הוא ניצח את האינפלציה, ונותר לו להגשים את החלום של כל נגיד

האם ג'רום פאוול נתפס בקלקלתו, או בתקנתו? האם הוא הצליח להוציא אל הפועל את משאת נפשו של כל נגיד בנק מרכזי, או שהוא החמיץ את השעה לפחות פעמיים בשלוש השנים האחרונות?

● ניתוח | בארה"ב כבר מתווכחים על מספר הורדות הריבית, אבל בישראל אין אפילו ציפיות 
● המשקיע האינטליגנט | להרוס את הדבר הכי קרוב לדבר בטוח בבורסה 

בשנה השלישית של תקופת כהונתו השנייה, פאוול עומד ערב מהלך שאין מנוס מלחשוב אותו לפוליטי, לפחות במידת מה. כמעט כל הסימנים מעידים שבאמצע ספטמבר, הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי של ארה"ב, יוריד את שער הריבית קצרת־המועד, ויאותת בזה שתמה מלחמתו האגרסיבית נגד האינפלציה.

דונלד טראמפ כבר אותת, שהוא יחשוב מהלך כזה, שבעה שבועות ופחות לפני הבחירות, להתערבות נגדו מפני שהורדת ריבית היא חדשות טובות למפלגת השלטון. הוא רמז שבמקרה כזה, אם ייבחר לנשיא, הוא עשוי לפטר את פאוול.

זה משהו שאיש זולת טראמפ לא היה מעז להגיד. נגידים אמריקאיים מעולם לא הועברו מתפקידם. אבל טראמפ שייך לקטגוריה אחרת. "אתה מפוטר!" היה סימן ההיכר של הקריירה הציבורית שלו מאז שהתחיל להנחות את תוכנית הטלוויזיה הפופולרית Apprentice, לפני 20 שנה. כלל לא ברור אם לנשיא אמריקאי שמורה הסמכות לפטר, אבל חזקה על אי־הבהירות הזו שלא תעמוד בדרכו של טראמפ.

מדד וולקר

משונה להיזכר שעד סוף שנות ה־70, אמריקאים התקשו לנקוב בשמו של נגיד הבנק המרכזי. איכשהו, אבק הכוכבים פסח על הכהונה הזו, שנושאיה היו תמיד גברים לבנים מעונבים עם רקע פיננסי ועם נטייה כללית לשמור פרופיל נמוך.

מצב העניינים הזה התחיל להשתנות בסוף שנות ה־70, עם כניסתו של פול וולקר. עליו אפשר להגיד שהוא היה הנגיד המודרני הראשון, במובן של השפעתו ושל מרכזיותו בציבור ובתקשורת. לנגידותו מיוחסת הצלחה מפליגה: הדברת האינפלציה הגבוהה ביותר בתולדות ארה"ב (שבשיאה הגיעה כמעט ל־15% בשנה), וסלילת הדרך אל ההתאוששות הכלכלית המפורסמת ביותר של זמננו, זו הקרויה על שמו של הנשיא רונלד רייגן.

וולקר היה מושא הערצה ומופת של חיקוי. יורשיו, בייחוד זה שבא מייד אחריו, נבחנו על פי קני־המידה שהוא יצר. וולקר הסתפק בשמונה שנים. יורשו המיידי, אלאן גרינספן, נשאר 17 שנה, מעבר לתוחלת החיים המקסימלית של נגיד (14 שנה). זה התאפשר באמצעות פירצה טכנית ובעיקר בזכות פולחן האישיות שנרקם סביב גרינספן.

המשבר הגדול של 2008, זה שהאמריקאים קוראים 'המיתון הגדול', העמיד בספק ניכר את הרושם של הצלחות גרינספן. הנגיד השלישי בסדרת וולקר היה בן ברננקי, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת פרינסטון. הוא עשה משהו חדש: הזרים כמויות ענק של מזומנים אל כלכלה גוועת. הוול סטריט ג'ורנל האשים אותו, שהוא הורס את ערך הדולר. העיתון אפילו התחיל לכנות את המטבע של ארה"ב "הברננקי", בבוז.

ברננקי לא הרס את המטבע. תושייתו חילצה את אמריקה ממיתון חריף, והעניקה השראה להתרת החגורה. שמונה שנות נגידותו הכינו את הפדרל ריזרב, מבלי דעת, לימי הסגריר של משבר הקורונה.

פאוול היה עצמאי מדי

ג'רום פאוול הגיע אל הנגידות בשנה השנייה של נשיאות טראמפ (2018). הוא בא מרקע וושינגטוני אופייני: עורך דין על פי הכשרתו (ללא כל תואר כלכלי), שעבד בבנק השקעות גדול (ועשה הרבה כסף; בזמן כניסתו לנגידות שוויו הוערך ב"19 עד 55 מיליון דולר"), אבל גילה תמיד עניין בשירות הציבורי.

הוא שייך לאגף הפרגמטי, המתון, של המפלגה הרפובליקאית, זה שמשקלו התמעט והלך בשנים האחרונות. אף כי פאוול אינו קרוץ מן החומר של טראמפ, זה האחרון העדיף אותו על פני הנגידה הדמוקרטית של הימים ההם, ג'נט ילן, שתקופת כהונתה הראשונה פקעה ב־2018.

 המועמד לנשיאות ארה"ב, דונלד טראמפ. יפטר את פאוול? / צילום: Reuters, Jeenah Moon

טראמפ, הואיל ולא העריך במיוחד את הצורך לכבד את עצמאות הבנק המרכזי, הניח שנגיד רפובליקאי החייב לו את קידומו יחיה את הגחלים בשבילו.

