מנהיגות בזמן משבר

התחננתי לפני אחותי שתבוא אליי לתל-אביב עם שלושת הילדים. תנשמו קצת אוויר, אמרתי לה, אפילו ללילה אחד. הם גרים ביישוב קטן ליד כרמיאל המופגזת, נכנסים לממ"ד בכל כמה דקות, ולא יוצאים מהבית ימים ארוכים. עזבי, היא אמרה לי, אנחנו בסדר. התרגלנו. הרבה יותר קל לי להישאר פה. והילדים? שאלתי, חושבת על האחיינים שלי, כולם תלמידי כיתות נמוכות ביסודי, ומדמיינת מה עובר עליהם בכל צריחת אזעקה, ונפץ בומים בלתי נסבל. אני מסבירה להם הכול, ענתה ברוגע, והם בסדר. אל תדאגי. כשסוף-סוף באו אלינו, רק ליום אחד, עד הערב, ראיתי שהם מתפקדים היטב - הרבה בזכותה של אחותי. העובדה שהיא לא נכנסת ללחץ, שהיא מחזקת אותם בשקט שלה, מדברת ועוטפת, זה מה שמאפשר להם להתמודד.

במצבי משבר, כמו הלחימה הנוכחית, אנחנו מחפשים מנהיג. כך במדינה, בארגונים ובעסקים, וגם במשפחה. מנהיגות מתאימה ואחראית, שמאפשרת לעבור את המשבר על הצד החיובי, ואפילו לצמוח ממנו. חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי ויועץ ארגוני, מחבר הספר "הורים כבני-אדם", עומד לפרסם בספטמבר הקרוב את ספרו השני, "הורים כמנהיגים", המטפל בין היתר גם באספקט המנהיגות ההורית בשעת משבר.

ההורים, אומר עמית, הם מקור הכוח של הילדים לא רק בצעירותם, אלא לאורך התבגרותם, בשגרה ובחירום. הם אלה שיקבעו את האופן שבו הילדים יתמודדו עם המשבר: האם ייכנסו לפאניקה, יגיבו בחרדה קיצונית, יחיו בהכחשה או יתמודדו איתו בהצלחה. המלחמה המתמשכת בצפון חושפת מנהיגים שלא הם ולא סביבתם ידעו על קיומם - הורים בקו העימות ובעורף. אלה הורים שמצליחים להרגיע כשהקטיושות מתפוצצות, שמסוגלים לבסס שגרה מסוימת בתוך הכאוס, גם כשרובו של היום עובר עליהם במקלט, ששומרים על אופטימיות. בין אלה אפשר לכלול גם את אלה שפותחים את ביתם לאירוח משפחות מאזורי סכנה.

מתוך צפייה ב"הורים מנהיגים" שכאלה באמצעי התקשורת ובשיחות פנים אל פנים שקיים איתם, הבחין עמית שסוד מנהיגותם טמון בשימוש שהם עושים בשבע מיומנויות מנהיגות בסיסיות: חשיבה אסטרטגית, דוגמה אישית, הצבת גבולות, תקשורת דיאלוגית, העצמה, שותפות וגמישות. היום נעסוק בשלוש המיומנויות הראשונות, ובשבוע הבא נפרט את השאר.

כאשר הורים נוקטים חשיבה אסטרטגית בשעת משבר, הם בעצם מגדירים מחדש את המטרות ואת היעדים המשפחתיים. אב אחד, שחווה בילדותו נפילות של קטיושות שהותירו בו חוויה קשה, החליט באירועים האחרונים למנוע מילדיו את החוויה הזו: "החלטתי שאנחנו עוזבים את העיר ויורדים דרומה".

במצב משברי כזה על ההורים לקבל החלטות הרות-גורל לגבי קיום המשפחה, בהתאם לתפיסת-העולם שלהם. חלקם יעדיפו להישאר כי "בית לא עוזבים", אחרים יתעלמו ממה שקורה מסביב, ייצמדו לטלוויזיה, או יחליטו להתרחק מאזור הסכנה.

