הרפתקנים, נמאסתם

אינטלקטואל ציבורי הוא תרגום לא מוצלח של public intellectual. זה מושג שאמריקנים משתמשים בו כדי לתאר אנשים המשתכרים למחייתם מחשיבה בקול רם. הם פולטים רעיונות מורכבים, וגם רעיונות בוסריים, אל רשות הרבים. הם מזכירים לעיר-הבירה החשובה ביותר בעולם שפוליטיקה אינה רק עניין של "תהליך", אלא גם של מהות.

אף על פי שהחושבים-בקול-רם נמצאים על המפה זה 90 שנה (מזמן ייסודו של המכון לחקר הניהול ב-1916), הם הגיעו אל שיא השפעתם רק ב-30 השנה האחרונות. ההצלחה הזו באה מכיוון לא צפוי: מימין. לא צפוי, מפני שאינטלקטואלים שמאליים, לפעמים רדיקלים, משלו בכיפה כמעט מאז ומעולם. אינטלקטואל ימני היה כמעט דבר והיפוכו.

באמריקה קוראים לימין שמרנים ולשמאל ליברלים. במשך 40 שנה, מאז ימי פרנקלין רוזוולט, השמרנים התחבאו מאחורי הארון. המילה עצמה, שמרן, הוכנסה להקפאה עמוקה. זה התחיל להשתנות בשנות ה-70. התואר ליברלי נעשה בהדרגה גידוף פוליטי, שאנשים בעלי שאיפות פוליטיות ניסו להשתמט ממנו. האינטלקטואלים הימניים החדשים התחילו להיוודע בכינוי השמרנים החדשים, או ניאו-קונסרבטיבים, להבדיל אותם מן השמרנים הישנים.

על השמרנים החדשים נמאסה עמדת ההתגוננות של המערב במלחמה הקרה עם ברית-המועצות. הם רצו להטעים את יתרונה המוסרי והאיכותי של הדמוקרטיה המערבית, ולעזור באופן פעיל למתנגדי המשטר הסובייטי. הם רצו שארצות-הברית לא תתבייש להפיל משטרים אנטי-אמריקניים (באותו הזמן, בייחוד באמריקה המרכזית). והם גם תמכו בישראל במידה שאיש לא תמך לפניהם. "ישראל", נזף בי פעם אחד מכוהניהם הגדולים, נורמן פודהורץ, "ישראל זקוקה לביקורת קונסטרוקטיבית בערך כפי שמדבר הסהרה זקוק לחול".

השמרנות החדשה הכזיבה

ב-1989, עוד לפני שנפלה חומת ברלין, אבל כאשר רוחות השינוי כבר נשבו על-פני מזרח אירופה ומרכזה, אחד הצעירים הבולטים שבין השמרנים החדשים, פרנסיס פוקויאמה, כתב מסה שנקראה קץ ההיסטוריה. זו הייתה פרפראזה על הפילוסוף הגרמני הגל. בדיוק לפני 200 שנה, בעקבות ניצחונו הגדול של נפוליאון על פרוסיה בקרב יינה, הגל הגיע למסקנה שרעיונותיה של המהפכה הצרפתית נחלו ניצחון סופי (הוא טעה). גם פוקויאמה ציין את ניצחונה הסופי הממשמש ובא של הדמוקרטיה הקפיטליסטית. אין לה עוד מתחרים, אין לה עוד חלופות (אגב, אפשר לקרוא את המאמר על הרשת בכתובת wesjones.com/eoh.htm).

שיכרון הניצחון לא פחת גם בשנים הבאות. השמרנים החדשים הוסיפו לתת לו תוקף אינטלקטואלי, עד 2003 ועד בכלל. ב-1998, שמרנים חדשים יזמו קריאה פומבית לנשיא ביל קלינטון להפיל את סדאם חוסיין. בין החותמים היו דונלד רמספלד, פול וולפוביץ וזלמאי חליזאד. הראשון נעשה כעבור שנתיים שר ההגנה, השני נעשה המשנה לשר ההגנה, השלישי נעשה השגריר - בעצם הנציב העליון - באפגניסטן, ועכשיו בעיראק.

