קיץ עצבני

*אולי זה החום של הקיץ, אולי השעמום של ימי הפגרה השונים, או אולי עונת המלפפונים: כך או כך, פתאום יש צפיפות של טרוניות כלפי הרשת, ובעיקר כלפי החלקים הפתוחים-לציבור שבה. מתקפה על הטוקבקים והטוקבקיסטים, קרבות מאסף נגד ויקיפדיה, ואפילו חמיצות ביקורתית המופנית באופן כללי נגד הטכנולוגיה בכללה. פתאום הופיעו מכל עבר ובו-זמנית דיווחים על תצפיות מרגיזות, הרצאות על מחקר, יוזמות חקיקה, ותלונות בעיתונות ובשיח הציבורי.

קיטורים זה בסדר. מה שמדאיג אותי הם המרשמים המוצעים על-ידי המקטרים. בואו נראה מהן התלונות-דו-ז'ור, ואם יש להם מכנה משותף. האם אפשר לרתום חלק מן הביקורתיות לאפיק קונסטרוקטיבי?

שרוליק מהשב"כ לא אוהב אנונימים

"אין בשאול כזעמה של אישה נעלבת", אומר הפתגם, אבל גרוע מזה הוא זעמו של הפוליטיקאי שעלבו בו. אחרת איך אפשר להסביר את יוזמות החקיקה האחרונות, הבאות להגביל את השימוש באנונימיות בהתבטאויות ברשת?

הבולטת בין היוזמות הללו היא של חבר-הכנסת החדש ישראל חסון (ישראל ביתנו). הצעת-החוק של חסון דומה מאוד ליוזמות דומות, וגם לחקיקה שכבר עברה בפועל בארצות-הברית. אצל האמריקנים אושר סעיף מוזר, במסגרת חקיקה תקציבית פדרלית, האוסר "לעצבן" (to annoy) אנשים ברשת על-ידי כתיבה בדפי ווב או בדוא"ל אנונימיים. החוק נושא קנסות כבדים ועונש מאסר של עד שנתיים, ומכוון לפגוע ישירות במעצבן הפוטנציאלי. הסעיף הזה נמצא כעת בדיון משפטי בארצות-הברית, ורבים צופים שהאיסור הגורף על "עצבוּן", משעשע ככל שיהיה, לא יעמוד במבחן התיקון הראשון לחוקה (המבטיח את חופש הדיבור), ויבוטל במהרה.

יוזמת החקיקה של חסון מזכירה יוזמת חקיקה של פיטר ביונדי, מחוקק רפובליקני בבית-הנבחרים של מדינת ניו-ג'רזי. הצעות-החוק של ביונדי ושל חסון אינן פונות אל הכותבים עצמם, אלא לבעלי האתרים, שעליהם הן כופות חובת רישום. שתי ההצעות מבקשות לחייב אתרים לאכוף חובת הרשמה בשם ובכתובת דוא"ל, כתנאי מוקדם לכתיבה באתרים. החוקים המוצעים לא ימנעו טוקבקים אנונימיים ולא יחסלו שמות בדויים, אבל הם כן יאפשרו לחשוף נתבעים במשפטי דיבה, באמצעות פנייה אל בעלי האתרים המשמשים להם במה.

מאז החלו אנשים להתקשר ברשת, ניתנה האפשרות להסתיר או להחליף את זהותם של המתבטאים באתרי אינטרנט השונים. רבים אכן מנצלים את האפשרות הזאת: חלק מהם עושים זאת מתוך ביישנות, חלק מפחד, יש המסתתרים מטעמי נוחות, ויש מטעמים מרושעים יותר. מכל מקום, אנונימיות או כינוי בדוי משמשים בשיעור ניכר מאוד מן ההתבטאות הציבורית ברשת.

המנגנון המצטיין בשימוש אנונימי נרחב ביותר הוא הטוקבק - התגובות הקצרות המוצגות בסופן של מרבית הידיעות בעיתונות האינטרנטית הישראלית. חלק לא קטן מן התגובות האלה קצרצר, אלים ופוגעני. האמריקנים מזדעזעים מהיעדר הנימוס ומחוסר התרבות ששולטים בשיח הלא-מבוקר הזה. אצלנו, בעברית, השפה עוד יותר ישירה, הנורמות עוד יותר חסרות-רחמים, והעלבונות עוד יותר בוטים.

כאילו מתוך כוונה לתמוך בחקיקה של חסון, מדווח העיתונאי רוביק רוזנטל על תוצאות מחקר משלו על טוקבקים. הסופר והלשונאי רוזנטל טען ביום עיון שנערך באוניברסיטה הפתוחה שהטוקבקים הישראליים, אולי כמו חלקים אחרים של השיח הציבורי, בוטים ואלימים. "הטוקבקים גבריים ומרחיקים את הנשים", הוא אומר בנימת ביקורת לא מוסתרת.

