תוכנית מובטלת

בסוף השבוע שעבר ביקש מזכ"ל העבודה, אופיר פינס, משר האוצר סילבן שלום פרטים מלאים בנוגע להפעלת פרויקט ויסקונסין, האמור לטפל בהשבה לעבודה של מקבלי הבטחת הכנסה. שלב התכנון של הפרויקט אמור היה להיפתח ב-1 באוגוסט ולהוות את ניסוי התעסוקה הגדול ביותר של מדינת ישראל. במסגרת הניסוי אמורים היו להיפתח ארבעה "מרכזי תעסוקה", שכל אחד מהם יפעל כ"תחנת שירות אחת", המרכזת את הכלים, הסמכות והאחריות לטיפול במובטלים. בסך הכל אמורים היו מרכזים אלו לפעול מול 14 אלף מובטלים וליצור את הבסיס להחזרתם לעבודה של המובטלים המוגדרים "כרונים".

עד כה לא יצא הניסוי לדרך .

בישראל יש כ-250 אלף מובטלים (שיעור אבטלה של 10.3%), כ-2 מיליון אזרחים שאינם משתתפים בכוח העבודה (כ-54% מהם בגיל 64-15) וכ-300 אלף עובדים שאינם ישראליים (מהם כ-260 אלף עובדים זרים חוקיים ולא חוקיים), שיעור חסר תקדים לעומת המדינות המפותחות.

במהלך השנים האחרונות גדלו תשלומי ההעברה לאוכלוסייה בגיל העבודה הרבה מעבר לגידול באוכלוסייה. בשנת 2001 הסתכמו תשלומי ההעברה לאוכלוסייה בגיל העבודה ב-6.9% מהתוצר לעומת 4.7% בממוצע במדינות המתועשות, החברות ב-OECD. מתחילת שנות ה-90 גדל מספר מקבלי הבטחת הכנסה בערך בפי חמישה, והיום עומד מספרם על כ-150 אלף. במקביל הולך וגדל אי השוויון בחלוקת ההכנסה הכלכלית.

במצב הנוכחי, ברור לכל העוסקים בתחום, כי אין אף גורם שרואה את התמונה הכללית של מצב המובטלים. אלו נדרשים להתייצב בשירות התעסוקה - התייצבות חסרת משמעות - כדי לחתום ולקבל דמי אבטלה. ביטוח לאומי משלם, משרד העבודה עושה קורסים להכשרה וגם למשרד החינוך, משרד הקליטה והתמ"ס יש קורסי הכשרה משלהם. לרשויות אין קשר אל המעסיקים הפוטנציאליים ובנוסף לכל מאשרים עוד ועוד עובדים זרים.

תחילת אוגוסט לא הייתה המועד הראשון, שהממשלה שאפה אליו. התאריך הקודם נקבע לראשית מארס, אך גם אז הוא נדחה. אילו היה מתחיל התכנון בחודש אוגוסט, היה פינס יודע את כל הנתונים ואפשר היה לצפות לתחילת ביצוע הניסוי ב-1 בינואר 2003. שלב הניסוי אמור להימשך עד דצמבר 2004, ולכלול בין השאר מעקב צמוד אחר המרכזים הניסיוניים, מחקר מלווה והסקת מסקנות לקראת החלתה של מדיניות חדשה בתחום שבין גמלאות קיום לבין הכנסה מעבודה.

בקווים כלליים תואם הניסוי את המלצות דו"ח הביניים של ועדת תמיר, שהוגשו לממשלה כבר באוגוסט 2001. אך בדומה לכל ההתרחשויות האחרות, הקשורות בנושא מרכזי התעסוקה, החלטות הממשלה הולכות ונערמות לצד דו"חות של מידע וסיורים לימודיים, ובשטח שום דבר לא זז.