פאוול לא עמד בציפיותיו. בימים הראשונים של משבר הקורונה, כאשר הכלכלה הגלובלית עמדה להיעלם בתוך חור שחור, טראמפ איים להוריד את פאוול בדרגה, ממעמד של יו"ר מועצת הנגידים אל מעמד של אחד מחברי המועצה.

זה לא קרה, גם מפני שטראמפ לא העז, וגם מפני שפאוול ויתר על זהירותו רבת הימים. משקיפים מופתעים אמרו עליו באפריל 2020, כי הוא "מעניק הגדרה חדשה לתפקיד של בנק מרכזי", באמצעות פתיחה עצומת ממדים של ברזי האשראי לרשויות מקומיות ולחברות. "הוא שובר כללים בני מאה שנה", כתבו אז.

"הנשיא השתולל"

נשיאים התנגשו לא פעם עם נגידיהם. נגיד מן העידן הקודם, ארתור ברנס (Burns), סיפר פעם על עימות עם הנשיא שמינה אותו, ריצ'רד ניקסון, ב־1970: "הנשיא השתולל; הוא דיבר כמו אדם נואש; השתלח בשנאה כלפי העיתונות; דרש שנעמיד באור חיובי יותר את החדשות הכלכליות, גרועות כאשר יהיו".

כל הנשיאים רצו שלעת משבר, הנגיד יפתח לרווחה את ברזי האשראי. במיתון הגדול של 2008, ממש כמו במשבר הקורונה של 2020, ריבית נמוכה לא הספיקה, אפילו כאשר צנחה לאפס. נגידים השתמשו באמצעי המוניטרי הידוע כ'הקלה כמותית' (qualitative easing), שעניינה הוא רכישה מסיבית של נכסים פיננסיים כדי להגדיל את הנזילות.

ההזרמה של ימי הקורונה, הן מצד הפדרל ריזרב והן מצד הממשלה הפדרלית, קראה דרור לנוסחה הקלאסית: הרבה יותר מדי כסף רדף אחרי הרבה פחות מדי מוצרים, מפני ששרשרות האספקה נפגעו ללא תקנה. הבנק המרכזי ומשרד האוצר דחו הזהרות מפני סחרור אינפלציוני, אשר יחייב העלאה מסחררת של הריבית, וידון את המשק למיתון קשה וממושך.

האינפלציה אמנם התחילה לעלות, והגיעה ב־2022 אל רמתה הגבוהה ביותר זה 40 שנה. לפדרל ריזרב לא הייתה ברירה אלא לעשות מה שאחד מנגידיו השנונים ביותר, ויליאם מקצ'זני מרטין, תיאר לפני כמעט 70 שנה: "מעמדנו הוא זה של המלווה, המורה לסלק את קערת הפונץ' מן השולחן, ברגע שהמסיבה מתחילה להתחמם". ההגדרה נכנסה זה כבר לאוצר הקלישאות של הבנק המרכזי, אבל היא היטיבה מאוד להסביר את משימתו.

היא לא השיבה לעומת זאת על השאלה מה יקרה לאחר חטיפת הפונץ'. האומנם ההתערבות תצנן במקצת את להט המסיבה, או שהיא תסיים אותה בנפילה לקרשים? בלשון קצת יותר מקצועית, האם אפשר להוריד את האינפלציה באמצעות 'נחיתה רכה', או שמיתון הוא כורח המציאות.

התמהמה בהידוק ובהתרה

זו השאלה שריחפה על מלחמת ג'רום פאוול ועמיתיו באינפלציה. לורנס סאמרס, הכלכלן המהולל מהרווארד, שצפה בדיוק נמרץ את האינפלציה, חזר וצפה מיתון קשה. זו לא הייתה דעת יחיד. היא לא התממשה, לפחות לפי שעה. העלאות הריבית הבלתי פוסקות של השנתיים האחרונות כמעט שלא נגעו בתעסוקה, והאטו רק במקצת את הפעילות הכלכלית. אבל הן הורידו את האינפלציה משיעור שנתי של 9% (ביוני 2022) ל־3% ופחות החודש.

במהלך יולי הגיעו נתונים קצת יותר מדאיגים: בפעם הראשונה מאז משבר הקורונה, מספר מקומות העבודה במשק פחת. אמנם האבטלה הייתה נמוכה מאוד בכל קנה מידה היסטורי, אבל עצם התזוזה עוררה חשש שפאוול חזר ואיחר את המועד. זאת אומרת, כפי שהוא התמהמה בהידוק החגורה לפני שלוש שנים, כאשר התחוורה מגמת האינפלציה, אפשר שהוא חזר והתמהמה בהתרת החגורה כאשר התחוורה הסבירות של ניצחון על האינפלציה.

נשיאות דונלד טראמפ תעמיד את פאוול ואת הפדרל ריזרב במבחן, לא רק בגלל רמזי טראמפ שהוא ישקול את פיטורי הנגיד, כי אם גם מפני שטראמפ, יותר מכל קודמיו, רוצה לצמצם את עצמאותו של הבנק. ניסיון כזה עשוי להטיל צל ארוך על כלכלת ארה"ב, וסביר שייתקל בהתנגדות פוליטית וכלכלית עזה.

כהונת פאוול אינה בת־הארכה. חברותו במועצת הנגידים תפקע בפברואר 2026. יש לו אפוא עוד שנה וחצי. או אז, לנשיא או לנשיאה הבאים תינתן ההזדמנות לבחור בין המשכיות לזעזוע. במקרה של טראמפ מועט הספק במה הוא יבחר.