מחיר המילואים: הוא כמעט איבד משמורת על הילדים, היא כבר לא תסיים את ההתמחות ברפואה

ב-7 באוקטובר א' גויס למילואים עם חבריו ליחידה הלוחמת. לאחר כמה שבועות בדרום, הם נכנסו לעזה. כשיצא, נדהם לגלות שפיטרו אותו בהודעת וואטסאפ. "אני מנהל מסעדות בהקמה", הוא מספר. "אחרי ארבעה חודשים, כשיצאנו לרענון הראשון, גיליתי שאני מפוטר. הייתי בהלם. בעל המסעדה כתב שהם לא יכולים להסתדר בלי מנהל ולכן הם מחפשים מישהו אחר. ראיתי את זה כמובן רק בדיעבד, הרבה אחרי שהם כבר החליפו אותי". 

● החוקר השמרן שבטוח: "דונלד טראמפ הוא תגובת נגד חיובית לליברליזם"
● המשלחת לטיטאניק לא חזרה, אבל האולטרה-עשירים ממשיכים לחפש ריגוש במעמקים
● הוא התחיל את דרכו כחקלאי. היום הוא מגדל עשרות סטארט-אפים בעוטף עזה

כשדיברו הוא הבין המעסיק לא התבלבל. "הוא אמר שאי אפשר בלי מנהל, וזהו. אמרו לי שזה לא חוקי אז לקחתי עורך דין שיטפל בזה, וגם הוא ניסה לדבר איתו, אך התגובה הייתה שאף אחד לא היה יכול לדעת שהמלחמה תיקח כל כך הרבה זמן ואין לו ברירה.

"כששחררו אותנו אמרו לנו 'תהיו מוכנים, אתם עוד מעט חוזרים פנימה'. שום מעסיק לא יסכים לקבל אותי לחודש־חודשיים ואז שאיעלם לו לכמה חודשים בעזה. המילואים גם תמיד ממושכים. הסבב הבא של הפלוגה שלי הוא מספטמבר עד נובמבר. זה סוגר את כל האפשרויות שלי".

א' הפך ל"חייל במשרה מלאה" ועד היום הוא במילואים. "הבנתי שאני צריך להתפרנס בחודשים הבודדים שבין המילואים, אז החלטתי להמשיך להילחם ברצף. כשהזירה עברה לצפון עברתי לשם, בלי הפלוגה והיחידה שלי. במקום לנוח עד הסבב הבא, אני נלחם בצפון. שבוע אחרי אני כבר חוזר עם הגדוד שלי לקו עזה".

שכרו צנח מ-15 אלף שקל בחודש לכ-9,000 שקל שהמדינה משלמת למילואימניקים שאינם עובדים. וכל זה בדיוק כשהציע נישואים לבת זוגו והם תכננו לפתוח בחיים חדשים. גם היא מילואימניקית, וכשהוא היה בעזה, היא שירתה 97 יום. בזמן הזה הם היו צריכים למצוא פתרון לכלב. "שילמנו בכל חודש 3,500 שקל על פנסיון, והחזירו לנו כ-2,000 שקל. כל ההוצאות בבית נערמו, וזה הוביל אותנו לחובות משמעותיים".

 חיילי מילואים בחוף עזה. ''קורסים תחת הנטל, אבל לאף אחד לא אכפת'' / צילום: Associated Press, Ariel Schalit

הסיטואציה שאליה נקלע א' פוגעת כמובן לא רק בכיס. "אני ובת הזוג שלי אף פעם לא רבנו לפני כן, ופתאום המצב יצר לנו סדקים ולחצים. הצבא מעניק סכום מסוים לטיפול זוגי, אבל אין לי את הזמן לנצל את זה, כי אני כל הזמן במילואים. אני מגיע בסופ"שים הביתה ופה זה נגמר".