מלחמת עיראק לא הייתה מלחמה ניאו-קונסרבטיבית, וחוג סתרים ניאו-קונסרבטיבי אינו מנהל את אמריקה מאחורי הקלעים. אבל השמרנים החדשים אמנם הגיעו אל פסגת השפעתם בימי ג'ורג' דאבליו בוש. ההסתבכות בעיראק היא לפחות במידת-מה תוצאה של שיכרון הניצחון שבקע מבית-מדרשם. מה מעניין אפוא שפרנסיס פויקויאמה, האיש שהלביש את השיכרון במחלצות של רהיטות אינטלקטואלית, וגם חתם ב-1998 על הקריאה למלחמה, מודיע עכשיו כי השמרנות החדשה הכזיבה, והוא פונה לה עורף. את ההודעה הזו הוא מוסר בספר חדש, "אמריקה בפרשת דרכים" (America at the Crossroads).

פוקויאמה סופק כפיים לנוכח שיעור ניתוקם של חבריו משכבר הימים מן המציאות. "כיצד זה קבוצה בעלת ייחוס כה רם הגיעה לכלל מסקנה שבעיית-היסוד במזרח התיכון היא היעדר דמוקרטיה; שלארצות-הברית יש החוכמה והיכולת לתקן את המצב הזה; ודמוקרטיה תיכון בעיראק במהירות וללא ייסורים?

"נראה שתומכי המלחמה חשבו כי דמוקרטיה היא בררת-המחדל, שאליה חוזרות חברות לאחר שמתחלף בהן משטר הדיכוי; לא שדמוקרטיה היא תהליך ארוך-טווח של בניית מוסדות ושל רפורמה. ניאו-קונסרבטיזם, כסמל פוליטי וכאסכולה של מחשבה, התפתח למשהו שבו אינני יכול עוד לתמוך".

"בוש רושש את אמריקה"

כתב-הכריתות של פוקויאמה התקבל בצינה עוינת בימין הניצי (יש גם ימין המתנגד מעיקרה למלחמה בעיראק). הימין אהב ברבע המאה האחרונה אנשי שמאל חוזרים בתשובה, אבל לא את ההפך. מכאיבה במיוחד בשביל הימין הזה הייתה הגזירה השווה שפוקויאמה הוציא בין הגיונה של מלחמת עיראק ובין "שגיאתם הקלאסית" של הליברלים בשנות ה-60, כאשר משלו בכיפה הפוליטית.

הליברלים הודיעו אז כי העלייה בפשיעה העירונית בארצות-הברית מחייבת לא טיפול סימפטומטי, זאת אומרת מאמץ מוגבר לאכוף את החוק, אלא טיפול שורש. כך הוכרזה המלחמה על העוני, במסגרת יוזמתו האוטופית של הנשיא לינדון ג'ונסון לכונן "חברה גדולה" (The Great Society). את העוני לא ביערה היוזמה הזו. לעומת זאת, היא עזרה ליצור תת-מעמד של נתמכי סעד וכיסים קבועים של עוני ושל פשיעה.

כישלון המלחמה על העוני פרנס את הרטוריקה של הימין במשך שנים. זה היה בעיני הימין הביטוי המובהק ביותר לאידיאליזם הלא-מעשי של השמאל, להתמכרותו לרעיונות של "הנדסה חברתית", לאמונתו שאפשר לרפא כל בעיה באמצעות תקציבים מוגדלים, לחוסר כישרונות הניהול שלו, ולהשתמטותו מאחריות.

