב לפתור טיפין-טיפין וחברה-חברה את הבעיות בקבוצת חפציבה.

* הכותב הוא מומחה לדיני תאגידים וניירות ערך, הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל-אביב.