"מלץ שידר כאב ומצוקה אמיתית. זה נשמע נורא"

חקירה סמויה על שופט, עם חוקרת-מדובבת, זו לא חציית קו אדום?

"בעיקרון כן", אומר ויצמן בכנות. "זו לא חקירה שגרתית, ואני מודה שקיבלנו אותה בפיק-ברכיים, אבל נכנסנו לזה משני טעמים. הראשון הוא שאיומים זה נושא לגיטימי. אין אחד שהוא מעל איומים. אם האיש מאוים, ואם מה שקרה נובע מהאיומים, המידע שנביא ייתן לו אפשרות לצאת בכבוד מהסיפור.

"מעבר לזה, למה צריך להיות הבדל בין מנקה רחובות משעריים לבין שופט-לשעבר? נכון שמלץ הוא אישיות והכול, אבל אנחנו מעידים בבתי-משפט יום-יום, ושם אומרים שאין מי שמורם מעם ומעל החוק. אז אם אף-אחד לא מורם - אז אף-אחד לא מורם".

בכל זאת, שופט. רצח השופט עדי אזר, להבדיל, גם היה חציית קווים.

"היו לנו לבטים בקבלת העבודה. ברור שבחקירה של אישיות מהסוג הזה יש חציית קו מסוימת, אבל ברור שהנסיבות אילצו והובילו לחקירה. זו לא חקירה שנלקחה ביד קלה, ואני בטוח שגם המזמינים ישבו, חשבו והתחבטו, ושלקח להם הרבה זמן להחליט. אבל בסיטואציה הקיימת, החקירה הזו התבקשה, גם עם כל 'עליית המדרגה' שכאילו נעשתה כאן".

ואם יבקשו מכם לבצע עוד חקירה על שופט?

"בפירוש כן, אבל נחשוב פעמיים. פה מדובר בשופט לשעבר, אבל חקירה על שופט עובד ופעיל יכולה להתפרש כאיום. הייתי בודק טוב בציציות - למה רוצים את החקירה, מה רוצים להשיג בה. אם המטרה היא רק לאסוף לכלוך על השופט או להכפיש אותו, לא היינו לוקחים אותה. אבל אם הכיוון הוא לחשוף אם האיש אוים, כמו במקרה הנוכחי, זו מטרה שאי-אפשר להתווכח עם הלגיטימיות שלה. שלא יהיו אי-הבנות, יש לנו גם לקוחות שהם שופטים".

שופטים מזמינים מכם חקירות?

"יש יותר מכמה שופטים שהם לקוחות טובים של המשרד, לאורך שנים. כל שופט משתכר, משקיע, נחשף לשוק הפרטי, ודווקא שופט חייב להיזהר בשמו ובכבודו, ולא להסתבך עם אנשים מפוקפקים שיביכו אותו. הוא משכיר נכס, הוא יוצר קשר עסקי, הוא צריך לדעת שהוא בידיים טובות ושהוא לא יובך בעתיד".

"כולם בסופו של דבר בני-אדם", מוסיף יער, "והם מבקשים דברים לגיטימיים לגמרי".

"מלץ ראה בחוקרת אוזן קשבת"

בחודש האחרון, פרשת כלל-ארוך לא יורדת מהכותרות. זה התחיל כשהבורר, השופט מלץ, סיים כמה שנות בוררות קשה ומורכבת בהחלטה לא-מנומקת של שניים וחצי עמודים, ובה פסק 96 מיליון שקל לטובת ארוך. כלל פיננסים פנתה למשרד "ויצמן-יער חקירות", שלאחר התלבטות לקח על עצמו לבדוק אם השופט היה נתון לאיומים מצד ארוך. זו לא הייתה משימה פשוטה: לרשות החוקרים עמדו שבועות ספורים, נוסף לקושי לחדור את המעטפת של השופט, שהוצף בטלפונים של עיתונאים שביקשו תגובה.

"שם המשחק זה יצירתיות", מסביר ויצמן את העיקרון. "אתה צריך לבנות סיפור שיעמוד מבחינה חוקית וייתן לנחקר מוטיבציה לדבר אתך ולשתף אתך פעולה. אם הגעת אליו בצורה נכונה ויצרת את הטריגר הנכון, אתה מלך. אתה יכול לבזבז עשרות שעות של הקלטה על קשקוש, אבל אם תתפוס אותו בדקה הנכונה, אתה מקבל את התוצאה".