כל זאת נוסף למחיר הנפשי. "בגיל 31 חזרתי להיות לוחם במשך עשרה חודשים רצופים. אני עדיין בתוך המלחמה, ועוד לא עיכלתי את כל מה שקרה. נהרגו לנו שישה חיילים בגדוד, שלושה מהם חברים טובים שלי מהפלוגה. לא הייתי בהלוויות שלהם ולא ביקרתי בקברים שלהם כי הייתי בעזה ואחר כך בצפון. בת הזוג שלי אומרת לי שכשאנחנו ישנים בלילה אני צועק 'תחפה עליי'. ברור לי שהנפש שלי פגועה ואני רוצה לטפל בזה, אבל מתי? אין לי זמן".

עם זאת, א' מבהיר שגם אם היה יודע את המחיר הכבד שישלם, לא היה נוהג אחרת. "הגדוד שלי נלחם בכל המלחמות בעשור האחרון. לא פספסתי שום אימון או לחימה ואין לי כוונה להתחיל לפספס עכשיו".

א' לא לבד. עשרה חודשים לתוך המלחמה עשרות אלפי גברים ונשים ממשיכים לשרת את המדינה, כשהם נקראים לעיתים ללא התראה מוקדמת, והמחיר שהם משלמים על ההתייצבות הופך כבד יותר ויותר.

בהתחלה ישראל כולה התגייסה. ארוחות חמות, ציוד וחבילות נשלחו למילואימניקים, מעסיקים רבים תמכו בבני המשפחה שנותרו מאחור, והמדינה פרסמה שלל מענקים וסיוע, כולל מימון מסוים לטיפולים זוגיים ולטיפולים לילדים שנקרעו מאבא או אמא לפרקי זמן ממושכים.

אך ככל שהחודשים נקפו והמלחמה נמשכה "בצל השגרה", שככה גם הרוח הגבית.

זוג משרתי מילואים, עם רכב אחד

כ-295 אלף משרתי מילואים גויסו מאז המלחמה, 45 אלף מהם חזרו מפטור מלא, ובממוצע הם שירתו כ־61 ימי מילואים. 19% מהם הן נשים, 81% מאנשי המילואים הם בני 20 עד 39, ו־1% מכובד בני 60-69. בקרב המשרתים היו כ־115 אלף אבות וכ-3,000 אמהות.

המחירים שהם משלמים לא תמיד כבדים כמו של א', אבל גם בעיות "פעוטות" לכאורה מתעצמות במשפחות של אנשי מילואים מגויסים. למשל, כשאחד מבני הזוג נוסע לבסיס או לשטח הכינוס עם הרכב המשפחתי, ומי שנותר מאחור נאלץ לאלתר.

ת', אם לשלושה ובכירה בקרן הון סיכון, חווה את הקושי הזה חודשים ארוכים. "בעלי ואני שנינו רבי־סרנים במילואים בחיל האוויר. אני עושה כשלוש פעמים מילואים בשבוע והוא נווט קרב ומוזנק לפי צורך, בלי התראה מראש. אין שאלה בכלל, הוא קם והולך. אבל אף אחד לא דואג לו לדרך להגיע לטייסת והוא צריך להגיע בתוך מינימום זמן. גם ב־7 באוקטובר ב־6:40 הוא כבר היה על סרבל, עלה לאוטו ונסע, ואני נשארתי עם שלושה ילדים בממ"ד בלי אוטו ובלי יכולת לנסוע לשום מקום".

בכל פעם שבעלה מוזנק, ת' מאבדת את חופש התנועה. "אני מאלתרת, לוקחת רכב מחברות בשכונה או לוקחת מונית עם הילדים. לעבודה אני לפעמים רוכבת על אופניים או לוקחת קורקינט חשמלי מהרחוב, אבל זה יותר מחצי שעה בשמש. בקורקינט אני גם לא יכולה לאסוף את הילדים מהמסגרות".