כיוצא-בזה השמרנים החדשים והמזרח התיכון, לפי פוקויאמה. הם הגיעו למסקנה שפעולת שיטור לטיפול בסימפטומים - זאת אומרת מאבק נגד ארגוני טרור - לא תספיק. נחוץ טיפול שורש. הקופה האמריקנית נפתחה אפוא לרווחה, והמלחמה על הטרור הפכה למסע משיחי לטובת דמוקרטיה. כמו הליברלים של שנות ה-60, השמרנים החדשים התפתו ל"הנדסה חברתית", שגו בחלומות של תיקון עולם, ולא שקלו בכובד-ראש את התוצאות. הם סיבכו את אמריקה בפרויקט פוליטי וצבאי המקיז את דמה, מרוקן את קופתה, מזיק לשמה הטוב, ומניב תוצאות שונות מאוד מאלה המקוות.

שמרנים אמריקניים אוהבים בדרך-כלל להטעים את פער הפיכחון בינם ובין ליברלים. הם, השמרנים, אינם מתנגדים לשינוי, אבל הם רוצים שינוי הדרגתי, לא מהפכני. הם, השמרנים, מנסים להתאים את עצמם למציאות, לא להתאים את המציאות לעצמם. השמרנים הם הבוגרים; הליברלים הם הנערים קלי-הדעת והאימפולסיביים. היש בכלל ספק בידי מי הייתם רוצים להפקיד את השלטון? לא עוד, מכריז פוקויאמה.

ביקורתו של פוקויאמה על השמרנים החדשים היא כאין וכאפס לעומת ביקורתו של ברוס בארטלט על הנשיא בוש. בארטלט היה מנערי רונלד רייגן, מגן נאמן של טוהר אידיאולוגי שמרני. הוא פרסם בחודש שעבר ספר, הנקרא בפשטות "המתחזה" (Impostor). כותרת-המשנה אינה מצטיינת בניואנסים, "כיצד ג'ורג' בוש רושש את אמריקה ובגד במורשתו של רונלד רייגן". בוש, אומר בארטלט, אינו "שמרן אמיתי". אי-אפשר שאדם ייחשב לשמרן, אם הוא מאמין ביכולתה של הממשלה לתקן את העולם. זה שיגיונם של הליברלים.

בארטלט מכוון את עיקר ביקורתו אל מדיניות הפנים של בוש: בזבוז, ריכוזיות, ניהול כושל. אבל הוא אינו חוסך את שבטו גם ממדיניות החוץ, לפחות בראיונות פומביים. והוא מבקר את סגנונו האוטוקרטי של הנשיא, זה הדוחה ביקורת קונסטרוקטיבית אפילו מצד יועצים קרובים, אפילו כשהיא נמתחת בדל"ת אמותיו של הנשיא, בדיסקרטיות גמורה.

העייפות מבוש היא עכשיו כמעט כללית, והיא מתפשטת והולכת אפילו במפלגתו. סקרי דעת-הקהל האחרונים מעמידים את התמיכה הציבורית בו על 37% או פחות. באחד הסקרים, 70% אמרו שהם מצפים למלחמת אזרחים בעיראק. בפעם הראשונה, שיעור האמריקנים הסומכים על הנשיא בענייני ביטחון לאומי ירד במידה ניכרת, אל מתחת ל-50%.

עיראק הייתה הרפתקה. הרפתקה יכולה בהחלט להסתיים בהצלחה, ואז היא חדלה להיחשב להרפתקה, ועוברת אל המקום השמור להעזות. הרפתקן מצליח מוכרז מדינאי בעל חזון. אבל הרפתקה ביחסים בין-לאומיים היא הימור. כשההימור אינו עולה יפה, ההרפתקן נענש. בוש חדל בימים האלה להיות נושא-הדגל של הימין השמרני, והופך להרפתקן. הוא האיש שהצעיד את ארצו אל הלא-נודע, מתוך הסתמכות על הערכות שגויות ואגב התיימרות לשנות את מהלך ההיסטוריה.

צפצפת-הפח של ז'בוטינסקי

לזאב ז'בוטינסקי הייתה פעם דעה מעניינת על הרפתקאות פוליטיות. "שום תנועה לאומית אינה יכולה להתקיים ללא הרפתקנות", הוא כתב לפני 74 שנה. הרפתקנות היא "תגובה נורמלית לתנאים לא-נורמליים". הרפתקה, הוא אמר, "מעפילה הרים, לא גבעות".