אתם מדברים על יצירתיות, אבל במקרה של מלץ, סיפור הכיסוי נשמע מאולץ.

"הבסיס של הסיפור הוא שמאיה (שם הכיסוי של החוקרת, ק' צ') מסייעת לנוער במצוקה - אגב, במסגרת פרטית לגמרי, ותיאורטית, אם היא יורדת לרחוב ונותנת לילדים ארטיק היא מטפלת בנוער במצוקה במסגרת פרטית - והיא רוצה לדבר עם כבוד השופט על ניסיון החיים העשיר שלו, כדי שכאשר היא עומדת מול הילדים, היא תוכל להשתמש באמרות-השפר מפי השופט ולתת להם משהו מניסיון החיים שלו".

אז היא ירדה קודם לחלק ארטיקים?

"לצורך העניין, אם את מטפחת משפחה או שתיים, את מטפלת בנוער במצוקה באופן פרטי. זו הגדרה מאוד כללית וזו לא התחזות. הסיפור הזה קצת מאולץ, אבל תכל'ס, הוא השיג את המטרה. יש לה כושר ורבלי מצוין, והיא התחילה לנאום לו אלף לילה ולילה. בשלב מסוים הוא התעייף מזה, כמונו, אבל זו הייתה המטרה - לעבור את הגשר ולקבל הזמנה אליו הביתה לפגישה מסודרת, כי אנחנו לא יכולים להיכנס אליו ללא הזמנה".

מה רציתם להשיג בפגישה הזו?

"בנינו על זה ששם ייווצרו הכימיה והאמון. ניתחנו בדיוק מה אנחנו רוצים שהיא תגיד ובמה שלא תיגע. ידענו שהטריגר יהיה בשיחות הטלפון המשלימות. לבחורה יש כישורי שיחה מדהימים: היא יודעת לדבר כמעט על כל נושא שבעולם, ואיך לעורר אמון ואמפתיה, שהבן-אדם ייקשר אליה. והוא באמת נקשר אליה - הייתה כימיה, הוא כינה אותה 'מאיה'לה', וכששומעים את השיחה רואים איך מצד אחד הוא מוצא בה אוזן קשבת ורוצה לשפוך את הלב, ומצד שני, הוא נוגע בנושאים שמפריעים לו ומנסה לרדת מהם. שומעים את האנחות והשתיקות, 'לא, מאיה'לה, זה אסור, אל תהיי נודניק, עזבי, עזבי'".

"כל הזמן הוא משתפך ומפסיק, נבהל וחוזר בעצמו", מוסיף יער. "יש כמה סייקלים כאלה בשיחה".

ואחר-כך היא התקשרה אליו לשיחות המשלימות.

ויצמן: "ישבנו בחדר, השיחה מוקלטת ויש רמקול, כך שדורון, אני ורן (מלכאי, מנכ"ל המשרד ושותף לצוות החקירה) שומעים את השיחה, ותוך-כדי כותבים לה פתקים, מתי ללחוץ ומתי להרפות. כיוונו לאן שאנחנו רוצים".

לא הסתפקתם בשיחה הזו. היא התקשרה פעמיים.

"אחרי ששמענו את הראשונה כמה פעמים ולמדנו אותה, ביצענו שיחה משלימה שתיתן את הפלומבה הנוספת. שיהיה ברור שהדברים לא נאמרו באקראי. אם זה היה נאמר באקראי, הוא היה משנה גרסה. ברגע שהוא חזר על הדברים וחידד אותם שוב, ברור שזה אמיתי.

"תביני, היא באה אחוזת התפעלות מהשופט, והרגישה קצת מבוכה מהסיפור. מצד שני, היא האמינה שברגע שהיא מחלצת ממנו את האמת, היא נותנת לו סולם לרדת מהעץ, וזה עזר לה לנהל את השיחה. זו שיחה מאוד רגשנית ומיוחדת, היא מאוד דואגת לו. צריך לשמוע את השיחה מקצה לקצה כדי להתרשם מהאותנטיות שלה, לראות עד כמה הבן-אדם מדבר".

אחר-כך הוא הכחיש כל מה שצוטט מהשיחות.