עבודת ועדת תמיר (בראשות פרופ' יוסי תמיר, לשעבר מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי) הוזמנה על ידי משרד העבודה ב-1 במארס 2000, כדי לבחון את "ההסדרים ומדיניות הטיפול בבלתי מועסקים" בישראל. הוועדה התבקשה גם לתכנן ניסוי, שבמסגרתו ייושמו בארבעה מרכזי תעסוקה ניסיוניים דרכי טיפול אלטרנטיביות באוכלוסיית הנדונה. עם סיום הניסוי, מתבקשת הוועדה להגיש המלצות סופיות, כולל שינויי חקיקה נדרשים. בדו"ח מתעדת הוועדה את חוסר התיאום בין משרדים וגורמים שונים, המטפלים בנושא העבודה: "שירות התעסוקה עוסק בהשמה בעבודה ובהפעלת מבחן תעסוקה לצורך קביעת זכאות לגמלה; ביטוח לאומי עורך מבחן תושבות והכנסה... משרד העבודה מופקד על הכשרה מקצועית... משרד הקליטה מטפל אף הוא בהכשרה מקצועית... משרד התמ"ס מסייע למעסיקים להשביח את ההון האנושי... משרד החינוך מופקד על השלמת השכלה למבוגרים ועוד".

באוגוסט 1996 אישר ממשל קלינטון חוק סעד חדש, תחת הכותרת Temporary Assistance for Needy Families . החוק - TANF, שנכנס לתוקפו בספטמבר 1997, הפך על פיה את מדיניות הסעד האמריקנית, שהתקיימה מאז שנות ה-30, ואשר דגלה בעיקר במתן סיוע של קצבת סעד נמוכה לצד תלושי מזון למשפחות עם ילדים, שלא הצליחו להביא הביתה פרנסה.

לא כמו באמריקה החוק האמריקני החדש, המקנה גמישות רבה לכל מדינה, מגביל את פרק הזמן, שאדם יכול לקבל סעד (חמש שנים) לגבי רוב האוכלוסיה. רק מיעוט של 20%, שהוגדר כבלתי ניתן להעסקה, יכול לקבל סיוע מהמדינה ללא הגבלת זמן. כל האחרים נדרשים לצאת לעבודה, כדי לקבל עזרה.

מרכזי התעסוקה, שהוקמו בארה"ב בעקבות חוק הסעד החדש, מתייחסים למובטלים הכרונים כאל "לקוחות", וגורסים כי עבור כל מי שמסוגל לעבוד, רק עבודה יכולה לתת תמורה. יתרה מכך: כל אדם מסוגל לעבוד, ויש לפעול כדי לקדם אצל כל אדם את המצב של אי-תלות. לדעת מעצבי התוכניות הללו, מעגל הזכאויות, שהיה קיים בעבר, חיזק את התלות, ומי שנחשב זכאי לשירות אחד, דרש באופן אוטומטי גם את השירותים האחרים. ספק השירותים היה המדינה, שנתפסה כאחראית בלעדית לרווחתו של הפרט. הגישה החדשה ביקשה לשים לכך סוף, תוך השארת הממשלה כגורם המתווה קווים כלליים בלבד בנושאי רווחה, בעוד שההפעלה בשטח נעשית על ידי גורמים חיצוניים.

בכל מקרה, תוכנית "מרכזי התעסוקה" הישראלית אינה מועתקת מהתוכנית האמריקנית, ופרופ' תמיר מתנגד נחרצות לשימוש בביטוי "תוכנית וויסקונסין", כדי לתאר את המלצות הוועדה שלו. בניגוד לארה"ב, הוא מדגיש, לא מדובר בפגיעה בגמלאות ואף לא מדובר בקביעת זמן קצוב לזכאות לגמלאות. במובנים אלו, תפיסת העולם של ועדת תמיר היא יותר "חברתית" מהמקובל בדגמים האמריקניים.

על פי המלצות דו"ח ועדת תמיר, כל מובטל יידרש לעבוד, על פי סדר הקדימויות הבא: בשוק העבודה הטבעי; בעבודת התנסות זמנית; בעבודה נתמכת (לבעלי מוגבלות אך בשוק הטבעי); או בעבודה מוגנת.