ההורים המנהיגים נותנים דוגמה אישית בהתנהגותם. הורה שמבקש להעביר מסר לילדים שלא חייבים להיות צמודים כל הזמן לחדשות, והוא עצמו נדבק למרקע בכל הזדמנות, מעביר מסר כפול. הורה שמדרבן את הילד לשבת במקלט, לא יכול להרשות לעצמו "לדלג" על הכניסה לממ"ד כשמתחשק לו. היכולת להציב גבולות חדשים להתנהגות הילדים חשובה לא-פחות. מכיוון שהמצב הכללי השתנה, צריך להתאים אליו את הגבולות. למשל, אם אסור לילדים לישון במיטת ההורים בימי שגרה, בעתות מתח גדושות חרדה, אפשר להגמיש את האיסור. מצד שני, חשוב לקיים גבולות בסיסיים שיעניקו לילד תחושת ביטחון. למשל, קימה ושינה בזמנים קבועים, ארוחות מסודרות וביצוע מטלות מסוימות.

מספרת אמא שעזבה את ביתה בצפון כדי להתארח בקיבוץ באזור מוגן יותר, שהחשש הגדול שלה היה שהבת הצעירה, ביישנית ונמנעת, לא תצליח להשתלב בחברת הילדים החדשה. היא הופתעה כשבתה הפכה לפעילה, ליוזמת ולמנהיגה. האם תהתה באוזני עמית, האם השינוי שחל בילדה הושפע מהשינוי שעבר עליה-עצמה: "גם אני תפקדתי בשגרה בצורה פסיבית למדי. הפעם החלטתי לקחת את המושכות לידיים. בצורה מהירה וקרה החלטתי שאנחנו מתפנים, מה שבעלי לא העז להחליט, והתאמצתי להתיידד במקום החדש, למרות שגם אני, כמו הבת, נרתעת מקשר עם אנשים זרים".

חיים עמית דוגל בתקשורת עם ילדים בכלל, ובזמן משבר בפרט. "מחקרים בארץ ובעולם מצביעים על כך שתמיכה משפחתית וחברתית היא משאב אנושי מכונן. במצב של איום מתמשך, תפקידם של הורים לגלות רגישות וקשב כלפי הילדים ולתמוך בהם", הוא אומר. אם בחיי שגרה אנחנו נוטים לוותר על תקשורת איכותית, אסור לוותר עליה בשעות משבר ולחץ, כיוון שתקשורת דיאלוגית חיונית להתמודדותו הטובה של הילד עם הסיטואציה. הוא זקוק להרגעה, להבנה של רגשותיו. אם ילד מספר להורה שהוא מפחד כי שמע רעש, ההורה לא יכול לזלזל ולומר, "לא יכול להיות, לא שמעתי שום דבר", אלא עדיף שינסה להבין את מקור החרדה ולהתעניין. למשל: "יכול להיות שעברה מכונית גדולה ועשתה רעש?".

בכל מקרה, חשוב שההורים יענו לשאלות הילדים בצורה כנה. תשובות כנות הן בסיס לאמינות ההורה. כשילד ישאל אם ההורה מפחד, תשובה שלילית תעמיק את מצוקתו ותגרום לו לחשוב, "רק אני כזה פחדן". מה גם שבחושיו החדים הוא מבין שלא יכול להיות שאבא או אמא לא מפחדים בכלל, מה שיפגע באמינותם. עדיפה בהרבה גישה של "גם אני מפחד, אבל אני מתגבר על הפחד, כי אני יודע שיש לנו צבא חזק שיגן עלינו". רצוי שהשיתוף יהיה חכם, ולא יציף את הילד בתחושות של פחד, ייאוש וזעם, שאיתם אין לו כלים להתמודד.

הביטוי הרגשי הוא אחד ממשאבי ההתמודדות החשובים למבוגרים ולילדים כאחד. הוא עוזר לפרוק לחץ ומאפשר לסביבה לתמוך. לכן, מייעץ עמית, חשוב שההורים יפנו ביוזמתם באמצעות שאלות ישירות כמו, "מה אתם מרגישים?", "אתם מודאגים?", "מה יעזור לכם להרגיש טוב יותר?". ניתן גם לעודד אותם לפסל, לצייר ולעשות הצגה. חשוב לזכור שאסור לכפות התייחסות רגשית, ובוודאי שלא לבקר אותה. "