"הצרה היא שהוא כנראה לא זוכר את השיחה. לדעתי, מההתבטאויות שלו בתקשורת, עד לרגע זה הוא לא יודע מתי היא הייתה אצלו ובאיזו מסגרת".

וזה לא מטריד אותך? האיש כנראה לא שומע היטב, אולי החושים שלו לא במיטבם.

"בואי נעמיד דברים על דיוקם: אין בעיות שמיעה בשיחות. יש פה ושם מילה שהוא לא שומע טוב, חוזרים עליה עוד פעם עד שהוא שומע ומבין, ואז הוא מגיב. אין בשיחה 'אני לא שומע, דברי בצורה יותר ברורה'. לפעמים הוא נותן תשובה שלכאורה לא מתקשרת, אז מחדדים את השאלה על המקום והוא עונה לעניין. אנחנו לא רוצים להיכנס לזה ולפגוע בכבודו של השופט, אבל לכל נקודה של כושר לוגי, זיכרון וידע, יש משמעות עניינית לסיפור, וחובתנו להביא אותן. בית-המשפט יחליט".

למה בתצהיר החוקרת חתומה בשם נעוריה, אילנה חג'ג', ולא בשמה, אילנית מנדלסון?

"בגלל הרקע והעבר של אלי ארוך. יש לו רקורד של איומים, וחרדנו לשלומה. שם נעורים זה בדיוק שם רגיל. לבעלה של אילנה דיין קוראים אורבך, ואני לא חושב שמישהו קרא לה אורבך עד היום. וכשאישה מתגרשת היא חוזרת לשם נעוריה.

"מה זה תצהיר? הוא בא להגיד שאני, החתום מטה, אומר את הדברים האלה. מה, בגלל שקוראים לי אילנה חג'ג' ולא אילנית מנדלסון אני לא אומרת את הדברים? האדם לא משתנה. חשבנו שכך נרחיק ממנה את הסכנה, אבל זה הפך לגימיק, לנסות לאתר את החוקרת, ועשו פה דברים שלא ייעשו. 'ידיעות אחרונות' צילמו את הבית שלה ועשו את העבודה לאדון ארוך. זה מפר את שלוות-החיים שלה".

והיה גם עניין הטעות במספר תעודת-הזהות שלה.

"לצערנו הסיפור נתקל גם בטעות קולמוס של קלדנית. בדקנו את זה, אלה אותן ספרות בדיוק, רק שהוקלדו בסדר שונה. זה פוקס מחורבן שנפל יחד עם שם הנעורים, וחטפנו על זה קצת ביקורת. עניינית, אני שלם לחלוטין עם העובדה שהצגנו אותה בשם הנעורים. זו הייתה חובתנו, לאור בקשה מאוד-מאוד מפורשת שלה".

באופן אישי, אתם מאמינים שמלץ היה מאוים?

"כן. תסתכלי על אדון אלי ארוך, תראי את הגודל והנוכחות שלו, מגיע לביקור פרטי בבית של אדם בן 83 - זה לבד איום, בלי שהוא יגיד 'אני אעשה לך ככה'".

יער: "ודאי שהיו איומים, זו לא שאלה. איום זה לא רק עם אקדח; יש כל מיני רמות של איום. השופט גר בבניין מוגן, וארוך עובר את השומר, מגיע לביקור שלא מן המניין ודופק לו בדלת. שולח לו פקסים של עשרות עמודים וכותב שלו, לארוך, לא יהיו חיים אם מלץ לא יפסוק לטובתו".

ויצמן: "בתמליל מלץ אומר במפורש שהוא אוים. כששואלים אותו מי איים עליו, ארוך או החברים, הוא אומר בהתרסה. 'איזה חברים, זה הוא, ודאי'. האינטונציה בהקלטות האלה כל-כך חשובה. כל בר-דעת שישמע אותן יבין שהן אותנטיות. שומעים את המצוקה, את הכאב בקולו. כששמענו אותן לא האמנו שהוא אומר את זה. זה נשמע נורא ומשדר מצוקה אמיתית. ואל תשכחי שהוא נמצא במלכוד מטורף. מה הוא יגיד, 'איימו עליי ובגלל זה נתתי פסק-דין כזה'? הוא לא יכול. להגיד 'לא איימו עליי'?".