חסון, שפרש לא כבר מקריירה ארוכה בשב"כ, מוצא מילים קשות עוד יותר לתיאור ההתנהגות המקוונת שהוא רוצה לשטר. הוא מכנה את הטוקבקיסטים "רעולי-פנים וירטואליים". אסור, הוא אומר, להתיר שהאינטרנט ישמש לחיסול חשבונות אישיים; יש להכחיד את זירת ההשמצות הזו.

רבים מבעלי אתרי החדשות הישראליים ומנהליהם אינם מכחישים שהטון והתוכן של טוקבקים רבים מביכים אותם. הם אפילו מוכנים לקחת על עצמם את הסינון - ובתנאי שיושת עליהם מוסרית (ולא חוקית), בצורת קוד אתי של רגולציה עצמית, שבמסגרתו הם ימחקו בעצמם תכנים טעונים, ואפילו יקיימו מידה מסוימת של צנזורה-מראש של תכנים כאלה, עוד לפני שהם מוצגים לציבור.

[הערת העורך: אם לשפוט לפי תלונותיהם של הטוקבקיסטים, הסינון הזה די נפוץ. קיטורים על אטימותה של חומת הסינון הם נושא החוזר באופן תדיר בטוקבקים. אם הם צודקים, אולי אין צורך בחקיקה המוצעת - הן כאן, והן מעבר לים]

אני טוען שהחקיקה הזו פסולה מטעמים עמוקים הרבה יותר. רגולציה עצמית היא רעיון מצוין, אבל גם אם הוא לא ימומש, החקיקה המוצעת תיוותר לא-ראויה, לא-ישימה ובלתי אפשרית לאכיפה. מציאות שבה כל דובר חייב להירשם מראש, גם לו הייתה ניתנת למימוש, היא מציאות שבה מוטלות על חופש הדיבור מגבלות מיותרות. איך אמר אחד הטוקבקיסטים (האנונימיים, עדיין) בתגובה להצעה של חסון: "סין, כבר אמרנו?".

בשבילי הטוקבקים דווקא שימושיים ביותר, אפילו החצופים שבהם. הם נותנים לי פרספקטיבה נוספת על המאמר. הם מונעים מהכותב לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי. הם מכים מתחת לחגורה, אבל גם משרטטים גבול ומספקים פרספקטיבה שכותב יחיד איננו יכול לתת. בעיניי, הם תיבול ראוי לתבשיל האינטרנטי: אסור לקחת אותם ברצינות רבה מדי, כפי שאסור להתרשם מדי מאיפור; זה וזה הם ניסיונות מניפולטיביים להשפיע על דעה, אבל יש להם תרומה לאסתטיקה. בכל מקרה, מגוחך לתבוע מכל מי שמתאפר להירשם תחילה, ולהפקיד בידי הרשויות תמונה ללא איפור.

החקיקה המוצעת, המחייבת הרשמה ממי שרוצה להיות אנונימי, תפגע במרחב הציבורי ובשיח שבו, אבל אין שום סיכוי שהיא תשיג ניקיון בשפה ונורמות מנומסות. כל ניסיון לאוכפה ייתקל באין-ספור מעקפים טכנולוגיים ומערכתיים. חקיקה כזו מייצגת אטימות לרוח הרשת, ובורות לגבי המבנה שלה. אחת דינה להיכשל, וטוב יותר אם תיכשל כבר בדרך לקריאה הראשונה, ולא לאחר הפיכתה לחוק.

האנציקלופדיה הכי מהירה בעולם

בימים אלה חגגה הויקיפדיה הישראלית שלוש שנים לקיומה. למשך יום-ההולדת הוסף לעמוד הראשי שלה באנר חגיגי, המציג בלונים צבעוניים ומודיע על האירוע בגאווה. בדרך-כלל, בגיל שלוש כבר מצפים שהרך יידע ללכת, לדבר, ויתחיל להשתלב בקהילה שאליה הוא גדל. האם הקהילה נדרשת גם היא להתרגל לשילובו של הרך הנולד?

לקראת יום-ההולדת החגיגי הזה, נחצה קו-צמיחה אחר של ויקיפדיה: הצטברו בה כבר למעלה מ-40 אלף ערכים. זה עדיין הרבה פחות ממיליון ורבע הערכים שבגרסה האנגלית, וממאות-האלפים בשפות האירופיות המובילות, אבל 40 אלף ערכים מהווים ציון-דרך מכובד בהחלט. האנציקלופדיה האינטרנטית הזאת, המבוססת על עבודה התנדבותית, ממשיכה לצמוח בנפח התכנים ובמספר המשתמשים, בקצב הממשיך להפתיע את מרבית רואיה.