האם באמת יגיע הרגע המיוחל לתחילת הניסוי? "כרגע זה לא סגור", אומרת בצער בלתי מוסתר מרב שביב, רכזת תחום עבודה ורווחה באגף התקציבים במשרד האוצר. שביב, החתומה על הדו"ח "מהבטחת הכנסה להבטחת תעסוקה", מאמינה באמת בצורך ובדחיפות לשנות בדחיפות את מצב התעסוקה של המובטלים הכרונים. היא גם מאמינה באפשרות לבצע רפורמה יסודית בתשלומי ההעברה ובמערך ניהול והפעלת השירותים להשבת מובטלים לעבודה.

המומחה החיצוני הניסיון לבדוק עם משרד האוצר, משרד העבודה ושירות התעסוקה מה קורה עם הניסוי הגדול, מגלה משחק פינג-פונג. כל אחד מעביר את הכדור אל המשרד האחר. משרד העבודה ושירות התעסוקה מפנים את השאלה למשרד האוצר. זה, מצדו, מזכיר כי בראש ועדת ההיגוי של הניסוי עומד שר העבודה. בשלב זה, מאשר דובר האוצר, "עדיין אין התקשרויות לצורך התכנון המפורט של הניסוי עם אף מומחה חיצוני".

וכאן, כנראה, טמון המפתח לסוד הסחבת של תוכנית ויסקונסין הישראלית.

המומחה החיצוני, שעליו מדובר, הוא שלמה קרמר, כוכב המתקפות התקשורתיות של השבועות האחרונים, ומי שלגביו פורסם, כי הוא עתיד לגרוף כביכול 15 מיליון שקל, כדי להחזיר מובטלים לעבודה.

קרמר הוא כלכלן ירושלמי, שבעברו הרחוק היה חבר הנהלת אגף התקציבים באוצר לענייני חברה ורווחה. גם אחרי שפרש מהאוצר, המשיך קרמר לעבוד בממשק שבין הממשלה והשוק הפרטי. בין שאר תפקידיו, הוא מונה בשנת 1995 על ידי יצחק רבין ז"ל לחשב מלווה של עיריית באר שבע הגרעונית, ובמהלך השנה שבה עבד שם איזן את התקציב התפעולי של העירייה. בתקופת נתניהו הוא גויס לנושא הפרטת רשות השידור, והוא נחשב כמי שמקובל על הימין והשמאל כאחד.

פרשת תוכנית וויסקונסין מתחילה בפברואר 1997, כאשר ועדת המנכ"לים התבקשה על ידי הממשלה לבחון חלופה לשירות התעסוקה על ידי הסמכת חברות כוח אדם פרטיות להעניק אישורים לעניין הזכאות לקבלת דמי אבטלה והבטחת הכנסה.

לשם ביצוע שיתוף הפעולה, הוחלט כי יש לגייס יועץ למשרד העבודה, שיבדוק עבורו את שירות התעסוקה, יבחן מה קורה בעולם ויגיש הצעה לניסוי, שיהווה חלופה לשירות התעסוקה הקיים. שני יועצים, ששמעו כי מדובר בשירות התעסוקה, העדיפו לחפש עבודה אחרת. קרמר, שהוזמן אף הוא, קיבל את הפרויקט.

"הייתי יום אחד בשירות התעסוקה בירושלים, והעיפו אותי. הוועד הודיע, כי אם אכנס למשרד נוסף, העבודה תושבת", מספר קרמר. לפיכך, הוא למד את הנושא "מבחוץ". בהמשך הוא בדק מה קורה באירופה ובארה"ב. בין השאר הוא הגיע לוויסקונסין, שם פגש אחדים מראשי המרכזים, שהחלו לפעול בשטח עם חקיקת חוק הסעד החדש.

ביוני 1998 פירסם קרמר את הדו"ח שלו לגבי "תוכנית הניסוי למיצוי מנגנוני השוק החופשי בתחום הזכאות לאבטלה". משה דימרי, אז מנכ"ל שירות התעסוקה, הודיע מיד, כי הוא מתנגד להצעות הדו"ח. אולם קרמר הצליח לשכנע אותו, שהרעה אינה כה רעה, ובכך אף גייס את אמונו של שירות התעסוקה.