"שני חוטים, ואת יודעת הכול"

לפני כמעט שלושה עשורים השתחרר ויצמן משירותו הצבאי כקצין בצנחנים. "הייתי בן קיבוץ, ידעתי לירות טוב, וחוץ מזה לא היו לי שום כישורים". הוא הציע את שירותיו למשרדי חקירות, אבל הם לא רצו מישהו בלי ניסיון. אחד המשרדים נתן לו הזדמנות, וויצמן עמד בה. אחרי כמה שנים, פרש ופתח את המשרד שלו.

דורון יער שירת בצבא במשטרה הצבאית, בניגוד לרצונו. "לא הצלחתי לצאת משם, וברגע שהבנתי שאני שם, החלטתי להיות הטוב ביותר", הוא אומר. הטוב ביותר הפך לקצין חקירות, וכשהשתחרר מהצבא נרשם ללימודי מינהל מלונאות, ובשביל הפרנסה, חיפש עבודה בדבר היחיד שידע לעשות, חקירות. כך הגיע למשרד של ויצמן. אחרי שלוש שנים נסע ללמוד פוליגרף בניו-יורק ועבד במשרד חקירות מקומי, עד שויצמן קרא לו לחזור. "סגרנו עסקה בלחיצת-יד והיא נותרה עד היום בלחיצת-יד", מספר ויצמן. "אין לנו שום דבר כתוב". למעשה, השנה חוגג המשרד 25 שנים, אבל ויצמן ויער מתעכבים דווקא על 20 שנות החברות שלהם. "אנחנו גם שותפים וגם חברים", אומר ויצמן. "הפכנו להיות משפחה", ממשיך אותו יער.

היום מדובר באחד המשרדים הגדולים בארץ, אם לא הגדול שבהם. הוא מעסיק יותר ממאה חוקרים במשרדים הראשיים בתל-אביב, ובמשרדים נוספים בבאר-שבע ובניו-יורק. צוות החוקרים כולל פורשי מצ"ח, מודיעין ומשטרה, וגם רואה-חשבון שמתמחה בחקירה חשבונאית, בוחני תנועה, אגרונום, חוקר בעל רישיון טיס, מידען, מומחי מחשב ויועצת משפטית צמודה. המשרד מצויד בציוד עיקוב וצילום מתקדם, בכלי-רכב סמויים, ואפילו בכלי-שיט ימי. ההתמחות היא בחקירות מסחריות וכלכליות, זכויות יוצרים, היי-טק ועבירות מחשב, בארץ ובחו"ל. קהל הלקוחות כולל ניים-דרופינג מרשים של חברות מסחריות ומשרדי עורכי-דין, ובהם גולדפרב לוי ערן, הרצוג פוקס נאמן, יגאל ארנון, כספי, מ. זליגמן, פישר בכר חן; איי.די.בי, קבוצת אלון, בז"ן, רוב הבנקים הגדולים, א. דורי, אל-שרד, פניציה, אל על, אלרוב, אמדוקס, בזק, עמינח, שטראוס, שיכון ובינוי, אלקטרה, וגם התאחדות הכדורגל.

"הקווים האדומים שלנו הם תיקים שאי-אפשר לבצע בצורה חוקית", אומר ויצמן. "אנחנו לא מזייפים בקטע הזה, ודחינו תיקים של מאות-אלפי דולרים - דורון יגיד יותר - כי אי-אפשר היה לבצע אותם בצורה חוקית".

מבקשים מכם עבודות לא חוקיות?

"כמה שאני חושב שראיתי ולמדתי הכול, אני תמיד מופתע מחדש. אנשים, בעיקר בעלי חברות גדולות ומנכ"לים, רוצים תוצאה בכל מחיר, ולא מעניינת אותם המשמעות. כשאתה מסביר להם במה הם יכולים להסתבך הם תופסים את הראש. בפרשיית האזנות-הסתר עברנו שני גלים של מנכ"לים שהתקשרו והודו לנו שבלמנו אותם".

יער: "אמרנו, 'זה לא חוקי, לא כדאי לך, אצלנו לא תקבל את זה וגם לא נחבר אותך עם אף-אחד'. היו כאלה שלא אהבו את זה באותה תקופה, ויצאו עם פרצוף של 'איך אתם לא מסוגלים להביא את זה?'".