אבל אפילו ביום-ההולדת הזה יש הנמשכים יותר אל מחצית הכוס הריקה ונרתמים לביקורת אקטיבית, ואף לאקטיביות ביקורתית. למשל, בכמה מן העיתונים היומיים ובהרבה בלוגים ישראליים כיכבה השבוע תלונתו של פעיל-הרשת אורי רדלר, שטוען כי "ויקיפדיה העברית היא מקום הצועד לקראת מותו הוודאי". רדלר, שהשתתף באופן אקטיבי ונמרץ בכתיבת חלקים מרשימים מן הויקיפדיה העברית, טוען שהשיטה הדמוקרטית הנהוגה בויקיפדיה מובילה לכך שעורכיה הם אנשים לא ראויים, שאינם יודעים לכתוב ואינם יודעים אנציקלופדיה מהי.

[הערת העורך: רדלר צודק. רבים מהערכים בויקיפדיה הם שטחיים במקרה הטוב, ורצופי שגיאות במקרה הפחות-טוב. ועוד לא דיברנו על העריכה וההאחדה (שנעדרות לחלוטין), על היכולת לקשר לחלקי מידע אחרים כדי ליצור תמונה שלמה (שלוקה בחסר אצל רוב הכותבים, שאינם מתמחים בתחום שהם מכסים). ויקיפדיה היא פחות האנציקלופדיה העברית, ויותר "מכלל"]

שמע סיפור. בעצם הימים הללו התפרסם בעיתונות עוד אחד מהמאמרים (שכבר חוזרים על עצמם) ובהם עיתונאי תורן מוצא פגמים בויקיפדיה, או לפחות באחד מערכיה. הפעם העיתונאי הוא פרנק אהרנס מה"וושינגטון פוסט", העוקב אחר הערך על קנת' ליי המנוח, יו"ר ומנכ"ל אנרון, מנוחתה עדן (ועכשיו גם מנוחתו עדן). מתברר כי אהרנס עקב אחרי הערך בשעות שמיד אחרי מותו של ליי, וגילה כי במהלך הזמן הזה, הערך לא היה כל-כך מדויק. למשל: במשך כשעתיים דווח שם כי סיבת המוות הייתה התאבדות. במשך דקות ארוכות אחרות הכיל האתר השתלחויות לא מרוסנות בליי, שנכתבו כנראה על-ידי כאלה שנפגעו מהתעלולים החשבונאיים של אנרון. "ליי מת בבוקר, אבל רק בשעות הערב התייצב הערך", מתלונן אהרנס; עד אז, במשך שעות ארוכות, האנציקלופדיה הכילה פרטים לא נכונים, ואף מטעים.

על זה יש רק דבר אחד לומר: אנציקלופדיות אחרות, כולל היוקרתיות שבהן, לא מכילות שום ערך על ליי עד עצם היום הזה. אז ממה נפשך? אפשר היה לספר אותו סיפור בהשתאות יתרה: הנה אנציקלופדיה שהתעדכנה ותוקנה בתוך שעות מספר, בעוד האחרות ממשיכות את תנומתן עד יציאת המהדורה המודפסת הבאה, בעוד שנים.

כמה יפה היה לפני שהתחברנו

בשבוע שעבר פרסם העיתונאי יובל דרור מאמר קצר ב"ידיעות אחרונות", שכותרתו "טכנולוגיה להמונים: אמונה עיוורת". בדרכו המוכשרת והרהוטה מספר יובל על ויכוח פומבי ביני לבינו, הנוגע לכיווני התפתחות עתידניים. בניגוד לעמדתי האופטימית, יובל נוטל את עמדת הפסימיסט; לדעתו, בפרספקטיבה ארוכת-טווח, החיים כאן נעשים יותר גרועים מיום ליום, או לפחות ממאה למאה. מצעד ההיסטוריה, הוא אומר, גורם לחשוב שהמצב לא משתפר, אלא נעשה יותר גרוע. ראו את החוליים של נשק גרעיני, כדוגמה לטכנולוגיה שיצאה מכלל שליטה. יובל מביע געגועים לקסם שבחיי הווסל הפיאודלי בהשוואה לעובד המודרני, ומבטל את אלה המאמינים שבאופן מצרפי הטכנולוגיה מאפשרת את שיפורו של המצב האנושי. הוא נוזף בי אישית על הנאיביות שלי, כשאני טוען שהמאה הזאת טובה מקודמתה, וסביר להניח שגם הבאה תעלה על הנוכחית.