בעקבות הדו"ח של קרמר ובתמיכתו של דימרי, יצאה משלחת נכבדה ללמוד את הנושא בחו"ל. את הדו"ח על מסעה של המשלחת כתבה מרב שביב באוקטובר 1999, תחת הכותרת "מהבטחת הכנסה להבטחת תעסוקה". שביב, שבתחילה תמכה ברעיון השימוש בחברות כוח-אדם כתחליף לשירות התעסוקה, מודה היום כי "זה היה מודל פשטני", והפכה לתומכת נלהבת של רעיון מרכזי התעסוקה.

בינתיים, בחודש יולי 1999, הגישה גם מועצת העובדים הסוציאליים נייר עמדה לגבי "התוכנית להשגת הכבוד להיות חופשי ועצמאי באמצעות תעסוקה". בנייר זה הציעה המועצה להחדיר את השינוי באמצעות "הפעלת ניסוי לפי 'מודל שלמה קרמר' בשניים-שלושה ישובים". עוד נכתב בנייר זה, כי הגורמים "המעכבים את החדרת השינוי הם: חקיקה קיימת; הרגלים ומסורות קיימים; תחרות וחוסר שיתוף פעולה בין הארגונים; סגירות וחששות משינוי".

נדמה, כי גם היום, שלוש שנים מאוחר יותר, אותם גורמים ממשיכים לעכב את החדרת השינוי.

בחודש מארס 2000 מינה שר העבודה והרווחה את ועדת תמיר, שהגישה את המלצותיה באוגוסט 2001. במקביל למינוי התקבלה גם החלטה של ועדת שרים לביקורת המדינה, בראשות חיים רמון, על ביצוע הניסוי בארבעה אזורים בארץ.

שם המשחק: סחבת בדצמבר 2001 פנה שר העבודה והרווחה, שלמה בניזרי, במכתב אישי אל ראש הממשלה, וכתב לו מפורשות: "בשעה קשה זו, העוברת על עם ישראל, מוטלת החובה על כולנו ועליך כמי שעומד בראש האומה, להצית את עמוד האש שלאורו ילך המחנה כולו - זהו עמוד האש. אלפי שעות עבודה של בכירי המקצוענים במשרדי הממשלה, וביניהם גם במשרד האוצר, הושקעו עד כה בלימוד, דיון וליבון הנושא, אך המיזם לא ייצא לדרכו ללא גיבוי פעיל ומלא שלך, אדוני ראש הממשלה".

הניסוח המרגש של בניזרי לא הועיל, ועדיין לא יצא המיזם לדרכו. מאז תחילת הדרך, התחלפו עשרות בעלי תפקידים ופוליטיקאים, שהיו קשורים לנושא. כל החלפה כזו גוררת, מטבע הדברים, סחבת חדשה של מספר חודשים, שבהם בעל התפקיד החדש צריך ללמוד את מה שבעל התפקיד היוצא כבר שכח. כך, למשל, התחלפו שלושה ראשים במינהלת הרפורמה; ארבעה מנכ"לים של שירות התעסוקה; שלושה מנכ"לים במשרד העבודה והרווחה; שני מנכ"לים בביטוח הלאומי; שני מנכ"לים באוצר; שני חשבים כלליים; ובממשלה: שלושה ראשי ממשלה (ובהם אהוד ברק, שלא נענה להזמנתו של מושל ויסקונסין, כיום שר העבודה האמריקני, להכיר את הרפורמה במדינתו); שלושה שלושה שרי עבודה ורווחה; שלושה שרי אוצר ועוד היד נטויה.

למרות שכל אנשי המקצוע, שהתראיינו לכתבה זו, תומכים בתוכנית, איש אינו עושה את הצעדים הפוליטיים הנדרשים, כדי לקדם אותה וליישם אותה הלכה למעשה. פעמיים (בתקציב 2000 ובתקציב 2001) לא הוגשו על ידי שר האוצר תיקוני החקיקה הנדרשים לצורך ביצוע הניסוי לחוק ההסדרים.