ויצמן: "עם הסוס הטרויאני היה אותו דבר, ואיבדנו שני לקוחות גדולים מאוד שסירבנו להם, לטובת אחד המשרדים שכן עסק בתחום. האזנות-סתר, את יודעת כמה זה קל? שני חוטים, צ'יק-צ'ק, ואת יודעת בדיוק מתי הוא יוצא, לאן הוא הולך, מה התוכניות שלו. אבל גם האזנות-הסתר וגם הסוס הטרויאני גרמו לאנשים להבין שאין תיק ששווה לאבד בשבילו את השם והרישיון שלך - ותאמיני לי, יש פיתויים".

אילו פיתויים?

"בא בן-אדם ומבטיח לך הרים וגבעות של כסף - 'תביא לי את זה, זה שווה לי מאות-אלפי דולרים'. אתה אומר, בשביל להגיע לסכומים האלה אני צריך לעבוד הרבה-הרבה וקשה-קשה, ואני יודע שאני יכול לעשות מה שהוא רוצה, זו לא בעיה. אבל נשמנו עמוק, אמרנו 'לא עושים את זה', ואני לא מצטער עד היום".

מה עוד לא תעשו?

"קודם כול, תיק של ניגוד אינטרסים בין לקוחות. פן נוסף זה תיקים שמשהו מריח בהם לא טוב - קטע מוסרי, הלקוח, המניעים שלו. מתיקים כאלה אנחנו בורחים. אנחנו גם לא לוקחים חקירה אם אנחנו לא מאמינים שיש סיכוי סביר להצלחתה, לפחות 50%".

מה הסוד בפיצוח חקירה?

"אתה צריך לשבת מול בן-אדם ולגרום לו לדבר איתך. אנשים לא פראיירים, ואתה צריך לבנות סיפור שיעמוד מבחינה חוקית וייתן לנחקר מוטיבציה לדבר איתך. זה שם המשחק. בשביל זה צריך יצירתיות. יש פה צוותי חשיבה שלוקחים רעיונות והופכים אותם לכלי-עבודה - תופרים אותם, מוצאים אלטרנטיבות, משחקים משחק של מה קורה אם, ואם, ואם, ומה עושים בכל אלטרנטיבה".

תן דוגמה לחקירה יצירתית.

"היה לנו מקרה של חקירה במקסיקו. היו שמועות שאדם מנהל עסק שמתחרה תחרות לא הוגנת כאן בארץ, והיינו צריכים להיכנס למפעל ולצלם את המכונות שהוא מייצר. בנינו סיפור שלם של איש עסקים ישראלי שעובד בתאילנד, עם כרטיסי-ביקור והכול, ופה צריך ללכת עד הסוף עם סיפור הכיסוי. שאם מתקשרים לטלפון על כרטיס-הביקור עונה מישהו, ואם הוא מגיע למשרד בתאילנד יש שלט על הדלת. שום דבר לא נשאר פתוח.

"חששנו שהאיש יפחד בעצמו מריגול מסחרי ויסרב להיפגש, אז בנינו שתי אלטרנטיבות: בסיפור הראשון פוגשים אותו באקראי בכנס עסקי, בו ננסה ליצור את הקשר. אם זה לא ילך, יצרנו מצג של משקיע גדול שרוצה להיכנס כשותף. בכנס הוא באמת לא בלע את הפיתיון, אבל הסיפור של המשקיע עבד. הגענו אליו, הוא נשפך מעורו להראות כמה המפעל מצליח, ולקח אותנו לסיור. בבית-המשפט התיק נגמר בדקות, כי הכול היה מתועד, עם הסברים שלו מה כל מכונה יודעת לעשות".

ויצמן ויער מתארים בהתרגשות עוד ועוד חקירות: חקירה בפיליפינים, שבה עקבו אחר אישה שתבעה חברת ביטוח ישראלית בטענה שהיא נכה; הם התחזו למדריכים חקלאיים אמריקנים, תקעו ג'יפ מול הבית של האובייקט, נמסו בפנים מחום, אבל בסוף הצליחו לצלם אותה יוצאת - לא נכה, כמובן. או החקירה בארצות-הברית של נכה מדומה אחרת, שארבעה ימים חיכו שתצא, ובקצה החקירה, רגע לפני שהיו צריכים לקפל את הציוד ולחזור, היא יצאה.