מעניין לראות את הביקורת של יובל על ה"אמונה העיוורת", ואיך היא (הביקורת) או הוא (יובל) הם בסך-הכול האוטופיסטים האמיתיים, אבל ברוורס. הם אלה החובשים משקפיים ורודים, אבל הם מביטים דרכם על העבר, במקום על העתיד.

אני מחבר את מאמרו הנוכחי של יובל עם עמדה ארוכת-ימים אחרת שלו, בגנות טוקבקים ובזכות ריסונם בערוצים הציבוריים: הטכנולוגיה, ככלל, מפילה על האנושות רעות חולות. האשנבים שהיא פותחת להמונים להתבטא בצורה משולחת, הם בין הדוגמאות היותר-מרגיזות של אפשרויות טכנולוגיות שמקלקלות את עולמנו. תרומתן שלילית, ויש למצוא דרך להחזיר את המצב לקדמותו, עטרה ליושנה.

אני חושב שיובל טועה. לדעתי, המסקנה שאליה הדברים צריכים להוביל איננה שחידושי הרשת מושלמים, טהורים וזכים, גם לא שבטכנולוגיה אין פגם, ואפילו לא שאסור למחוקק להתערב. להפך, אני מאמין שחידושי הרשת של היום הם רק טיוטה של מה שעוד יהיה. לא רק שאפשר, אלא שחובה לבקר אותם - למצוא טעויות בויקיפדיה, להזדעזע מביטויים בוטים, לחפש דרכים לטייב את השיח הציבורי. אני בהחלט מאמין שעל הציבור, אנשי הרוח וגם המחוקק לעסוק באתגרים שמציבים חידושי הטכנולוגיה והמדע.

אבל אני חושב שאל לנו לעשות אף אחד מאלה בחופזה, בטיפשות, בדוגמטיות, או באופן המועד לכישלון. אין לשפוך את התינוק ביחד עם מי-הרחצה. זה שיש לפעמים בויקיפדיה טעויות, זה חלק מתהליך העשייה. זה שהאנציקלופדיה מצליחה לתקן את עצמה, ועוד בתוך שעות - זה הנס המעניין. זה שיש ניבולי-פה בטוקבקים, זה לא נעים - אבל חשובים לא פחות חופש הדיבור, והתמונה המלאה-יותר (אולי) של האמת, שעולה מתוך קרנבל הקולות. זה שהטכנולוגיה נושאת בחובה חולשות ואיומים, זה נכון - אבל אסור לתת להם להסתיר את הברכה הרבה שהשפיעו עלינו החידושים, מחשמל ועד רפואה, מדמוקרטיה ועד אוריינות. חקיקות שרירותיות של שוטרי-מקוף אינן המנגנון שישפר את השיח הציבורי.

אפשר להתמודד עם פגמיה של הרשת באופן אחר. אולי תיתכן צורה אחרת של תגובה לטעויות בויקיפדיה, או להתבטאויות בטוקבקים. אולי נתקדם יותר אם נבין שבסביבה מרובת-משתתפים ודינמית כמו הרשת, טעויות והטעיות יהיו המצב הטבעי. אולי נלמד ליהנות מהחן שבהתבטאות החופשית, ונסיר מספיק מגננות כדי להיעלב פחות מהוולגרי. אולי במקום לנסות להחזיר את הגלגל לעולם שאיננו (ואולי מעולם לא היה באמת), נשקיע אנרגיות בהבנת העולם שמתחיל עכשיו ובעיצובו.

אנחנו צריכים ללמוד לחיות עם הדינמיקה של היווצרות ערך בויקיפדיה, ולא להתלונן על השינויים התכופים בו. צריך להיערך לכך שהם עובדת חיים. צריך ללמוד שכיום קריאה באנציקלופדיה מחייבת גם מעקב אחר הגרסאות הקודמות וקצב ההשתנות שלהן. צריך ללמוד לקרוא חדשות עם הטוקבקים המגיבים עליהן. צריך להסתכל על העתיד לא תוך ערגה לעבר, אלא תוך הבנה שרק העתיד עוד יתרחש. העבר - עבר.

אולי זו התחלה של לבני בניין שיכולות לשמש ליצירת תוכנית-לימודים לאוריינות בסביבה דיגיטלית? במקום לעשות חוקים נגד מה שאי-אפשר לעצור, אולי אפשר ללמד את הנוער עובדות ואסטרטגיות המתייחסות לרשת ולאופני היווצרותה?