כדי לא להיקלע למצב שלה, היא מספרת, לא מעט זוגות בטייסת החליטו לרכוש רכב שני. "הם מחזיקים שני רכבים בעלות ממש גדולה, כולל הביטוחים והכול, כי הם לא יכולים להתנהל אחרת.

"לפעמים אין ברירה והוא חייב למצוא דרך אחרת להגיע לבסיס ולהשאיר לי את הרכב, כמו כשהייתי צריכה לקחת את הילדה לרופאה בפתח תקווה, אז הוא נסע באוטובוס הלוך־חזור לבסיס. נווט קרב בן 40 אחרי לילה של טיסות תפס טרמפים מהבסיס ובא באוטובוס הביתה, וזה לקח לו כמה שעות טובות, אבל לא הייתה ברירה".

מה קורה כששניכם במילואים?
"אמא שלי עוזבת הכול ומגיעה לשמור על הילדים. היו כל מיני אירועים שבהם אמרנו לה: פשוט תגיעי ואנחנו לא יודעים מתי אנחנו חוזרים. יש לי מייל קבוע לגננות שבו אני מציינת מתי בעלי לא זמין ומתי שנינו לא זמינים, ואת הטלפון של אמא שלי, שגרה שעה נסיעה מאיתנו. וההורים שלי שניהם אנשים עובדים. יש גם מחיר של סבא וסבתא שכל הזמן אומרים, ובצדק, שהם הגיבורים הגדולים של המלחמה הזאת".

אבל ת' מספרת שהמחיר הכבד ביותר נוגע לזוגיות ולילדים. "הילדה הגדולה שלי מאוד קשורה לבעלי, היא בוכה בלילות וצריך לנחם אותה כל הזמן. בעלי לא היה במסיבות סוף השנה, לא היה ביום הורים או בקבלת תעודות. הוא פשוט לא נמצא ולא זמין. החיים שלנו מאז 7 באוקטובר הם חיי הבייביסיטר. אין שבוע שאין לנו בו בייביסיטר. זה הרבה מעבר לתקרת ההוצאות שקרן הסיוע יכולה להחזיר לנו.

"הסיטואציה הזאת קשה לזוגיות חד־משמעית. התחלנו טיפול זוגי וגם זה כבר לא ממומן. עברנו מזמן את המכסה. יש ימים שלמים שבהם אנחנו לא מדברים".

מה עם העבודה שלך? איך את מצליחה לתמרן?
"זה מצריך לעבוד בשעות לא סבירות ולא להיות תמיד כשיש ישיבות הנהלה, ועדות השקעה או דברים שאני עולה עליהם באיחור או בכלל לא. מקום העבודה שלי באופן כללי מאוד־מאוד תומך ומאוד גמיש, אבל אני גם מנהלת אנשים. בסוף אני מוצאת את עצמי אחרי שסיימתי להשכיב את כל הילדים והייתי באותו היום 12 שעות במילואים, משלימה את העבודה, גם אם זה שישי־שבת".

הבעיה, אומרת ת', היא ש"לאנשים יש פחות סבלנות לזה היום". אם בתחילת המלחמה היא הרגישה עטופה בחברים ובשכנים שהציעו עזרה, וגם במסגרות של הילדים התחשבו, היום היא מרגישה לבד. "אנשים איבדו את הסבלנות כי חרא לכולם. יש משפחות מפונים, משפחות חטופים, משפחות שאיבדו את הילדים שלהם, משפחות שהילדים שלהם נפצעו ומשפחות מילואים, וכל אחד כבר לא יכול להכיל את החרא של השני".

"סוף ההתמחות שלי בסימן שאלה"

ל', אם לשלושה ומתמחה ברפואה שבעלה משרת במילואים, גילתה את חוסר הסבלנות במקום העבודה. "בארבעת החודשים הראשונים הוא כמעט לא היה בבית, ומאז הוא בא והולך. יש הרבה חוסר ודאות. למרות זאת, הדרישה ממני הייתה להתנהל כרגיל, להגיע בזמן לעבודה ולא להחסיר יום".