את המאמר הזה הוא כתב במקור ברוסית, ונתן לו את השם "על האוואנטוריזם". בשם הזה הכירו אותו בני-זמנו. האוואנטוריזם היה נקודת-התחלה חדשה של הימין הציוני. הוא חיזק את ידיהם של רדיקלים, שרצו לפרוק לא רק את עול הבריטים, אלא גם את מרותם של מוסדות היישוב. הוא הפך את התנועה הרוויזיוניסטית עצמה להרפתקה. שלוש שנים אחר-כך היא פרשה מן ההסתדרות הציונית, ועמדה 52 שנה באופוזיציה (עם הפסקה קצרה).

"אילו צעיר אני", ז'בוטינסקי הכריז באביב 1932, "מנהיג הייתי שיטה חדשה בתעמולה, והסמל שלה - צפצפה. כן, צפצפה כזאת פשוטה עשויה פח, שמחירה פרוטותיים, והסיסמה למערכת התעמולה הזאת תהיה - צפצפו על חוקיהם ועל איסוריהם". ומה יהיה אם המחוקקים והאוסרים ישליכו את המצפצפים אל הכלא? "בית-סוהר אינו כלל טרגדיה בשביל אלה היושבים בבית-הסוהר, זו טרגדיה בשביל אלה המושיבים אנשים ישרים בכלא".

קריאת תיגר יכולה להיות תכסיס תעמולה אפקטיבי לגיוס תומכים, ובלבד שתהיה לה מטרה. אבל קריאת התיגר של ז'בוטינסקי נעשתה עד מהרה מטרה בפני עצמה. תנועה פוליטית שלמה הקדישה את עצמה למחוות התרסה. איזה בזבוז איום של אנרגיה יוצרת מצד אנשים שהיה בהם כל-כך הרבה ממש.

צריך להגיד שלז'בוטינסקי עצמו היו קצת ספקות. הוא עצמו ישב אז בחו"ל, ממשלת המנדט אסרה עליו את הכניסה לארץ לאחר מאורעות תרפ"ט. תלמידיו בארץ ישראל פירשו את תמיכתו בהרפתקנות באופן קצת יותר מדי מילולי. הם העלו את הטמפרטורות של הוויכוח הציבורי עם השמאל. השמאל השיב להם מידה כנגד מידה. שיסוי, הסתה, ולבסוף אלימות נעשו אפיונים קבועים של חיי היהודים בארץ. כמה מתלמידי ז'בוטינסקי פלירטטו עם רעיונות פשיסטיים, הביעו הערצה למוסוליני ואפילו להיטלר (אם כי כמובן לא לאנטישמיות הנאצית).

חודשים אחדים לאחר המאמר "על ההרפתקנות", ז'בוטינסקי כתב מאמר נוסף, כדי לצנן קצת את הלהט המהפכני. "ידידיי הצעירים: עד כאן ולא עוד!". הוא הודיע שהוא דוחה "ללא סייג" קיצוניות פוליטית, שהוא השווה עם הטרור המהפכני בצרפת בשנות ה-90 של המאה ה-18. הקיצוניות "אינה הולמת שום מצב, ואם מפעם לפעם יש צורך בהרפתקנות, אין זאת אומרת שהרפתקנות היא חזות הכול, או שהיא העיקר" (אני מודה שאת הציטוט הזה אני מתרגם מאנגלית, מן הביוגרפיה של ז'בוטינסקי שחיבר שמואל כ"ץ. לא היה לפניי הנוסח העברי).

דברי ההרגעה לא פעלו את פעולתם, ממש כפי שהזהרותיו התכופות של ז'בוטינסקי מפני פולחן המנהיג לא פעלו את פעולתן.

