אין כסף לסיגריות

אלא שאף אחת משלוש הגדולות של דטרויט לא מצאה עד כה פתרון להתחייבויות הבריאות שלהן, אשר במקרה של ג'נרל מוטורס, לדוגמה, התנפחו ל-63.5 מיליארד דולר בסוף 2003, כאשר החלק הארי מהסכום הזה, למעט 10 מיליארד דולר, אינו ממומן. לעומתה, התחייבויותיה של פורד מוטור בסוף השנה שעברה הסתכמו ב-32 מיליארד דולר "בלבד".

הסכומים האדירים הללו משקפים את הטבות הבריאות הניתנות במסגרת תוכניות פוסט-פנסיה לעובדים לשעבר של יצרניות הרכב ולנתמכיהם, שאינם זקנים דים כדי להיות זכאים לקצבאות מדיקייר. בשנה שעברה, הוציאה חטיבת קרייזלר של דיימלר קרייזלר כ-9,200 דולר על כל עובד מועסק, וזאת רק על כיסוי ההוצאות הרפואיות של עובדים מועסקים ונתמכיהם. הסכום הזה גבוה בכ-50% מהסכום שחברה טיפוסית מוציאה בשנה על עובד.

מי יודע עד כמה נמוכים היו הסכומים האלו יכולים להיות אם כל עובד, שהבעיות הרפואיות שלו נובעות מעישון, עודף משקל, העדר פעילות גופנית או הימנעות מבדיקות תקופתיות, היה שומר על אורח חיים בריא? סביר להניח, לדעת גורמי בריאות הציבור, כי החיסכון עשוי להיות משמעותי, ואולי אף להגיע ל-20%.

מה שאומר שאנחנו מדברים על הפחתה פוטנציאלית של התחייבויות בריאות שבין 5 ל-10 מיליארד דולר לכל אחת משתי יצרניות הרכב הגדולות בארה"ב, בהנחה שכוח העבודה שלהן יפסיק לעשן, יאכל בתבונה, יתעמל, יבצע בדיקות רפואיות תקופתיות ועוד.

כמה חברות מנסות היום ללחוץ על נקודה זאת, תוך שהן עושות שימוש בכמה טקטיקות קיצוניות ביותר, כמו לדוגמה, הימנעות מהעסקת עובדים מעשנים. יוניון פסיפיק קורפ, לדוגמה, שואלת מועמדים לעבודה בשבע מדינות האם הם מעשנים; מועמדים מעשנים לא יתקבלו לעבודה.

שעת נסיעה אחת מצפון מזרח לעיר המכוניות דטרויט, בעיירה הזעירה אוקמוס במישיגן, סירבה במשך זמן מה חברת ביטוח בריאות הנמצאת בבעלות מאמן לשעבר של קבוצת הפוטבול מישיגן סטייט לגייס מעשנים לעבודה. החל ב-1 בינואר, הלכה החברה צעד נוסף במדיניותה חסרת הרחם, כאשר פיטרה עשרות מעשנים שעדיין שרדו בכוח העבודה.

האוורד וויירס, 70, הבעלים של החברה, מאמין כי הדרך הטובה ביותר לכווץ את עלויות הבריאות, ולכפות תנאי העסקה, היא להציע תמריצים פיננסיים לעובדים שבחרו לחיות חיים בריאים. ווייקו (Weyco), החברה שוויירס ייסד ב-1979, היא חברת הטבות לעובדים עם כ-250 חברות לקוחות, לרבות חברות רבות המשמשות כספקיות של תעשיית הרכב, והיא מתמחה בתוכניות הטבות המעלות על נס ניהול אורח חיים בריא. מטרתו של ווייקו היא לצמצם את הסכומים שמשלמות החברות הלקוחות שלו על ביקורי רופא, אשפוזים, תרופות וכמובן, לשמור על חלק מהחיסכון בחברה שלו.

הוא עושה את זה בכך שהוא תומך בניכויים גבוהים יותר ובהשתתפות גבוהה יותר (של העובד) בתשלום, ובמקביל מחזיר חלק מהדולרים לחשבונות חיסכון הבריאות של העובדים. כספים שלא נעשה בהם שימוש בחשבונות אלו, שלא בדומה לחשבונות גמישים, עשויים להצטבר לסכומים גבוהים ביותר בתוך כמה שנים ואף לעבור עם העובד למעסיק אחר.

לפיכך, נתח מהסיכון הפיננסי שנגרם בשל המחלה עובר ממעסיק אחד למשנהו: ככל שבריאות העובדים חסונה יותר, כך קטן הסיכוי שהם ידרשו להוציא מכספם שלהם על ניכויים או על הגדלת החלק שלהם בתשלום. בסופו של דבר, בריאות חסונה מיתרגמת לפחות כסף המוצע על בריאות.

"אני שואל את לקוחותיי, האם אתם יכולים להרשות לעצמכם את סגנון החיים הלא בריא של עובדיהם? כמה מהם לא אוהבים לדבר על הנושא", אומר וויירס, הטוען כי יועצו המשפטי נתן לו אישור לפטר עובדים מעשנים. "הם עובדים שלי, ואלו הם חוקי הצוות שלי".

ווייקו תנהל בדיקות אקראיות כדי לוודא את מצבם הבריאותי של עובדיה, שיכללו בין היתר בדיקת נשיפה המודדת את חד תחמוצת הפחמן. תוצאה חיובית תלווה בבדיקת שתן משלימה.

וויירס אומר כי לטענת עורכי הדין שלו, הוא פוסע על קרקע משפטית מוצקה. מעשנים אינם נחשבים למעמד מוגן בעיני החוק במדינת מישיגן או ב-29 מדינות אחרות, שלא כמו שורה ארוכה של קבוצות היכולות לטעון כי הן מופלות מסיבות של גזע, מגדר, דת או העדפה מינית.

האגודה האמריקנית לשמירת זכויות האזרח מסרה כי היא בודקת את מעשי ווייקו.

כדי להדגיש את מה שהוא רואה כטבע המוצדק של גישתו, מציג וויירס פתק ממוסגר, שנכתב בכתב יד ב-26 באפריל 1914. בפתק, שנשלח להנרי פורד, כותב תומס אדיסון לחברו, אחרי שהוא מסביר את הסכנות הרפואיות של העישון: "אינני מעסיק אף אדם המעשן סיגריות".

פורד, ככל הנראה, לא בדיוק הקשיב להטפות, אומר וויירס.

הגיוני להניח שיצרניות הרכב לא היו מבטיחות לגמלאים העתידיים שלהן להצמיד הטבות רפואיות נדיבות לתוכניות הפנסיה, אם היו משערות לאילו היקפים אדירים תצמח ההוצאה. עכשיו הן תקועות, והאיגודים אינם צפויים לאפשר להן לחזור בהן מהתחייבויותיהן ללא מאבק.

עם זאת, נושא ההטבות הרפואיות יפתח שוב לדיונים כאשר החברות ואיגודי העובדים ידונו בהסכם עבודה חדש ב-2007. עד אז, נדרשות יצרניות הרכב לשקול האם, כפי שתוהה הווארד וויירס, הן יכולות להרשות לעצמן את אורח החיים הלא בריא של כמה מהן מעובדיהן, ומה הן יכולות לעשות כדי לשנותו.