כשניסתה להסביר את המצב, היא מספרת, נתקלה באדישות. "יש אילוצי בוקר של לשים ילדים במסגרות, אז אני מאחרת לעבודה, ולפעמים אני צריכה לצאת מוקדם, וכמובן שיש קושי לעשות תורנויות, כי זה אומר לעזוב בבוקר ולא להיות בלילה ובכל היום למחרת. זה לא ריאלי עם ילדים קטנים. אבל במקום העבודה הבהירו שאין מקום לאשר את הבקשה שלי להקלות. נאבקתי וזה גרם לי להיראות מאוד לא טוב. מה אמורה לעשות רופאה שהיא אשת מילואימניק? לעזוב את הילדים ולא לראות אותם בכלל?".

ל' יצאה מגדרה לעמוד בדרישות המערכת. "היה מצב שבו היו לי שלוש בייביסיטריות שמתחלפות כדי שאעמוד בלו"ז ההתמחות. בחלק מהחודשים אני ובעלי לא היינו נפגשים בכלל, או שהוא בבית או שאני בבית".

למרות המאמצים והוויתורים היא מוצאת את עצמה היום עם חשש כבד לעתידה המקצועי. "היו אנשים שלא הסכימו לקחת אותי תחת חסותם וללמד אותי בגלל שהחסרתי קצת ימים או איחרתי. זה גרם למקום העבודה לסמן אותי כמתמחה פחות טובה ופשוט פספסתי חלק מההכשרה. עכשיו אני לא יודעת אם אוכל לסיים את ההתמחות במצב הנתון - או שהיא תיגרר יותר זמן או שאני לא אשלים אותה בכלל".

אם לא די בכך, "הזוגיות שלנו על סף תהום ברמות הכי קיצוניות שיש. למעשה אין זוגיות, יש צוות שעובד בשיתוף פעולה כדי לשמר את התא המשפחתי ואת מצב הילדים. אני לא כועסת עליו, אלא על המדינה והמערכת, כי אנחנו נושאים בנטל וקורסים תחתיו, אבל לאף אחד לא אכפת. אנחנו לא מצליחים לקיים מערכת יחסים. אבל אנחנו מבינים שזה לא באשמתנו, אז אנחנו מחזיקים את הראש מעל המים ומנסים לשרוד את התקופה".

לא כולם מצליחים. בקבוצות סגורות של נשות מילואימניקים עלו בחודשים האחרונים לא מעט פוסטים על עוד זוג שנפרד בצל המלחמה, עם אמירות כמו "לא עמדנו בזה", "המלחמה חידדה את הפערים" או "הוא אף פעם לא כאן אז הילדים כמעט לא הרגישו".

אך לא רק הזוגיות בסכנה בצל המלחמה. ח' הוא גרוש שקיבל משמורת מלאה על ארבעת ילדיו וגויס למילואים ביחידה לוחמת. "הוריי שמרו על הילדים, אבל גרושתי ניצלה את המצב, ובתוך כמה ימים הגישה לבית המשפט בקשה לקבל משמורת על הילדים בטענה שאני לא יכול לטפל בהם כי אני במילואים", הוא מספר. "לפני שנכנסנו לעזה המפקדים שלי, שראו שאני בלחץ, אישרו לי לצאת כל ערב. נסעתי בכל יום שלוש שעות במדבר לכל כיוון, בוקר וערב, כדי להיות עם הילדים בממ"ד וגם להילחם עם היחידה שלי. כשנכנסנו לקו קבעתי עם המפקדים סידור כך שאהיה כמה ימים בלחימה בעזה וכמה ימים בבית. הייתי יוצא ב־4:00 אחרי לילה של לחימה כדי להגיע לילדים. זה לא היה אידיאלי לאף אחד אבל פחדתי לאבד אותם".