וכך, לפי ההחלטה האחרונה בנושא, ב-1 באוגוסט היה אמור לצאת התכנון לדרך, לאחר חתימת הסכם עבודה עם קרמר ועם ארבעה גורמים אמריקנים (האחראים לארבעה מרכזי תעסוקה כאלה בארה"ב). ההסכם לא נחתם עד היום.

בעקבות שאלת "גלובס" התברר, כי החשב הכללי דחה את החלטת ועדת ההיגוי של הפרויקט לאשר את תוכנית ההתקשרות ואת התקציב. לדברי משרד דובר האוצר, "בשלב זה נערך מו"מ עם חברת שלמה קרמר למתן השירותים הללו. חתימת ההסכם מותנית בהשלמת המו"מ בהתאם לתנאים שנקבעו על ידי ועדת הפטור בחשב הכללי".

המו"מ עם שלמה קרמר נמשך כבר שנה. הפטור ממכרז לשלמה קרמר וצוותו אושר בספטמבר 2001, והיקף ההתקשרות איתו נקבע אז על סכום של 12 מיליון שקל (לא כולל מע"מ) לשלוש שנים - שנה של תכנון ושנתיים של ליווי הניסוי. לצורך חתימת ההסכמים והיציאה לדרך, הונחה ב-23 ביולי בפני ועדת ההיגוי העליונה של מינהלת הרפורמה תוכנית עלויות, שכללה 1.8 מיליון שקל לחברת שלמה קרמר, ניהול ויעוץ כלכלי בע"מ, וכן 1.3 מיליון שקל עבור מימון המומחים מחו"ל. כל אלו, לצורך תכנון, הקמה והיערכות להפעלת הניסוי.

במכתב, שכתב ב-11 באוגוסט החשב הכללי ניר גלעד לעמוס דניאלי, ראש מינהלת הניסוי, הוא מציין כי "הבקשה בכללותה עומדת בסתירה לפטור שניתן" וכן כי "רמות התעריפים שהוגשו לאישור ועדת ההיגוי חורגות במידה רבה מהמאושר בפטור". זאת, למרות שעל פי כתב המינוי של ועדת ההיגוי העליונה, אחד החברים היושבים בה הוא סגן החשב הכללי במשרד האוצר, והוא דווקא לא מצא לנכון לדחות את הסכומים האמורים בישיבתה של הוועדה. לפיכך, כלל לא ברור מדוע קבע לפתע החשב, שמדובר בתעריפים החורגים במידה רבה מהמאושר בפטור.

כדאי לציין גם, כי הסכום הכולל של שלב א' לניסוי הוערך במסמכים שהוצגו בפני הוועדה ב-20.6 מיליון שקל. סכום זה כולל את כל עבודת הייעוץ של המומחים הנדרשים, מהארץ ומחו"ל, את הקמת המרכזים הניסיוניים, מיחשובם, גיוס והכשרה של עובדים לארבעת המרכזים, הסברה ואבחון. במקביל, מאז תקציב 2001, ממתין בתקציב המדינה סכום של 20 מיליון שקל כאבן שאין לה הופכין, בדיוק למטרה נכבדה. 80 מיליון שקל אושרו באותו תקציב לשימוש בהרשאה להתחייבות.

למרות הסחבת רבת השנים ומכתבו הנוכחי של החשב הכללי לראש מינהלת ניסוי הרפורמה, מצליח דובר האוצר לשמור על אופטימיות: "אנו מקווים, כי סיום ההתקשרויות והתחלת הניסוי ייעשו מהר ככל שניתן, על מנת שניתן יהיה להתחיל את הניסוי בתחילת 2003".

התנגדות חברתית המתנגדים היחידים לתוכנית הם דווקא הארגונים החברתיים. באופן מוזר, הם חוברים אל הגורמים הממשלתיים, שנוקטים במדיניות של סחבת אינסופית.

ברברה סבירסקי ממרכז אדוה, העוסק בשיוויון וצדק חברתי בישראל, טוענת שהמניעים לביצוע הרפורמה שגויים מיסודם. "עושים זאת, כדי לקצץ", היא טוענת. "בביטוח לאומי יש הרבה כסף של הממשלה, ואם לא נותנים אותו, הדבר שקול לקיצוצו. בנוסף, יש היום גם אידיאולוגיה, הגורסת כי יש להקטין את פעילות הממשלה".

