צפירת אזהרה

ישראל זיהתה את הקשר שבין תחבורה-סביבה-בריאות-חברה בתחילת שנות 2000, מה שהביא אותה להכרה כי במדינה צפופה כמו שלנו יש הכרח בפתוח וחיזוק תשתיות רכבת לשם שיפור נגישות הפרברים למרכז.

בהתאם לכך, החלה המדינה בסלילת מסילות כפולות המאפשרת הגברת תדירות ואמינות השירות. ערך מוסף אחר הוא הפחתת זיהום אוויר- למעלה מ-1,000 איש מתים מדי שנה בגלל זיהום האוויר בגוש דן והעלות הכוללת של נזקי זהום האוויר מתחבורה מגיעה ל-2.4 מיליארד שקל בשנה.

בנוסף, הרכבת מנצלת את משאבי הקרקע ביעילות בהשוואה לכבישים, למחלפים, לתחנות הדלק ולקניונים המוקמים לצידי הכביש; הרכבת פוגעת פחות בבתי גדול של חיות בר; וכמובן, הרכבת היא כלי תחבורה עממי והוגן לכל שכבות האוכלוסייה.

7.7.05, 20:15. שחר ברזילי ז"ל, נער בן 16 מבנימינה, מפעיל שיקול דעת מוטעה וחוצה את פסי הרכבת, המפלחים את המושבה, ונהרג מפגיעת רכבת.

אותו יום, אותה שעה, אותו עניין בדיוק. הכתובת, כמאמר הקלישאה, היתה על הקיר והקטל ממשיך. מאות מעברים מוסדרים ופחות מוסדרים של מפגש כביש עם דרך עפר והרכבת פזורים לאורך קווי המסילות והשאלה היא לא האם, אלא מתי, מי והיכן!

כשהשאלה המרכזית נוגעת בתשתיות הבטיחות. לא ייתכן שתשתיות בטיחות שהיו נהוגות בבנימינה, בחדרה, בלוד ובמקומות נוספים בארץ ימשיכו לשמש גם כאשר מספר הרכבות עולה פי כמה בכל יום, ומהירות נסיעתן עולה בעשרות קמ"ש.

רמת הבטיחות של מעברים אלה צריכה לעלות. הם צריכים להשתפר ולהתייעל ולו רק כדי לצמצם את הנזק הכלכלי שהן יוצרות. הנזק מתאונות דרכים, כפי שנאמד ע"י הוועדה של שיינין, הוא 10 מיליארד שקל בשנה - 500 הרוגים, ועשרות אלפי פצועים.

מקבץ האירועים בחודשים האחרונים הקשורים לתשתיות הבטיחות ברכבת מחדד את הבעיה. חברי ועדת שיינין הדגישו בעבודתם, כי תשתית מודרנית ובטיחותית היא תנאי הכרחי לבטיחות בדרכים וכי חלוקת האחריות בין הגורם האנושי לתשתיות אינה רלוונטית לנושא. העיקרון המנחה חייב להיות מניעה מראש של קיום מצבי סיכון ותאונות.

במקרה של מפגש כביש ומסילה, בעיקר בלב יישוב עירוני, הפתרון חייב להביא להפרדה מלאה. עלות התקנת גשר עילי למכוניות והולכי רגל, היא 10-30 מיליון שקל. בארץ בה שולטת תרבות ה"סמוך", "יהיה בסדר", "לי זה לא יקרה" ההפרדה חייבת להיות מוחלטת וברורה - שילוט אינו מספיק, ולעיתים קרובות גם המחסום אינו הרתעה מספקת.

הפיתוח של הרכבת, כאמור, חיוני מהבחינה הסביבתית והחברתית והכלכלית, אך יש להקדיש חלק מהתקציב הנכבד גם לבטיחות. שהרי מעבר לחיי אדם, פציעות, שיקום ופגיעה נפשית במשפחות, הרי גם הקמת ועדת חקירה עולה כסף. הלא כן?

הכותבת היא ממוסד נאמן בטכניון