את כל הנסיעות האלה עשה ברכבו הפרטי. "רק ארבעה חודשים אחרי פרוץ המלחמה הממשלה הוציאה הוראת שעה שמשלמים החזרים מוגדלים על שימוש ברכב וכביש 6 יהיה חינם, אבל זה לא היה רטרואקטיבי, אז לא קיבלתי החזרים על הרבה מאוד כסף ששילמתי בהתחלה. המדינה תגמלה בהמשך כמו שצריך, אין לי תלונות, אבל בהתחלה הרבה הוצאות היו עלינו".

"ישראל לא מורגלת למלחמות באורך כזה ובהיקף כזה"

ד"ר כרמית פדן, חוקרת יחסי צבא וחברה, מסבירה כי "ישראל לא מורגלת למלחמות באורך כזה ובהיקף כזה. הרבה פתרונות היו אד הוק ופחות פתרונות לאורך זמן".

היא מציינת כי "גם במלחמות קודמות התעוררו קשיים בקרב משרתי המילואים אך הם היו בהיקפים הרבה יותר מצומצמים, ולכן גם ההד והקולות נשמעו הרבה פחות בעבר מאשר היום".

לדברי ד"ר פדן, "מאז תחילת המלחמה נעשו ניסיונות כדי לייצר מענים מגוונים עבור אנשי המילואים, שנבעו ממיפוי צרכים שעלו מהשטח. בפועל, אנחנו לא רואים יישום מלא של הסיוע, בין אם זה משום שיש אותיות קטנות וכל מיני סייגים למתן ההטבות ובין אם זה עקב העובדה שהצרכים כל הזמן משתנים".

 ד''ר כרמית פדן, חוקרת יחסי חברה וצבא / צילום: חן גלילי

ד"ר פדן מסבירה כי במקרה של הסיוע לסטודנטים שגוייסו למשל "כל מוסד אקדמי נותן פרשנות אישית לאיך לבוא לקראת המילואימניק. היום אני כבר אני מתחילה לשמוע גם כל מיני קולות של סטודנטים שלא שרתו במילואים ומתרעמים על ההטבות שמקבלים אנשי מילואים".

ד"ר פדן מסבירה כי היקף המילואים ומשך המלחמה הם חסרי תקדים, וכך גם הדרושת התקציביות. לדבריה, "בשורה התחתונה, בגלל המצב התקדימי המדינה מנהלת סוג של קרב מאסף, היא כל הזמן צעד אחד אחרי שהצרכים עולים".

קראו עוד

לא מפצים עצמאים על אובדן צמיחה

משרתי המילואים מקבלים מהמדינה תמיכות שונות, בין היתר תשלום תגמול מהמוסד לביטוח לאומי, לשכירים ועצמאים, מענקים וסכומי כסף (לא מאוד גבוהים) לטובת טיפולים זוגיים ורגשיים לילדים ואפילו כיסוי מסוים על תשלומי בייביסיטר; ויש גם הנחות בארנונה ובתשלומי אגרות וכל מיני מלגות לסטודנטים. אך מעבר לעובדה שהרוב מספרים שהסכומים מכסים חלק קטן מאוד מההוצאות בפועל, תמיד יהיו דברים שהמדינה לא חשבה עליהם.

כך למשל גילה שחר שאבי, בעל משרד עורכי דין ויועצי מס, שממנו הוא נעדר חודשים ארוכים. שאבי, קצין תותחנים שהתגייס ב-7 באוקטובר, שירת במילואים 191 יום ברצף וממשיך לשרת. "כשאתה לא נמצא, גם אם העסק מתפקד הצמיחה עוצרת. אין צמיחה, אין גיוס של לקוחות חדשים וזה מחיר משמעותי. לפני המילואים הייתי מכניס בכל שבוע שלושה-ארבעה לקוחות חדשים. אני מתפעל את השיווק והגיוס הזה בטיקטוק ובאינסטגרם ואני לא יכול לעשות את זה במילואים".