סבירסקי גורסת, כי "אם רוצים לעשות את זה טוב, צריך להבין, שזה עולה כסף. אינני חושבת, שבישראל יהיו מוכנים לשלם על כך. לדעתי, מה שיקרה כאן, זה שיצאו מזה בזול. אחרת לא היו עושים את זה. נכון, שאם עושים רפורמה כזו בצורה נכונה, היא עולה יותר בטווח הקצר, אבל חוסכת עלויות בטווח הארוך. אבל איזה פוליטיקאי עובד לטווח ארוך?"

במצב הנוכחי נראה, כי אם הכנסת תאשר את התקציב המקוצץ, המובטלים יתחילו להרגיש את הקשיים הרבה לפני שיוכלו להתנחם בסיכוי, שאמורים מרכזי התעסוקה להעמיד בפניהם. אם כך אכן יקרה, התחזית העגומה של סבירסקי תתאמת, והממשלה אכן תשיג את הקיצוץ המיוחל, מבלי שהשקיעה את הנדרש, כדי לשנות מן היסוד את מצב המובטלים.

פרופ' יוסי תמיר, הנחשב בעיני רבים לאורים-ותומים של הנושא, מגלה זהירות רבה. "גם אם לא יקרה שום דבר בימים אלו, זה לא אסון גדול. כי התוכנית כולה אינה מבוססת על מצב של מיתון חריף. עדיף להתחיל את התוכנית במצב שבו המשק מגיע לנקודה, שבה הוא אכן קצת צומח, ולא במצב שבו רק כלכלני האוצר אומרים, שהוא צומח".

עם זאת, מתריע תמיר מפני צעדים חד-צדדיים, שעושה האוצר, ואשר עלולים לטרפד את סיכויי התוכנית, לכשתמומש. "כך, למשל, אם רוצים לבדוק במסגרת הניסוי את ההשלכות של פריסה אחרת של הטבות משלימות, אי אפשר יהיה לעשות זאת אם ההטבות הללו יבוטלו מחר".

תמיר, החוזר ומדגיש כי המלצות הוועדה אושרו גם לפני כחודש וחצי בקבינט הכלכלי-חברתי, מציין בצער כי "שוב נמצאים במצב שלא חותמים". על הפטור ממכרז, שניתן לקרמר, אומר תמיר, כי הוא ניתן כראוי. הוא אף מעריך, כי "בנסיבות הקיימות, קרמר בטח היה זוכה גם במכרז, אילו זה נערך".

על העובדה, שההסכמים אינם נחתמים הוא אומר, "זה במפורש לא בוער להם", ומתכוון לשרי הממשלה. "זה במפורש לא על האג'נדה שלהם. הם במפורש רואים את הקיצוץ נוכח עיניהם".

בדברים אלו הוא מסכים, ללא ספק, עם תחושתם של הארגונים החברתיים. אך עם זאת הוא מדגיש את הצורך החיוני בביצוע התכנון. "השלב הזה יקח שישה חודשים, ורק אחר כך יתחילו להריץ את הניסוי בפועל", הוא אומר ומנסה להסביר לארגונים החברתיים, כי התנגדותם אינה במקומה. "בכל מקרה, שלב הניסוי ושלב קבלת ההמלצות אינם יכולים להרע לאיש. אם זה לא יצליח - לא יהיה שינוי. ואם זה כן יצליח - אז מה הם רוצים?"

שירות מבחן

שירות התעסוקה הוא אחד הגיבורים הראשיים בסאגה של תוכנית ויסקונסין. כל המהלכים למציאת פיתרונות חלופיים עבור המובטלים, נולדו למעשה, מתפקודו הלקוי של השירות. דו"ח 43 של מבקר המדינה לשנת 1992 היה אחד החמורים ביותר בכל הנוגע לשירות התעסוקה. בדו"ח זה ציין המבקר, כי "מלכתחילה הוקם השירות כשירות ממלכתי להשגת עבודה לדורשיה והפניית עובדים לדורשיהם, דהיינו תיווך עבודה. למעשה, שתי מטרות לפניותיהם של דורשי העבודה לשירות: האחת - תיווך עבודה, דהיינו הפגשה בין מעסיק לדורש עבודה והשמת דורש העבודה בעבודה מתאימה; והשנייה - רישום מחוסרי העבודה כדורשי עבודה לצורכי קבלת דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי".

