ביה"ד לעבודה: החוק האוסר על עבודת יהודים בשבת חל גם על חנויות בקיבוצים

בית הדין האזורי זיכה את הקיבוץ ומפעילי עסקים בו מהאשמות לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, והשאלה בערעור היתה אם ביססה המדינה עילה בפלילית נגד הקיבוץ ומפעילי העסקים. המדינה טענה, כי הוראות החוק בעניין חלות גם על האגודה השיתופית ואין צורך לקבוע מהי דתה של האגודה.

הקיבוץ ובעלי העסקים טענו, כי בית הדין האזורי לא מצא כל פריט בכתב האישום שיכול להביא להרשעת האגודה השיתופית.

השופטת ברק-אוסוסקין ציינה, כי בפסקי דין קודמים עמדו בית המשפט העליון ובית הדין לעבודה על תכלית איסור העבודה ביום המנוחה השבועית. תכלית סוציאלית שבאה לחייב את העובד כמו גם את המעסיקים והעצמאיים למיניהם לנוח 36 שעות בשבוע עבודה, ותכלית המבקשת לשמר את צביונה היהודי של מדינת ישראל.

השופטת דחתה את הטענה, כי האיסור החל על חבר אגודה שיתופית לפי חוק שעות עבודה ומנוחה הוא לא לעבוד במפעל או בבית מלאכה של האגודה השיתופית, וכי אין איסור על מסחר. השופטת קבעה, כי התכלית היא שאדם לא יעשה פעולת עבודה. פעולות עבודה בבית מלאכה או במפעל או אף פעולות מסחר של מכירה וקנייה בחנויות הן פעולות של שגרת עבודה במקום עבודה. השופטת הוסיפה, כי "ידיעה שיפוטית היא שקיבוץ הוא יהודי", וקבעה שלא היה כלל צורך לדון בשאלת יהדותו של הקיבוץ. היא סכמה כי לא היה מקום לזכות את האגודה השיתופית ואת מפעילי העסקים בלי לשמוע ראיות לגופן. לפיכך הוחזר העניין לבית הדין האזורי לשמיעת ראיות.

השופט רבינוביץ' הסכים עם המסקנה של ברק-אוסוסקין, וציין כי למרות חוסר בהירות מסוימת שקיימת לגבי אגודה שיתופית וחבריה לגבי איסור מסחר בימי המנוחה בסעיף הרלוונטי לחוק שעות עבודה ומנוחה, הוא מגיע למסקנה דומה. השופט רבינוביץ' הדגיש בין היתר מהמשפט העברי את חשיבות האיסור לעבודה בשבת וצטט בין היתר גם את ברל כצנלסון, ואת ביאליק שכתב כי "ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו". (ע.פ 2/99).