 שחר שאבי, בעל משרד עורכי דין ויועצי מס / צילום: פרטי

לפי נתוני הביטוח הלאומי, נכון להיום 62% מהמילואימניקים שכירים, 8% עצמאים, 8% נוספים שכירים ועצמאים במקביל ו-22% לא עצמאים ולא שכירים (בהם מובטלים). בעוד השכירים חשופים לפיטורים, חלק מהעצמאים מספרים שהעסק על סף קריסה בהיעדרם או שהם נקלעים לחובות גבוהים.

שאבי בר־מזל לכאורה כי העסק מתפקד בהיעדרו, אבל הנזק "הבלתי נראה" של אובדן הצמיחה מוערך על ידו במאות אלפי שקלים. "בכל שנה יש לי לפחות תיק אחד או שניים גדולים שמושתתים על העבודה שלי. זו גדילה של כמה מאות אלפי שקלים בשנה. הציפייה שלי הייתה שבשנת 2024 יהיו לי לפחות שלושה-ארבעה כאלה אבל בגלל שאני לא נמצא זה לא קורה. ואף אחד לא מפצה על אובדן צמיחה, מפצים במענקים על אובדן הכנסה".

בעיה נוספת היא שללקוחות מתחילה להיגמר הסבלנות. "יש לי צוות מאוד מסור ומיומן, אבל עדיין יש המון לקוחות שלא מרוצים מזה שאני לא נמצא ולא זמין להם. בתחילת המלחמה, בחודש-חודשיים הראשונים, כולם היו מאוד מכילים וסבלניים ועכשיו אף אחד כבר לא מכיל".

גם בבית משלם שאבי מחיר. "הבן שלי כמעט כל לילה רוצה שאני אשן לידו כי יש לו טראומה שאבא שלו שבעה חודשים היה במילואים. עושים לנו טובה שנותנים לנו 1,500 שקל לטיפול רגשי, שזה מספיק לשניים־שלושה טיפולים שלא פותרים את הבעיה", הוא אומר.

מחיר המילואים הגיע גם לגינה שלו: "אחרי שבעה חודשים במילואים חיכו לי שתי הפתעות: הגינה הייתה גיהנום ברמה שלא יכולתי לגזום לבד, וקיבלתי מהעירייה אזהרה שהעצים שלי פולשים לרחוב". העירייה ביטלה את הדוח לבקשתו, אבל כדי להחזיר את הגינה למצב סביר, שאבי נדרש להביא גנן. "שילמתי לו 3,000 שקלים כדי להחזיר את המצב לקדמותו. מי יפצה אותי?".

באופן לא מפתיע, רגע אחרי שאנחנו מסיימים את השיחה שאבי עולה על מדים וחוזר לדרום. "אי אפשר אחרת", הוא אומר.

את סמ"ר במיל' רון אלון לא היה קל לתפוס, בין המילואים לניסיון שלו להקים עסק עצמאי. אלון, בן 44 עוד רגע, משרת כלוחם חי"ר. הוא נשוי ואב לארבעה, שאחד מהם עם צרכים מיוחדים. "אשתי נשארה בבית עם שני ילדים קטנים, שאחד מהם עם צרכים מיוחדים, במצב של שיתוק מוחין. ארבעה חודשים היא התמודדה לבד, עם עזרה של אנשים טובים מהקהילה ותמכה גם בי מרחוק. היא פייטרית רצינית", הוא אומר.