נשמע שכיף לכם, החקירות האלה יחד בחו"ל.

יער: "זה לא כיף. בהתחלה זה סיוט מטורף. רק בסוף, כשאתה מצליח, זה כיף. עברנו יחד חצי עולם בחקירות, והסתדרנו בגלל הכימיה והיכולת לתקשר בלי מילים. ספר לה על הקזינו".

ויצמן: "זו דוגמה קלאסית. הכנסנו מצלמה לקזינו שאסור לצלם בו, הנחנו אותה על השולחן מתחת למעיל, וצילמנו. ואז עובר ליד השולחן איש-ביטחון, מסתכל וממשיך ללכת. אנחנו מסתכלים אחד על השני ולא היינו צריכים להגיד כלום. היה ברור שהוא קלט אותנו. קיפלנו את הציוד, והגוף צועק לך לרוץ כמו ארנבת, אבל השכל אומר 'תלך כאילו לא קרה כלום'. בזווית-העין אנחנו רואים את הבן-אדם מסתודד עם מישהו, ואנחנו הולכים, הוא מתחיל לצמצם, ואיך שאנחנו שמים את הרגל בחוץ, דפקנו ספרינט. תוך דקות המקום היה מלא ניידות וסירנות. אבל אנחנו אוהבים לעבוד עד הסוף, והרגשנו שהבאנו סרט לא מספיק חזק, אז הלכנו למלון, גילחנו את השפמים, שמנו כובעי קסקט וחזרנו לקזינו עם ידידה. צילמנו עוד פעם, כשהלב בבהונות, והבאנו תיק מושלם".

בטח לא הכול מסתדר לכם לפי הספר.

"שלח אותנו מישהו מאוד ידוע ועשיר לבצע מעקב אחרי אדם, שלא ידענו עליו כלום. הייתה לנו תמונה וידענו שהוא אמור לנחות בשעה מסוימת בציריך, ואנחנו צריכים לזהות אותו ולהחזיק אותו במעקב ארבעה-חמישה ימים, מבוקר עד ערב. אתה לא יודע אם הוא ייקח מונית, ישכור מכונית, לאן הוא ייסע, אם הוא יישן במלון או אצל חברים. הכול נעלמים, והכול הלך על אלתורים. כל מה שיכול היה להשתבש בסיפור הזה, באמת השתבש.

"היה קטע שהוא נכנס לבית-קפה לשתות, ואמרנו, 'סוף-סוף אפשר לנוח, לשתות תה עם הבן-אדם'. איך שישבנו, חלמנו שנייה, והבן-אדם נעלם. אני נשבע לך, שנייה. כמעט חתכנו ורידים. התחלנו לרוץ כמו סהרוריים ברחובות מסביב, ובמקרה הצלחנו לאתר אותו. למדנו שאין יותר התרגעות לרגע - כל הזמן עם העיניים עליו. בסופו של דבר, החקירה הצליחה באלתורים. אתה מפתח חושים של חיה".

אחריכם עקבו פעם?

יער: "לא שאני יודע. אם אתה לא חי בפחד, לא קשה לעקוב אחריך. יש אנשים שנמצאים בסכסוכים משפטיים, שעושים דברים אסורים, וחיים את המחשבה שעוקבים אחריהם. הם קמים בבוקר וקודם כול מסתכלים מהחלון".

ויצמן: "עקרונית, אני תמיד מסתכל מעבר לכתף, אבל למדתי מהניסיון שאין אחד שאי-אפשר לעקוב אחריו.

"פעם היה לנו תיק ביטוח, שבמסגרתו עקבנו אחרי חוקר פרטי שטען שהוא מוגבל. ניגשנו אליו ישירות ואמרנו, 'שמע, אנחנו רוצים לקבל אינפורמציה', והוא אמר, 'חבר'ה, אל תעקבו אחריי, חבל לכם על הזמן, אני חוקר שב"כ לשעבר ומתמחה במעקבים'. אמרנו בסדר, נראה. הגענו למקום שבו הוא התאמן וצילמנו אותו עושה דברים שנדיה קומנצ'י לא עושה. הוא לא ידע איפה לקבור את עצמו. לכן אני אומר, אני רוצה להאמין שאף אחד לא יצליח לעקוב אחריי, אבל אין ביטחון מוחלט".