אך עם הזמן הפך השירות לכתובתם של המובטלים, "שבאים לחתום בלשכה", כדי לקבל את האישור לדמי אבטלה עבור המוסד לביטוח לאומי.

השירות, שהוא תאגיד שהוקם בחוק שירות התעסוקה התשי"ט - 1959, מעסיק היום 1,100 עובדים ב-120 לשכות ברחבי הארץ. תקציבו עומד על 166 מיליון שקל לשנה.

דו"ח המבקר משנת 1992 מתח ביקורת גם על עצם מדיניות האבטלה בישראל. "לביטוח האבטלה, כפי שהוא מוסדר כיום, יש היבטים שונים שאינם מעודדים דורשי עבודה הזכאים לדמי אבטלה להשתלב מחדש בעבודה, בעיקר כל עוד הם זכאים לדמי אבטלה".

הדברים החמירו עם הזמן. בדו"ח 52ב לשנת הכספים 2001 מציין המבקר: "בשליש הראשון של שנת 2001 הושמו בעבודה באמצעותו (שירות התעסוקה - ת.ז.) בכל חודש בממוצע 3.8% מדורשי העבודה, ולמעשה עיקר פעולתו היה רישום דורשי עבודה עבור המוסד לביטוח לאומי לצורך קביעת זכאותם לדמי אבטלה או לגמלת הבטחת הכנסה".

נתונים אלו עוררו קריאות מצד גורמים שונים לסגור או להפריט את השירות. קריאה אחרונה ברוח זו השמיע ראש הממשלה, אריאל שרון, בחודש יולי האחרון.

בלחץ השירות הוסכם, כי אחד מארבעת המרכזים המתוכננים לניסוי הרפורמה, יופקד בידיו. למרות הביקורות הקשות, אין התנגדות אוטומטית להכללת השירות בניסוי. "כמעטפת, מדובר בשירות נכון, וההולנדים, למשל, מאוד גאים בכך שהם הגיעו לשירות דומה", מציין הכלכלן שלמה קרמר.

אך הגרעין התיאורטי החיובי של שירות התעסוקה איבד את זכות הקיום שלו בשנת 1991, כאשר מדינת ישראל ביטלה את זיקת החובה בין שירות התעסוקה לבין מעסיקים ודורשי עבודה, ואיפשרה את פעילותן של חברות כוח-אדם פרטיות. מאז, הלך השירות והידלדל.

בדו"חות הבאים של המבקר נמתחה ביקורת נוספת על השירות לגבי השמת בדואים, השמת מוגבלים ועוד. בדו"ח 49 לשנת 1998 מתח המבקר ביקורת על חוסר המקצועיות של השירות בשימוש במערכת המיחשוב היקרה, שהותקנה בלשכות. "הממצאים מראים, שהשירות ניצל מעט מאוד את מנגנון ההתאמה הממוחשב, שנועד לסייע לו במילוי תפקידו".

אך הייתה זו הביקורת הקשה של שנת 1992, שבעקבותיה הורתה הממשלה בפברואר 1997 לוועדת המנכ"לים לבחון חלופה לשירות התעסוקה.

דוברת שירות התעסוקה מסרה, כי "הגורמים המקצועיים בשירות התעסוקה תומכים בתוכנית והוויכוח הוא על דרך ההפעלה והביצוע של הניסוי". למרות הביקורות הקשות, קובעת הדוברת: "אנו משוכנעים, ששירות התעסוקה הממשלכתי של ישראל הינו הגוף המקצועי ביותר והמתאים ביותר להוביל ולבצע את הרפורמה המוצעת, במידה וממשלת ישראל אכן תצא לדרך זו".