 רון אלון בעל עסק עצמאי לייעוץ לעמותות שמסייעות למשפחות במצוקה / צילום: פרטי

כשגוייס למילואים ב-7 באוקטובר הוא היה שכיר בעמותה שעוסקת בשיקום משפחות במצוקה, ובדיוק הקים עסק עצמאי לייעוץ לעמותות שמסייעות למשפחות במצוקה. כשסיים את סבב המילואים הראשון הוא פוטר מעבודתו כשכיר, "בלי קשר למלחמה ובצורה הוגנת וראויה", הוא מבהיר, אך עדיין מצא את עצמו עם עסק עצמאי בחיתולים. "אני עסק של איש אחד, אז כשאני נעדר העסק לא מתפקד. בספטמבר מחכים לי מילואים של חודשיים. כלומר זמן קצר אחרי שהתחלתי את דרכי כעצמי בלבד, אני הולך להיעדר במשך חודשיים נוספים כשאני רק בונה את עצמי מבחינת המשכורת והעסק בכלל".

אבל גם עבורו, כמו רוב המילואימניקים, אין שאלה בכלל אם להמשיך לשרת. "עוד 1,000 שקל פחות 5,000 שקל - נספוג את זה, ניקח עוד הלוואה. אני מאוד שלם עם עצמי, אין לי פקפוק. אני מגיע מבית שמאוד מחובר למדינה. אמא שלי ואחיינית שלי נהרגו בפיגוע לפני 20 שנה, אז יש לי צוואה של חיים, אני חייב לעשות את הכל כדי שהדברים האלה לא יקרו יותר".

"המרצים לא הבינו את גודל המאורע"

בקרב משרתי המילואים יש גם לא מעט סטודנטים וסטודנטיות שהיו אמורים להתחיל את שנת הלימודים באוקטובר 2023. למרות הקלות והתחשבות מצד המדינה וחלק ממוסדות החינוך, עבור רבים מהם התואר הנכסף מתרחק, וכך גם תחילת הקריירה.

צ' הוא סטודנט למדעי המחשב והמוח באוניברסיטה העברית ולוחם ביחידה קרבית במילואים. הוא חזר לאחר 130 ימי לחימה בעזה אל ספסל הלימודים רק כדי לגלות פער עצום בינו לבין חבריו שלא גויסו. "הייתי אמור להתחיל שנה שנייה באוקטובר, ואז המלחמה פרצה וגויסתי. שנת הלימודים התחילה כשהייתי בעזה ומן הסתם לא חשבתי על הלימודים בכלל. סמכתי על זה שידאגו לנו, למילואימניקים. כשחזרתי באמצע פברואר ישר הלכתי ללימודים כי לא יכולתי להרשות לעצמי לצבור עוד פער. הרגשתי תלוש אבל לא הייתה לי את הפריבילגיה לחשוב על מה אני מרגיש".

צ' נאלץ להוריד קורסים מהסמסטר ולשנות לחלוטין את מבנה התואר. "אני מנסה להציל כמה שיותר מהסמסטר ודוחה מה שאפשר לדחות. היו מרצים שבאו לקראתנו והיו מרצים שמאוד לא. הם לא הבינו את גודל המאורע. נתנו לי פטור מתרגיל או שניים, אבל הייתה דרישה ממני לעמוד בכל מה שמי שלא היה במילואים צריך לעמוד. בסוף הגעתי לתקופת המבחנים והרגשתי שהייתי צריך להשקיע הרבה יותר כדי להגיע לרמה הנדרשת".

צ' מעריך כבר עכשיו שהוא לא ישלים את התואר בזמן. "יש לי הרבה קורסים שדחיתי ואצטרך להשלים בהמשך אבל לא ברור מתי, כי הלימודים כל כך עמוסים שאין סיכוי שאשלב את זה בסמסטר הבא. ויש לי מילואים שוב ביום הראשון של הלימודים באוקטובר הבא וזה כדור שלג. אם פעם בשני סמסטרים אני צריך לדחות שני קורסים אז זה אומר שאני על כל סמסטר מוסיף לעצמי עוד חצי סמסטר. אני חד-משמעית לא הולך לסיים את התואר בזמן. זו שאלה טובה מתי כן".