בדרך למהפכה המשפטית של שקד, מותר גם לכופף את העובדות

מידת ההתערבות של שופטים בהחלטות הכנסת והממשלה היא תופעה חריגה ומופרזת - זאת אחת הטענות המובילות בקמפיין הבחירות של מפלגת הימין החדש, בראשות שרת המשפטים איילת שקד ושר החינוך נפתלי בנט.

השבוע, בסיור בנווה שאנן עם שפי פז, התומכת בגירוש מהגרים לא חוקיים, הצהירה שקד כי בקדנציה הבאה היא תעביר את פסגת ההתגברות כדי "להוציא את המסתננים מישראל", וטענה כי "בג"ץ פסל 3 פעמים חוקים להעברת מסתננים לתקופה ארוכה למתקן חולות. אלה היו התערבויות מיותרות של בג"ץ במדיניות הממשלה".

יום קודם, בכנס עם ראשי מועצות אזוריות, שקד הודיעה כי תדרוש לעגן בהסכמים הקואליציוניים את "תוכנית 100 הימים" שלה, שכוללת ביטול של הוועדה לבחירת שופטים וקיום שימוע ציבורי לשופטי בית המשפט העליון.

"ברובן המוחלט של הדמוקרטיות המערביות, נבחרי הציבור הם אלה שממנים את שופטי הערכאה העליונה", הסבירה שקד לפני שבועיים בנאום שבו הציגה את התוכנית הזאת. "אין סיבה שנישאר מאחור. לא ייתכן שבדמוקרטיה איתנה כמדינת ישראל, לשופטים תהיה זכות וטו בבחירת עמיתיהם".

בנט היה נחרץ יותר בהצגת ישראל כעוף מוזר בעולם. בראיון בגלי צה"ל, הוא קבע כי "רק במדינת ישראל שופטי עליון מעורבים במינוי שופטי עליון". בנט טען כי במודל המקובל בשאר העולם "את הבג"ץ, בית המשפט החוקתי, נבחרי הציבור ממנים", ונקב בשורה של מדינות שבהן, לדבריו, פועל המודל הזה: ארצות-הברית, גרמניה, צרפת, שווייץ, דנמרק, ספרד, פורטוגל, בלגיה, יפן והולנד.

הקביעות האלה עוררו פולמוס תקשורתי באשר לייחודה של השיטה הישראלית לבחירת שופטים. למעשה, בנט טוען כי אין עוד מדינות בעולם שבהן שופטי "הבג"ץ" - הערכאה שעוסקת בעתירות נגד המדינה, ובפרט בביקורת שיפוטית - משחקים תפקיד בהליכי המינוי של עמיתיהם.

כמה מדייק בנט בתיאור המדינות שהוא נוקב בשמותיהן?

 ישראל לא לבד בעוד מדינות שופטים בוחרים שופטים

לא רק אצלנו שופטים מעורבים

המקרה המסקרן ביותר ברשימה של בנט הוא דנמרק. את שופטי בית המשפט העליון הדני ממנה שר המשפטים, לפי המלצה של גוף בשם המועצה למינוי שופטים. מחצית מחבריה הם שופטים: אחד עליון, אחד שופט בית המשפט הגבוה, ואחד מחוזי. לצדם יושבים עורך דין ושני נציגי ציבור. לפי הנוהג, שר המשפטים מקבל תמיד את המלצת הוועדה. בניגוד לקביעה של בנט, בדנמרק יש לשופטים השפעה רבה על בחירת עמיתיהם.

המודל הדני מזכיר במידה רבה את המודל הישראלי. גם הוועדה לבחירת שופטים בישראל כוללת נציגים מקרב השופטים (הנשיא ושני שופטים מבית המשפט העליון) ונציגים אחרים: שני חברי הממשלה (ובהם שר המשפטים, שמשמש יו"ר), שני חברי הכנסת (לפי הנוהג, מהקואליציה ומהאופוזיציה) ושני חברי לשכת עורכי הדין.

