בעידן הנוכחי, העבודה תופסת מקום מרכזי בחייהם של אנשים רבים. עובדות ועובדים משקיעים את רוב זמנם במקום העבודה, ושם הם גם מקיימים את רוב האינטראקציות הבינאישיות שלהם.
עובדות אלה מחדדות את המשמעות המהפכנית שיש לפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, שניתן בסוף השבוע, ולמעשה שם קץ לפלירטוטים ולרומנים בין עובדת לבין מי שנמצא מעליה בהיררכיה הארגונית.
בית הדין קבע, שבמערכת יחסים כזו רואים את העובד הבכיר יותר כאילו ניצל את יחסי המרות, גם אם בפועל אין סימנים לניצול כזה וגם אם העובדת היא שיזמה את מערכת היחסים. בית הדין דן במקרה הקיצוני ביותר שיכול להיות (לרעת העובדת), ועדיין פסק את שפסק לטובתה.
המומחים בתחום חלוקים בעמדותיהם ביחס לפסיקה התקדימית. עו"ד נחום פינברג, מומחה לדיני עבודה המייצג מעבידים, ועו"ד ד"ר שחר אלדר, מומחה למשפט פלילי מהקריה האקדמית אונו, סבורים שבית הדין עירב שיקולי מוסר בשיקולי משפט.
"פסק הדין הוא סמן קיצוני במידת הפטרונות שהוא נוקט כלפי עובדות ועובדים בוגרים, הפועלים מתוך הסכמה הדדית", אומר אלדר. "ייתכן שגרעין התפיסה הפטרונית הקיצונית נעוץ כבר בחוק למניעת הטרדה מינית, המכליל את העובדות ברשימה אחת עם קטינים, חסרי ישע ותלמידים, שאין לצפות שיביעו את חוסר הסכמתם להטרדה".
ואולם, הוא מוסיף, בנסיבות פסק הדין מדובר בעובדת שהיא מהנדסת תוכנה, בשנות השלושים לחייה ונשואה; ואף שבתי המשפט גילו בעבר חשדנות רבה ביחס ל"הסכמה" שניתנה ע"י עובדת ליוזמות מיניות של מעסיק או מנהל - גם מקום בו דובר בעובדת בוגרת, מנוסה ומקצועית - טרם נתקלתי במקרה בו בית המשפט קובע שמנהל הטריד מינית עובדת שיזמה באופן חופשי את המגע המיני עימו.
"לפי בית הדין", מציין אלדר, "על המנהל לעמוד בפיתוי שמציבה בפניו העובדת. גישה זו אולי ראויה על-פי תפיסות מוסר מסוימות, והיא ודאי נכונה מקום בו מתעורר החשד שהעובדת מעניקה הטבות מיניות למנהל כסוג של שוחד, אך היא אינה צריכה להכתיב את הדין בהקשר של הטרדות מיניות: לפי פרשנות סבירה, היענות מטעם המנהל להצעות מיניות של עובדת אינה בגדר הטרדה מינית של העובדת".
רף מוסרי
עו"ד פינברג אומר, כי "בית הדין עירבב בין עבירת משמעת, שייתכן שהיא חמורה מאוד, לבין הטרדה מינית, כשהכי קיצוני בנושא הוא הנשיא סטיב אדלר". פינברג מסכים עם נורמות המוסר וההתנהלות הראויה בחברה וכן עם הרף המוסרי שקובע בית הדין. ואולם, "לקבוע שמי שהפר את נורמות המוסר נחשב למטריד מינית - את זה קשה לי לקבל. בית הדין מערב מין בשאינו מינו".
פינברג מבקש להדגיש את ההבדל בין עבירת משמעת, שהיא עניין פנימי בחברה שיכול לשמש עילה לפיטורי הממונה, לבין הטרדה מינית. "איני רוצה שיהיו גנבים במקום העבודה או שעובד יישב ויקרא ספרים או יראה סרטים פורנוגרפיים, יקלל, יצעק וירביץ וכו', ובאותה מידה אני לא רוצה ממונה שינהל יחסים עם עובדת הכפופה לו. מדובר בהתנהגות שראויה להוקעה עד כדי פיטורין, ואני מסכים שממונה שלא מדווח על יחסים עם כפיפה מבצע עבירת משמעת. אבל זו עבירת משמעת ביחסים שבין הממונה למעבידו ולא בין הממונה לכפיפה".
אפילו עו"ד מיה צחור, מנהלת הקליניקה לזכויות נשים בעבודה באוניברסיטה העברית, חשה אי-נוחות מסוימת למקרא פסק הדין. "כמי שעוסקת בתחום שנים רבות בניהול תביעות בתחום, לא אומר שלא הרגשתי אי-נוחות קלה מפסק הדין. אם נשים מסכימות לרומן זה בסדר, ואם נשים מסכימות רק למין, זה אומר שהוטרדו? לא הייתי רוצה שכל מקרה של יחסים בהסכמה יישפט קטגורית רק לפי אופי היחסים. נראה לי שראוי היה להוסיף מימד נוסף לבחינה והוא הפער בין הצדדים מבחינת מעמד, תפקיד, השכלה, תלות במקום העבודה, מצב משפחתי וכו'".
צחור אומרת שכאשר קראה את פסק הדין, היא חשבה על "כל אותן נשים שמגיעות אלינו לקליניקה, ומספרות על קשר מיני עם ממונה. לאותן נשים המילה 'לא' לא קיימת בתודעה. האפשרות לסרב, לעמוד על זכותה לעבוד כשקיום יחסי מין לא יהיה חלק מסדר יומה, לא עומד על הפרק. מדובר בדרך כלל בנשים חד-הוריות, מפרנסות יחידות, עולות חדשות. בשבילן פסק הדין הזה הוא נקודת אור".
נורמות חברתיות
לפי צחור, אך ברור הוא שבית הדין ינחיל נורמות חברתיות. "טבעי שפסק הדין יינתן בביה"ד לעבודה, שבא לייצר נורמות חברתיות. החוק הוא כלי לשופטים לומר מה מותר ומה אסור, ואמירתם מאוד מפורשת: אנו לא רוצים יחסים בין ממונה לכפיפה, נקודה. אין הרבה מקום לפרשנויות. לאוכלוסיה שאני מתעסקת איתה זה פסק דין מצוין. פסק הדין מניח את מלוא כובד המשקל על אחריותו של בעל המרות ומייחס פחות משקל לאחריות העובדת".
ד"ר אלדר אומר, שבמקרה של פסק הדין אותו ממונה נישא לבסוף לעובדת אחרת בחברה, עימה ניהל קשר. "אם ישנה האפשרות שמערכת יחסים שתחילתה בקשר מיני תסתיים בנישואין, פסק הדין יוצר מצב משפטי שבו מערכות יחסים בעבודה יובילו או לצל"ש או לטר"ש: לחתונה או לתלונה".
קשה להשתחרר מהחלוקה המגדרית ביחס לפסק הדין. שני המומחים מבקרים את הפסיקה ואילו המומחית מדברת בשבחה. גם בפסק הדין עצמו השופטות ורדה וירט-ליבנה ונילי ארד נותרו בדעות מיעוט; ואילו הנשיא סטיב אדלר ונציגי הציבור, שהיו גברים במקרה זה, נקטו בגישה אחרת.
כתבות
ני"ע