ויסקונסין, בעד ונגד

באוקטובר 2002 יצטרך ממשל בוש להחליט, האם לחדש את תוקפו של חוק הסעד החדש. ההערכות הן, שהחידוש אכן יבוצע. אך נוכח החלטה זו, מתרבים באחרונה המחקרים, המנסים להסיק מסקנות מהפעלת החוק עד כה.

אחת המדינות הראשונות בארה"ב, שפעלה לשינוי תוכניות הסעד, הייתה ויסקונסין. הניסיונות למצוא פיתרונות חלופיים לשיטה הקיימת החלו שנים שם לפני החוק החדש, אך עם כניסתו לתוקף, הוחלט בויסקונסין על רפורמה מקפת, שזכתה לכינוי W2 - Wisconsin Work. פעילות זו התאפשרה הודות לגמישות הרבה, שניתנה בחוק החדש לכל מדינה בארה"ב לגבי הפעלת תוכניות הרווחה תחת ניהולם של גורמים חיצוניים.

גורמים אלו פועלים תחת השגחה ציבורית, אך שיטות הניהול שלהן הן שיטות שוק מקובלות. עליהם לעמוד בסטנדרטים, שהוצבו עבורם, להציב אנשים בעבודה, להכשיר אותם במידת הצורך, לדאוג לצרכים האחרים שלהם, דוגמת הסעה למקומות עבודה מרוחקים, השגחה בילדים קטנים וכו' - ולאחר כל זאת, להישאר עם רווח מסוים מהפעילות. גישה זו, כך נטען, מנטרלת את השטח מנהלים בירוקרטיים מיותרים ומכפילויות יקרות.

תוכנית ויסקונסין היא אחת מבין שפע תוכניות, שיושמו ברחבי ארה"ב עם קבלת החוק החדש, וגם במדינת ויסקונסין היא איננה תוכנית יחידה. במדינה זו פועלים 78 מרכזי תעסוקה, שכל אחד מהם מנוהל בדרך אחרת. חלקם מנוהלים על ידי גורמים של המדינה (דוגמת שירות התעסוקה), אחרים מנוהלים על ידי גורמים חיצוניים ויש גם מרכזים, המנוהלים במשותף.

קשה לקבוע באופן חד-משמעי, האם החוק החדש בארה"ב אכן הפך את קערת האבטלה על פיה. ד"ר רוברט לרמן, ממכון המחקר אורבן אינסטיטיוט, קובע כי תוכניות הרפורמה הצליחו במבחן העיקרי שלהן: הן הפחיתו את העוני והפכו את מקבלי הקצבאות של פעם לאנשים עצמאים יותר.

מצד שני יש הגורסים, כי המצב החמיר. המחקר של מור וסלקאו מ"המכון לעתידה של ויסקונסין", קובע כי "ויסקונסין הייתה הרבה יותר יעילה בניסיון להרחיק משפחות מכספי הסיוע הכספי מכפי שהייתה יעילה בניסיון להרחיק אותם אל מחוץ לעוני". לדברי החוקרים, מספר מקבלי הסעד ירד אמנם בשיעור ניכר, אך מספר העניים ירד בשיעור זעום. יתרה מכך, מספר העניים, החיים בעוני עמוק (עם הכנסה של פחות ממחצית קו העוני), עלה עם הפעלת התוכניות החדשות.

רוברט סולו, זוכה פרס נובל לכלכלה בשנת 1987, גורס כי התוכניות הללו אינן מספקות מעבר "מהבטחת הכנסה להבטחת תעסוקה", כפי שמנסות כל הממשלות לשכנע, אלא מעבר מהבטחת הכנסה לאבטלה או להכנסה נמוכה מאוד. לדבריו, התביעה של החוק החדש מהמובטלים למצוא עבודה לוקה בשני מובנים בסיסיים: ראשית, קשה להניח ששוק העבודה יזדרז לפנות מקום למסה אדירה של עובדים חסרי מיומנות וניסיון. שנית, גם אם השוק ינסה לקלוט אותם, יגרום הדבר להידרדרות נוספת במשכורותיהם של עובדים, שממילא מרוויחים שכר מינימלי.