ההרפתקנות של משפחת נתניהו

לפני שש שנים, מסדר ז'בוטינסקי בישראל הזמין את פרופ' בן-ציון נתניהו להרצות לפני חבריו על "ז'בוטינסקי במעלה ההר". פרופ' נתניהו הזכיר את ההרפתקנות מבלי להזכיר את הסייגים שז'בוטינסקי שם לה אחר-כך. הפרופסור הזכיר, לעומת זאת, את ההתנגדות להרפתקנות, שבאה מצד השמרנים בתנועה. אבל, הטעים פרופ' נתניהו, ז'בוטינסקי לא שינה את דעתו, "וגם רמז על כך שחלק מעסקני תנועת הצה"ר (הציונות הרוויזיוניסטית) היו דומים במבנה הנפשי שלהם לחבריה של ההסתדרות הציונית". עלבון נורא מזה לא יכול היה המנהיג להטיח בנאמניו. הוא עמד ויצר ציונים חדשים, והנה הוא מוצא ביניהם כאלה "דומים במבנה הנפשי שלהם" לאנשי השמאל ולמשרתיהם בהסתדרות הציונית הישנה שאבד עליה הכלח.

הפילוג של 1935 עלה לימין הציוני בסיכוי להפוך למפלגה שמרנית מודרנית. שמרני אינו ניתן כאן בהוראת גנאי, כי אם אדרבא, מתוך הכרה בחשיבותה של המסורת השמרנית המהוללת שהתפתחה בבריטניה מסוף המאה ה-18, מן הפילוסוף אדמונד ברק ועד לראש-הממשלה הגדול בנג'מין דיזראלי. שמרנות לא הייתה אמצעי של דשדוש במקום, אלא דווקא של רפורמה הדרגתית. שמרנות הייתה חלופה הכרחית למהפכה, מפני שהיא הכירה בנזק הלא-הפיך שמהפכות מסיבות לרקמה החברתית והפוליטית.

במקום אלטרנטיבה שמרנית מפוכחת, הימין הציוני הציג אלטרנטיבה הרפתקנית. אריאל שרון, בעצמו הרפתקן רב-שנים, הבין את זה בערוב הקריירה הפוליטית שלו. "קדימה" היא הפוטנציאל המבטיח ביותר של מפלגה שמרנית שנראה אי-פעם בתולדות הציונות. אין זה מקרה שאהוד אולמרט העמיד במרכז מסע הבחירות שלו את ההבטחה להעניק לישראל גבולות-קבע בתוך ארבע שנים. אין עוד נסיוב מוצלח יותר נגד הרפתקנות מאשר סתימת הגולל על נזילות טריטוריאלית.

בוושינגטון, פרנסיס פוקויאמה משווה את ההרפתקנים הניאו-קונסרבטיביים עם הליברלים של שנות ה-60, שרצו לחסל את העוני וחשבו שיוכלו. אלה גם אלה חשבו שיש להם שליטה על העובדות ועל הנסיבות, וברצותם הם יוכלו להניב תוצאות מדויקות וניצחונות מושלמים.

מה מעניין שבנימין נתניהו, לפנים ילד-השעשועים של השמרנים החדשים באמריקה, מגלה עכשיו עד כמה הוא קרוב אל הרפתקנותם, לא רק בענייני חוץ וביטחון. את מסע הבחירות שלו הוא פתח בהכרזה שהוא יחסל את העוני בתוך שלוש שנים. איזה הד פתטי של מלחמת הליברלים על העוני בארצות-הברית.

ב-1996, זמן קצר לאחר שנעשה ראש הממשלה, נתניהו הופיע לפני הקונגרס בוושינגטון, והקסים את שומעיו הרפובליקניים ברהיטותו, בצחות לשונו - ובהכרזתו ש"בעברית אין מלה לדה-רגולציה, אבל תהיה עד שאסיים את כהונתי". רפובליקנים אמרו אז בחיוך כי חבל שנתניהו אינו מועמדם לנשיאות.

מעניין מה היו ידידיו הרפובליקניים של יושב-ראש הליכוד אומרים עליו כיום, אילו שמעו על הבטחתו לחסל את העוני. אולי הם היו אומרים, "אין מה להצטער, כבר יש לנו נשיא כמותו, שמו ג'ורג' בוש", והיו נאנחים אנחה עמוקה. "

רשימות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il