השיטה הזו לא נבחרה במקרה. היא הונהגה עוד ב-1953 בכוונה מוצהרת לצמצם את השפעת הפוליטיקאים, אחרי כמה שנים שבהן שופטים מונו בידי הממשלה. שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, הסביר כי "מינוי שופטים הוא עניין למומחים, ואסור שעניין זה ייהפך לעניין פוליטי".

משקל השופטים הדנים במינויים ל"בג"ץ" הדני גדול במיוחד, אבל ברשימת בנט נמצאות עוד שתי מדינות שבהן השופטים שותפים לבחירה - פורטוגל וספרד. בפורטוגל הפרלמנט ממנה 10 משופטי בית המשפט לחוקה, והשופטים המכהנים ממנים שלושה.

בספרד המינוי נעשה פורמלית בידי המלך אך בהמלצת הרשויות, לפי המפתח הבא: ארבעה בהצבעה בבית התחתון בפרלמנט, ברוב של 60%; ארבעה בהצבעה בבית עליון, לפי אותה מתכונת; שניים בידי הממשלה; והשניים האחרונים - בגוף בשם מועצת השפיטה הכללית. במועצה יושבים 12 שופטים מכל הערכאות ו-8 משפטנים בכירים, ובראשה עומד נשיא בית המשפט העליון.

שופטים בכירים ממלאים תפקיד רשמי בבחירת שופטים גם בנורבגיה, בדרום קוריאה, באיטליה ובלוקסמבורג. בשתי מדינות שהזכיר בנט, צרפת והולנד, אין לערכאה השיפוטית העליונה סמכות לבקר חקיקה.

איפה הפוליטיקאים כן שולטים בהליך?

אף שישראל אינה מקרה יחיד במינו, ברוב המדינות שהזכיר בנט מינוי השופטים אכן נמצא בסמכותם הבלעדית של פוליטיקאים. בשלוש מהן הכוח נתון לחברי הפרלמנט. בגרמניה, מחצית המינויים לבית המשפט הפדרלי לחוקה נעשים בבית העליון, ומחציתם בוועדה פוליטית בבית התחתון, שבה יושבים 12 חברים המייצגים באופן יחסי את הסיעות. בבלגיה, המלך ממנה את שופטי בית המשפט לחוקה לפי רשימות שמגישים הבית העליון והתחתון, לסירוגין.

גם בשווייץ בוחר הפרלמנט את שופטי בתי המשפט הפדרליים, לרבות העליון, והמועמדים עצמם הם כמעט תמיד בעלי שיוך מפלגתי. שיקולי מפלגה, מגדר, שפת אם, מוצא ודת ממלאים לעתים קרובות תפקיד בבחירה.

בנט הזכיר את ארצות-הברית, שבה הנשיא ממנה את שופטי העליון באישור ועדת מיוחדת של הסנאט, ברוב של מחצית מהחברים לפחות. אבל גם שם יש לשופטים מכהנים השפעה על המינויים, אם כי בלתי מחייבת: על-פי רוב, הנשיא מתייעץ לגבי המינויים עם נשיא בית המשפט העליון ועם השופטים.

פוליטיזציה חריפה במיוחד של מינוי השופטים נהוגה ביפן. שופטי בית המשפט העליון מתמנים תחילה בידי הממשלה, באישור הקיסר. אבל לאחר מכן הם עומדים למבחן הציבור. המינויים נבחנים מחדש כשנערכות הבחירות הכלליות לבית הנבחרים, ושוב מדי 10 שנים. 

אז מה פסק דינן של העובדות? נראה כי ברוב הדמוקרטיות המערביות, נבחרי ציבור אכן מחזיקים בעיקר הכוח למינוי שופטי הערכאה העליונה. אבל ישראל רחוקה מלהיות המדינה המערבית היחידה שבה "שופטי עליון מעורבים במינוי שופטי עליון". המהפכה השיפוטית זקוקה לטיעון חזק יותר.